חדש על המדף

התלמוד הבבלי עומד במרכז חיי הרוח של עם ישראל מזמן היווצרותו ועד עצם היום הזה. התלמוד מחזיק דיונים רבים בהלכה ובאגדה, דיונים שבהם משתתפים חכמים רבים בני כמה דורות, ותהליך היווצרותו סבוך ומורכב, ונמשך מאות שנים. לאחר חתימתו נמסר התלמוד במשך כאלף שנה, תחילה על פה, ואחר כך בכתבי יד, עד הדפסתו במאה החמש-עשרה. במשך תקופה זו חלו שינויים לא מעטים בנוסח התלמוד. התהליך המורכב של היצירה והשינויים שחלו במסירה מקשים על הלומד את הבנת היצירה כפשוטה.

ספר זה מציע מהדורה ופירוש לפרק אחד מן התלמוד הבבלי: מסכת סנהדרין פרק שלישי. נושא הפרק הוא סדר הדין בדיני ממונות, אלא שכדרכו של התלמוד מסתעף הדיון לעוד נושאים רבים בהלכה ובאגדה. בספר נידונות כל סוגיות הפרק, וכן המשניות, כסדרן. תחילה מוצגת תמונת הנוסח של הסוגיה כולה, ובעקבותיה בא דיון מפורט בהבדלי הנוסח שבין העדים. על יסוד המסקנות בשאלות הנוסח מוצע פירוש לסוגיה על פי הכללים שגובשו במחקר התלמודי ומתוך משא ומתן עם הפרשנות לדורותיה. הפירוש נדרש הן לחוליות המרכיבות את הסוגיה הן לסוגיה השלמה, ועוקב אחר תהליך היווצרותה ומגמת עריכתה. בפירוש נידונות בפירוט גם המקבילות לסוגיות הפרק בספרות התנאית ובספרות האמוראית, ונסקרות גם המקבילות שמחוץ לספרות התלמודית. מניתוח הסוגיות ומעיון במקבילותיהן עולות הגישות השונות של החכמים לדורותיהם בנושאים הנידונים בפרק, ומתאפשר תיאור של תולדות ההלכה במגוון נושאים שנוגעים לסדר הדין.

"גדולתו של יוסף באה לידי ביטוי בשילוב של שני כוחות נפרדים המוציאים זה את זה: האחד – היכולת לערוך ניתוח לוגי ומדויק, להבחין בין עובדה לדמיון, הכוח לשמור על מגע עם המציאות, ותהא זו בלתי נעימה ככל שתהא; והשני – הכוח לחלום, לבקש, לשאוף אל מה שהמציאות איננה מציעה".

משה זכה לקבל מעמד נשגב כאדון הנביאים לאחר שעלה להר סיני בפעם השנייה. אז נאמר לנו כי עור פניו קרן והן הפיצו אור. זה היה הזמן שבו נתקבע מעמדו של משה כאבי הנביאים. עד לרגע זה היו האבות גדולים ממשה. אך לאחר חטא עגל הזהב, משה הביע את נכונותו להקריב את עצמו למען העם, וזה היה הרגע שבו הוא התעלה לדרגה גבוהה יותר ונעשה לגדול שבנביאים, גדול גם מאלה שקדמו לו וגם מאלה שיבואו אחריו.

חזון ומנהיגות מציג את מחשבותיו של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק על סיפורים ועל דמויות מן התנ"ך, החל בסיפורי יוסף וישיבת בני ישראל במצרים וכלה בסיפור מות משה רבנו על סף החזרה לארץ המובטחת. באמצעות פירוש מדוקדק של הפסוקים, ניתוחים מאירי עיניים של הדמויות וקריאה מלאת תובנות במדרשים ובפרשנות הראשונים לתורה, מבקשות המסות להציג את הבשורה העולה מסיפורי התנ"ך, בצד הבנת הלקח שהם מלמדים אותנו לגבי אירועי עבר והווה בתולדותיו של העם היהודי. ספר זה משלים את קודמו, עמודו של עולם, העוסק באברהם אבינו.

