חדש על המדף

בתוך עולמה של הציונות הדתית מתקיימת כבר קרוב ליובל שנים קבוצת משנה משמעותית. מדובר באנשים שהשקפת עולמם ציונית לחלוטין: הם משרתים בצבא, מייחסים חשיבות לתרומה מקסימלית למדינה ולחברה ואף רואים במדינה ערך דתי. לעומת זאת, מבחינת יחסם לתרבות המערבית החילונית הם דומים הרבה יותר לחרדים: משתדלים להתרחק מצריכת תרבות חילונית ואף להקפיד באופן קיצוני על הלכות צניעות ועל הפרדה בין נשים לגברים.

במשך השנים הם זכו לכינוי חרד"לים (חרדים לאומיים). הם אחראים לכמה מהתהליכים הבולטים בציונות הדתית של הדור האחרון - בעיקר בעניין ההפרדה בין המינים והקמת מוסדות חינוך שמתגאים בהקפדה תורנית יתרה ובד בבד פוגעים במוסדות הוותיקים של החינוך הממלכתי דתי. בשנים האחרונות הם אף בולטים ברמה הכלל לאומית: בקמפיינים נגד הקהילה הלהט"בית ובלחץ על הפוליטיקה החרדית שלא להסכים לפשרות בעניין מתווה הכותל ובתחום הגיור.

למרות חשיבותם ונוכחותם ארוכת השנים לא התפרסם עד היום מחקר הבוחן את תופעת החרד"לות לעומקה. את החסר הזה מבקש יאיר שלג למלא במחקרו החלוצי המובא בספר זה. הספר מתאר את הרקע להופעתה של תופעת החרד"לות, את התפתחותה לאורך השנים שהיא פעילה בהן, את קבוצות המשנה בתוכה וגם את תפיסת העולם המשותפת לכולן. כמו כן, הספר מבקש לאתר את המקומות שבהם התופעה החרד"לית מסכנת, או לכל הפחות מאתגרת, את הדמוקרטיה הישראלית וממליץ על דרכי התמודדות עם סכנות אלו.

מתי ואיך התפתחה הסוציולוגיה הישראלית ואילו גלגולים עברה? כיצד פעלה במרחב הלאומי היהודי-ישראלי ובתוך הסכסוך עם הלאום הערבי-פלסטיני? כיצד הושפעה מן התמורות שחלו בזירת הסוציולוגיה הבין־לאומית? איך פירשה הסוציולוגיה את החברה הישראלית ואת השינויים שחלו בה ומה הייתה תרומתה לשיח החברתי והפוליטי בארץ? עניינו של ספר זה הוא ההיסטוריה הרעיונית של הסוציולוגיה הישראלית, מתחילת ההתיישבות הציונית בארץ בשלהי המאה ה־ 19 עד סוף העשור השני של המאה ה־ 21 . בספר נידונות הגישות המרכזיות והגישות הלעומתיות בסוציולוגיה, מתוארות דמויות ממסדיות ודמויות מרדניות ומבוארות המחלוקות שהסעירו את שדה הסוציולוגיה. ספר זה הוא אפוא מסע אינטלקטואלי בזמן דרך עדשת הסוציולוגיה: הספר פותח עם מבשרי הסוציולוגיה, שפעלו בהשראת התנועה הציונית; ממשיך עם המייסדים והמְמַסדים של הסוציולוגיה באקדמיה משנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה־ 20 , אבות הסוציולוגיה הממלכתית; עובר לעסוק בסוציולוגים המבקרים של שנות השבעים ושנות השמונים, שהתמקדו בניגודים לאומיים, מעמדיים, עדתיים ומגדריים; ולבסוף עוסק ב'פוסט־יים', בסוציולוגים הרדיקליים, הפוסט־מודרניים והפוסט־קולוניאליים, וגם בפוסט־ציונים ובבובריאנים החדשים, של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. הספר מסיים בסקירת המשבר המשחר לפתחה של הסוציולוגיה האקדמית בעשור השני של המאה ה־ 21 , בהקשר הנאו־ליברלי והנאו־קולוניאלי. 

הדרשה היא רגע של מפגש – בין האדם לתורה, בין האנושי לאלוהי ובין פרקי פרשת השבוע לפרשיות העומדות על הפרק. הדקות הקצרות של דרשת השבת בבית הכנסת הן הזדמנות להעיר ולהאיר את פסוקיה העתיקים של התורה באורה של המציאות העכשווית והאקטואלית, ובכך, כמילותיו הידועות של אלתרמן, להעניק למראה נושן רגע של הולדת. אך יותר מכול, הדרשה היא המפגש השבועי שבין הרב לקהילתו – רגע מכונן, שעשוי להיות פתח לחיבורים אנושיים ולצמיחה רוחנית.

דרושים מקבץ דרשות, שתיים לכל אחת מפרשות התורה שנאמרו לאורך השנים בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בין קריאת ההפטרה לתפילת מוסף בשבת. הדרשות עומדות על ניגודים ומורכבויות, קולות שונים וקונפליקטים סמויים שאותם שוזרת התורה בין פסוקיה ומלווים את לומד התורה החי ופועל בעולם על פיה. יש דרשות המציגות שני צדדים של מטבע, שני עקרונות מנוגדים שמבקשת התורה להנכיח זה בצד זה, ולהשמיע מנגינה רב קולית, שפעמים משתלבת בהרמוניה מופלאה, ופעמים יוצרת דיסוננס צורם. זו וגם זו, מנגינות דברי אלוהים חיים הן.

