חדש על המדף

״סע ימינה״, מורה לי רכז השב"כ, ״נעקוף דרך הציר הראשי״.  אני פונה ימינה ושוב ימינה ונכנס אל רחבת המסגד. בימי חול הרחבה ריקה כמעט לגמרי, אבל היום אינו יום חול אלא יום שישי בצהריים, והמון רב יוצא מהמסגד.  אני נאלץ לעצור את הרכב. המתפללים ממשיכים לצאת מהמסגד ועכשיו הם כבר מקיפים את הפז'ו שלנו. רמת הדריכות והלחץ ברכב עצומה. אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים דריכוֹת שקטות של העוזי שלהם. הפנים של רכז השב"כ ומפקד הצוות משדרות אדישות, אבל אני מרגיש את המתח שלהם. עכשיו הכול על הכתפיים שלי. מה עלי לעשות כדי להוציא אותנו מכאן. כל הסיטואציה הזאת יכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים עם עשרות הרוגים שלהם וגם שלנו. אני בסך הכול בן עשרים, לוחם צעיר שנמצא כרגע בגוב האריות, ואני האדם היחיד שיכול להוציא אותנו מכאן. 

הספר מקרב ומרחיק מבקש להציע פרשנות רדיקלית-אקזיסטנציאלית לדמותו של "המחנך המשמעותי" ולטיבו של "המצב האנושי" השורה בין מורים לתלמידים בבית הספר הציבורי. על פי פרשנות קיומית זו, ביסודה של ההתקשרות הפדגוגית המשמעותית עומדת מחויבותו של המחנך להתפתחות אנושיותו של החניך, המומשגת במונחי מתח עקרוני ובלתי פתיר המתקיים בעצם הווייתו של האדם. מחויבות רדיקלית זו, המתגשמת בתפקידו המהותי של המחנך כ"מקרב ומרחיק", מגלמת לא רק את אחריותו של המחנך להשתלבותו המוצלחת של הילד בחברה, אלא גם את זכותו שלא להשתלב, לחרוג ולהתנגד. מאותה נקודת מבט מבקש הספר להגן גם על טבעו המבולגן והאנכרוניסטי של בית הספר הציבורי ולטעון כי טבע מגלם בחובו פוטנציאלים דמוקרטיים ואנושיים בלתי מבוטלים. בחייהם של התלמידים טבעו זה בא לידי ביטוי באפשרות להתנסות באופני קיום מורכבים ולא מוכרים; ובחייהם של המורים בהזדמנות ללוות את תלמידיהם בתהליך גילויה של המציאות ולתווך עבורם את הסתירות ואת המתחים הטמונים בה.

הספר בא להאיר את פוטנציאל המשמעות שגלום בעבודת המחנך בבית הספר הציבורי ולצאת כנגד אותן מגמות המבקשות לצמצמו. לכל אורך פרקיו הספר שוזר ומעגן את העיון הפילוסופי המופשט בדוגמאות ובתובנות פדגוגיות מעשיות, אשר נאספו מתוך ניסיונו המגוון של המחבר כמחנך וכמכשיר מורים.

האם חשבתם פעם כיצד מוחנו מתרגם תמונות דו-ממדיות לתמונות תלת-ממדיות? מהם הכישורים הנחוצים כדי להבין את המרחב  ולהתמודד עם משימות מרחביות? מה הקשר בין כישורים אלה לידע ולהישגים בגאומטריה של המישור והמרחב?

בספר זה הכותבות פותחות צוהר לעולם המופלא של תפיסה חזותית ותבונה מרחבית. מובאים בו הסברים המשלבים תאוריות פסיכולוגיות, ידע מתמטי, והניסיון הפדגוגי של הכותבות. בסיומו של כל נושא מוצעות משימות להעמקה ולפיתוח התבונה המרחבית ופתרונות לחלק מן המשימות.

הספר מיועד לעוסקים בהוראת מתמטיקה, למכשירי מורים למתמטיקה ולחוקרים בתחומים המערבים תבונה מרחבית. יוכלו להפיק ממנו תועלת גם קוראים המעוניינים להעמיק את ידיעותיהם בנושא מרתק זה.

כיצד ניהלה ממשלת ישראל את מלחמת יום הכיפורים? איך הגיבו גולדה מאיר ובאי לשכתה ובראשם שר הביטחון משה דיין על הידיעות שהגיעו מהחזיתות והתהפוכות שהן שיקפו: מחרדה קיומית עד למהפך צבאי-מדיני ותחושת ניצחון. האם היו נתונים בפניקה או שהנהיגו את ישראל בקור רוח, באומץ ובנחישות?

בעזרת יומן לשכת ראש הממשלה, ומסמכים נוספים שנחשפו בזמן האחרון, נגלית בספר בפעם הראשונה הדרמה שהתחוללה בלשכת ראש הממשלה, כשגולדה וממשלתה נדרשו להכרעות גורליות – צבאיות, מדיניות ואסטרטגיות. התיעוד מבליט את  דפוסי מנהיגותם בהובלת המערכה עם פיקוד צה"ל, לצד המעלות והמורדות בשיתוף הפעולה המכריע עם ההנהגה האמריקנית בהובלתו של  הנרי קיסינג'ר.

ובתקופה שקדמה למלחמה, האם נכונה הטענה הרווחת שממשלת גולדה מאיר דחתה כל הצעה להסדר והביאה במו ידיה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים? או שדווקא הציגה הצעות משלה להתקדמות לקראת שלום? האם הושיט סאדאת יד פייסנית לשלום או שנקט מדיניות נוקשה וקיצונית? מה חלקו של סאדאת ומה חלקם של האמריקנים בקיפאון שהוביל לפרוץ  המלחמה?