“כשאנחנו עם ישראל רואים את תולדותינו לאורך הדורות, אנו רואים אותם כתולדות היחסים בין הדוד והרעיה, כמו בשיר השירים. גם הפירוד וגם ההתאחדות, גם הגעגועים וגם היסורים, כל זה במסגרת של ברית, של אהבה. זוהי תחושת הגורל והייעוד המיוחדת לעם ישראל. זו פרשנות מיוחדת לכל מאורע היסטורי, לא רק במובנו הגיאופוליטי או הכלכלי וכדו’, אלא במשמעות שיש למאורע זה במערכת היחסים שבין ישראל לאלוקים”.

יסודו של ספר זה במסגרת שיעורים שניתנו במשך מספר שנים בישיבת ההסדר “הר ברכה”. שילוב התחומים, הניתוח הרציונאלי הנוקב עם התפיסה האמונית מבית מדרשו של הרב קוק, מהווים חידוש בשדה הספר התורני והמחקרי גם יחד.

במשאל שנערך בקרב עובדים בארצות הברית ובבריטניה השיבו יותר משלושים אחוזים מהנשאלים כי אין הם משוכנעים שתהיה להם עבודה מכניסה ומפרנסת בעוד שנים לא רבות. הם צופים לנגד עיניהם כיצד רובוטים, טכנולוגיה מתקדמת וחידושי תכנות ומחשוב מסלקים אותם ממשרותיהם, והמשק המודרני המתפתח מתקשה למצוא להם תעסוקה חלופית מכבדת וראויה. דניאל סוסקינד פוסק כי הנשאלים אינם טועים. אכן, אנו צועדים בקצב מהיר ומדאיג לעבר עולם בלי עבודה.  למציאות כזו יש השלכות חברתיות ותרבותיות שחורגות מהתחום הכלכלי. הספר מסביר מדוע חידושים מופלגים בטכנולוגיה בעבר, למשל מהפכת התחבורה, לא חוללו תמורות כה מהפכניות כמו העולם החדש שאת ניצניו אנחנו כבר מזהים בימינו. ראוי לה לכל חברה, קובע המחבר, שתתכונן למצב החדש כדי למנוע אסון שאין לו שיעור. הוא גם יודע להצביע על פתרונות ודרכים למניעת האסון הגדול. העולם צריך להתאים את עצמו לעובדה כי בעתיד הלא רחוק ישתלטו תחליפים לא אנושיים על מקומות העבודה שלנו. 

הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד (1942-1883) היה מחשובי הרבנים האורתודוקסים בגרמניה בדור האחרון שלפני השואה ושימש באחרית ימיו כרבהּ הראשי של המבורג. לאחר ליל הבדולח הוא היה למעשה לרב האורתודוקסי האחרון שכיהן בגרמניה הנאצית, עד גירושו ל"מזרח" והירצחו. אישיותו ודמותו התבלטו בפועלו הציבורי, בהגותו, וכן בהתמודדותו כרב וכמנהיג ציבור עם התקופה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי.

דמותו של הרב קרליבך מייצגת במידה רבה את הדור האחרון של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, בפרט את השכבה הרבנית האינטלקטואלית שצמחה שם. דור זה של רבנים פעל בסיומו של תהליך שנמשך יותר ממאה וחמישים שנים , מאז ימי משה מנדלסון (1786-1729) ורש"ר הירש (1888-1800) - ופיתח גישה המגשרת בין התרבות האירופית לבין היהדות הלמדנית והעממית של מזרח אירופה השכנה. גם הרב קרליבך היה שותף למפעל תרבותי מגשר זה - בפועלו, בהגותו ובהנהגת צאן מרעיתו. ספר זה - שהוא במידה רבה בעל אופי השוואתי - הוא עוד נדבך בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות גרמניה בדורות האחרונים, עם דגש מיוחד, שמתבקש מאליו, על תקופת השלטון הנאצי.