הטענה המרכזית של חיבור זה היא, שמהר"ל השתמש בתורות ובשיטות חשיבה מדעיות כדי לערער את המדע מתוכו. ככל הוגה חדשן אף מהר"ל סבר שההגות הפילוסופית והמיסטית שקדמה לו היא מיותרת. כל כך מפני שהמקראות ודברי חז"ל מתפרשים מתוך עצמם, ואינם נזקקים לפרשנות חיצונית. מהר"ל דחה תיווך כלשהו בין הלמדן לבין הטקסט שניתן בהתגלות. מחקר מקיף וחדשני זה חושף את מקורותיו של מהר"ל ואת תבניות המחשבה שלו, ומראה כיצד באופן אירוני הוא משתמש בשפה השכלתנית, אך למעשה דוחה את תכניה ואת משמעויותיה. הדיונים שבחיבור זה עוסקים בתפיסת האלוהות של מהר"ל, בסדרו של היקום, בתפיסת הנפש ובתורת הנבואה. לראשונה מתוודע הקורא הזהיר להגות מפורטת שכולה לעומתיות ושלילה. 

מדרש שמואל הוא המדרש הקדום היחיד ששרד לספר שמואל. הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ז (1517) ולאחרונה במהדורת שלמה בובר (קרקוב, 1893). המהדורה החדשה היא מהדורה מדעית על סמך דפוס קושטא עם מבוא היסטורי ממצה, שינויי גירסא ופירוש מדעי. זהו המדרש הראשון היוצא לאור מטעם מפעל המדרש שליד מכון שכטר.

ספר זה מתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הלוח העברי הקיים במתכונתו הנוכחית למעלה מאלף שנה, תוך הדגשת הצדדים המתמטיים והאסטרונומיים שלו. בספר מבוארים הכללים היסודיים הנדרשים לשםבניית הלוח וכן הכלים המתקדמים למציאת סימן השנה. לאורך הספר שזורים המקורות הקלאסיים  בשילוב המחקרים האחרונים.

מעגל השנה היהודי הוא מסע. הוא מעביר אותנו תהליך. כל חג מאיר בנו משהו אחר, בונה קומה נוספת באישיות שלנו. אבל כדי לקבל את המתנות האלה – צריך קודם כול לדעת עליהן. צריך להתכונן, להתבונן, ללמוד.

הספר שלפניכם הוא מדריך למסע הזה: איך לצאת לחירות בחג הפסח? איך לשאוב שמחה מחג הסוכות? ומה עם חנוכה, פורים, ט"ו בשבט וגם הצומות השונים – למה בכלל אנחנו מציינים את כל החגים והמועדים, ואיך הם קשורים לחיים שלנו, כאן ועכשיו?

בסוף הספר מופיע פרק נרחב על הקורונה – תובנות מעוררות השראה על המגפה העולמית ועלינו.

ר' שם טוב אִבן שפרוט היה הוגה ספרדי בשלהי המאה הארבע עשרה. הוא היה ער לאירועים של תקופתו כפי שניכר בנושאי חיבוריו. הוא היה מעורב בוויכוח עם הנצרות, בפרשנות המקרא והאגדה וברפואה וכירומנטיה. זה שנים רבות נחשב פירושו למורה הנבוכים "אוצר טוב" לאבוד. כעת התגלתה ראשיתו של הפירוש, והיא מובאת בחיבור זה. כן עסק ר' שם טוב בדרשנות, וקיצר את ספרו של ר' בחיי בן אשר "כד הקמח". לקיצור קרא "מניע הכד". ערכי מועדים מובאים בחיבור זה.

מדינה יהודית לא צריכה להיות מדינת הלכה. בספר פורץ דרך מצהיר הרב חיים נבון שהוא משעה את חלומו על מדינת התורה; אך זה לא אומר שאין ליהדות מה להגיד על דמותה של מדינת ישראל.

המדינה אינה זהה לעם, טוען הרב נבון; היא כלי בשירות העם. אך המדינה גם אינה רק "אמנה חברתית" בין יחידים מבודדים. מתוך ניתוח מעמיק של מקורות תורניים ועיון בהגות מערבית עכשווית הוא מנסח את מושג הברית כתשתית למדינה יהודית. מדינת הברית צריכה להיות מדינה רזה על מנת להותיר מקום לשגשוגן של יחידות הזהוּת הטבעיות: משפחה, קהילה, עיר ועם. המתכונת הזו היא חלופה לחשיבה הליברטריאנית, המקדשת רק את זכויות היחידים, וגם לחשיבה הפרוגרסיבית, השואפת להשתמש ברשויות ממשלתיות כדי לכפות את ערכיה על החברה כולה.

מדינה קטנה לעם גדול מציע גישה מקורית בשיח הישראלי והיהודי. הוא מצדד בחופש חינוכי, לא משום שחופש הוא ערך עליון, אלא משום שחינוך הוא ערך עליון; ותומך ביותר חירות בתחום שירותי הדת, לא רק למען החירות אלא בעיקר למען הדת.