האופן שבו התמודד הרב קרליבך עם מאורעות תקופתו מבטא לא רק את אישיותו המורכבת והייחודית, אלא גם שופך אור על מעורבותם האינטלקטואלית והרגשית העמוקה של רבני גרמניה, רובם ככולם, בתרבות שהולידה את המפלצת שלבסוף החריבה את קהילותיהם. על כן סיפורו של הרב קרליבך על היבטיו השונים , בפרט הפן האינטלקטואלי - מהווה מקרה בוחן המנהיר תקופה שלמה ואת הנפשות שפעלו בה.

"על הספקטרום" משנה מן היסוד את השיח המקובל על אוטיזם ומציע תיאור מקיף ופורץ דרך של התסמונת, שמרבים לדבר עליה אך מבינים אותה רק מעט. סילברמן מתאר שינויים נרחבים באבחון של אוטיזם בעשרות השנים האחרונות, וחושף את ההצטברות ההרסנית של כוחות חברתיים שהובילו לעלייה הפתאומית בכמות האבחונים באוטיזם בשנות התשעים. הוא מראה כיצד סטריאוטיפים מזיקים של אנשים אוטיסטים מונעים מן התרבות שלנו לממש את מלוא הפוטנציאל הדינמי שלה ומצביע על כך שכמה מן התגליות והחידושים הנועזים והמתקדמים ביותר בעולם המדע הם פרי מאמציהם של אנשים בספקטרום - אנשים שניחנים לעיתים קרובות בזיכרון מופלא לעובדות ולנתונים, באינטליגנציה גבוהה שאינה נקלטת במבחני מנת משכל, ובכושר להתמקד פרקי זמן ארוכים במטלות המנצלות את הכישרונות הטבעיים שלהם. "על הספקטרום", הנפרשׂ בקצב של ספר מתח, מציג את סיפורם המרתק של ליאו קאנר ושל הנס אספרגר, חלוצי המחקר שהגדירו את תחומו והיקפו של האוטיזם באופנים שונים בתכלית; את ההורים שהתעקשו על זכות ילדיהם לחינוך בתקופה של ליקוי מאורות, שבה הואשמו לשווא כי הם שגרמו לאוטיזם של ילדיהם; ואת האנשים האוטיסטים עצמם, המתאגדים כעת ועומדים על זכותם ליחס אנושי ולכבוד. הספר גם מתווה לחברה נתיב לעֵבר עולם שבו אנשים עם הבדלי למידה ייהנו מגישה למשאבים הנחוצים להם כדי לחיות חיים מאושרים יותר, בריאים יותר, בטוחים יותר ומשמעותיים יותר.

סוגיית היחסים בין גברים לנשים במרחב הציבורי היא מן הנושאים הרגישים והטעונים שמעסיקיםאת שומרי ההלכה בעת הזאת. הנאמנות, הצניעות והקדושה הם ערכים מכוננים של המשפחה והחברה היהודית. אולם החברה המעורבת המודרנית מציבה אתגרים לא פשוטים בפני ההלכה,שהתעצבה בחלקה הגדול בחברה מסורתית נפרדת: האם אפשר לגשר על הפער שנפער בין המציאות להלכה? האם בהלכה המסורתית עשויים לחול שינויים? ובעיקר, האם יש דרך לחיות חיים הלכתיים מלאים בחברה מודרנית? בכרך זה, השני בסדרת ספרי השו"ת אבוא ביתך, מתמודדים הרבנים דוד ואברהם סתיו עם מגוון של סוגיות העולות מן המפגש בין ההלכה לחיים המודרניים: החל מהלכות שמירת העיניים וצניעות הלבוש הנוגעות ליחיד, דרך דיני נגיעה וייחוד המעצבים את ההתנהלות במסגרות משותפות, וכלה בהתמודדות הקהילתית והציבורית עם פגיעה או הטרדה מינית. כל אחד מפרקי הספר מוקדש לשאלה אחת מרכזית, כשהוא בוחן באופן שיטתי ומקיף את שורשיה ההלכתיים מן המקרא ומספרות חז"ל ועד לדברי הפוסקים האחרונים. בסוף כל פרק מובאות באופן בהיר ותמציתי המסקנות העקרוניות וההנחיות המעשיות הנובעות מהן. לצד הכתיבה היסודית, הפסיקה ההלכתית של הספר מתאפיינת בהיכרות מעמיקה עם ההיבטים החברתיים והתרבותיים של המאה העשרים ואחת, וההבנה שלהיבטים אלו חשיבות עצומה במסגרת ההכרעה ההלכתית.

בואו לפגוש את השפה העברית כפי שמעולם לא הכרתם אותה: גברת הרפתקנית שאספה אוצרות ברחבי העולם, נערת גומי המסוגלת להתמתח לשלל כיוונים לא תקניים ומפתיעים. מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית הוא מבחר של רשימות קצרות, מלאות הומור ושובות לב על הדרכים שבהן מילים נוצרות ומדלגות בין שפות, על יחסי האהבה-שנאה שלנו עם השפה התקנית ועל שגיאות מצחיקות שמחוללות שינויים בלשון.

בילוש אחר מקורות מילים מעלה לעיתים גילויים בלתי צפויים. האם ידעתם למשל שהמילה "אחוז" מקורה בתנ"ך, וכי המילה "חרסינה" מרמזת על מולדתו של החומר השביר הזה – חיבור של המילים "חֶרֶס" ו"סין"? יש מילים שנוצרו בעקבות טכנולוגיה חדשה או מוצר חדש; כך זכינו ב"מקלדת", ב"גוזייה" וב"להקליק". יש מילים שנוצרו בעקבות אירועים, כגון הפועל "לאתרג", המציין יחס עדין ומגונן של התקשורת לפוליטיקאי, ויש מילים שהגיעו אלינו משפות אחרות – כמו "תאריך" שמקורה בערבית או "סוכר" שמקורה בסנסקריט. המסע בעקבות המילים האלה שופע גילויים מפתיעים, מצחיקים ומחכימים עלינו ועל השפה שבפינו.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי.

בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה.
הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

הדרשה היא רגע של מפגש – בין האדם לתורה, בין האנושי לאלוהי ובין פרקי פרשת השבוע לפרשיות העומדות על הפרק. הדקות הקצרות של דרשת השבת בבית הכנסת הן הזדמנות להעיר ולהאיר את פסוקיה העתיקים של התורה באורה של המציאות העכשווית והאקטואלית, ובכך, כמילותיו הידועות של אלתרמן, להעניק למראה נושן רגע של הולדת. אך יותר מכול, הדרשה היא המפגש השבועי שבין הרב לקהילתו – רגע מכונן, שעשוי להיות פתח לחיבורים אנושיים ולצמיחה רוחנית.

דרושים מקבץ דרשות, שתיים לכל אחת מפרשות התורה שנאמרו לאורך השנים בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בין קריאת ההפטרה לתפילת מוסף בשבת. הדרשות עומדות על ניגודים ומורכבויות, קולות שונים וקונפליקטים סמויים שאותם שוזרת התורה בין פסוקיה ומלווים את לומד התורה החי ופועל בעולם על פיה. יש דרשות המציגות שני צדדים של מטבע, שני עקרונות מנוגדים שמבקשת התורה להנכיח זה בצד זה, ולהשמיע מנגינה רב קולית, שפעמים משתלבת בהרמוניה מופלאה, ופעמים יוצרת דיסוננס צורם. זו וגם זו, מנגינות דברי אלוהים חיים הן.