עם שאלות אלו מתמודד הספר, לאור מסמכים מקוריים רבים המתעדים בזמן אמת את העשייה המדינית של ממשלת גולדה לפני המלחמה וחושפים מציאות שונה מזו הידועה לציבור.

העשור החמישי תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988) הוא אחד העשורים העצובים ביותר בתולדות מדינת ישראל ואחד העשורים המעצבים שלה. זהו עשור שהיו בו אירועים קשים שייזכרו לדורות. ראשיתו באינתיפאדה הראשונה, המשכו במלחמת המפרץ ובמאות פיגועי טרור בארץ ובלבנון, ושיאו ברצח המתועב של ראש הממשלה יצחק רבין שזעזע את יסודות המדינה והחברה. בו זמנית, זהו עשור מעצב שבו צמחה הכלכלה הישראלית ובו הופרטו חלקים גדולים של המשק; נחקקו חוקי יסוד ששינו את פני המשפט בישראל; נקבעו סטנדרטים חדשים לזכויות האדם, ובמיוחד לזכויות נשים וילדים; נחתמו הסכמי אוסלו והסכם שלום עם ירדן; עשרות מדינות כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל (כולל סין והודו); ישראל התבססה כמדינת 'היי־טק' ופרצה לחלל; כמיליון עולים עלו מברית המועצות ועשרות אלפים עלו מאתיופיה. אין ספק כי בסיום העשור החמישי פניה של המדינה השתנו. על כל אלו – ועל נושאים נוספים הנוגעים לתקופה – מובאים בספר זה מאמרים מפי טובי החוקרים והחוקרות.

עולמם היצירתי וההגותי של חז"ל בא לידי ביטוי בין היתר בסיפורי האגדה שאלפים מהם נשתמרו ברחבי הספרות היהודית. מוסר ודרך ארץ, חשיבות המשפחה וההמשכיות, מעלת הלימוד ומסירות נפש, עולמות עליונים והקיום האנושי – כל אלה הם מעט מזעיר מעושר הנושאים שהעסיק את מי שעיצבו את העולם היהודי באלפיים השנים האחרונות.
האגדה והלב הוא ספר שהתגבש בעקבות לימוד שבועי של אגדות חז"ל ששודר ברדיו. מתוך מאות האגדות שנלמדו, נבחרו ארבעים שעובדו והיו לפרקי ספר זה, המציעים קריאה ספרותית ורעיונית שחותרת לחבר בין הנשגב לעכשווי. האגדות, כמו גם פרשנותן הרגישה, זורקות את הקוראים לעולמות רחוקים, אך בה בעת פותחות בלבם צוהר לערכים אנושיים, לחמלה ולרגישות. הן מלמדות אותנו שהמצב האנושי, כאז כן היום, הוא שביר, ולכן עלינו ללמוד לאחוז בחיים בתבונה ובעין טובה.

הסולידריות האנושית, המבטאת את קיומו של האנושי בעולם, היא תופעה קריטית בשאלת האדם. מאז ומעולם עסקו דיסציפלינות רבות ביכולתו של האדם לחרוג מעצמו, מצרכיו האישיים, ולחבור לצורכי זולתו.

הספר כוחה המרפא של הסולידריות בוחן מקרוב את תופעת הסולידריות, כפי שהיא מתבטאת בחיים עצמם, ומציע לה המשגה מקיפה, שהולדתה בחיבור בין הפילוסופיה, הספרות והפסיכואנליזה, חיבור שמאיר את הממשק בין קיומו האינדיבידואלי של האדם ובין הסולידריות הנוגעת לקיום המשותף.

הספר מבקש להשיב את הפסיכואנליזה לזירה עקרונית זו, להרחיב את תשתיתה התאורטית והקלינית, ולראות באדם לא רק אינדיבידואל אלא גם ישות פתוחה שיכולה לממש את תכלית קיומה דרך היותה משתתפת חיונית בסביבה האנושית שאליה היא שייכת.

חובבי העברית הוותיקים מכירים היטב את ספרו הדק והמרתק של פרופ' יחזקאל קוטשר "מלים ותולדותיהן" שיצא לאור בשנת תשכ"א (1961), ובו סיפורי גלגוליהן של מילים ברחבי העברית ומחוצה לה. המהדורה הוותיקה אזלה מזמן, ועתה הוציאה האקדמיה ללשון העברית את הספר במהדורה חדשה.

הספר מגולל את תולדותיהן של עשרות מילים עבריות – מהן נפוצות מאוד ומהן נדירות. המחבר פורס לפני קוראיו יריעה רחבה של הרקע הבלשני, התרבותי וההיסטורי של המילים ומצביע על קשרים מעניינים ואפילו מפתיעים בין מילים עבריות למילים משפות שונות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו. ויש שהוא מפריך אמונות עממיות וחסרות בסיס על קשרים בין מילים. הינה כמה מן המילים שהספר דן בהן: מחוז ונמל, חרוב וקיראט, מַלָּח, סרן טוראי וסמל, יין, גנז וגזבר, שכן סוכן וסגן, שרוול וסרבל.

במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת החלו לעלות על במות הארץ הצגות בשפות יהודיות, ובהן מרוקאית, בוכרית, ארמית, לאדינו, ג'והורי ועיראקית. תדירותן הלכה והתגברה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. תופעה זו מצביעה על שינוי תודעתי כלפי שפות שקודם לכן לא היה להן מקום על הבמה בישראל, גם לא בתיאטרוני השוליים.

הספר משפה למופע: לשונות יהודיות על הבמה בישראל חוקר ומתעד את העשייה של מגוון קבוצות העוסקות בשימור ובשחזור שפות ותרבויות המצויות על קו התפר שבין היעלמות לתחייה, עוקב אחר מניעיו האישיים, התרבותיים והפוליטיים של הקהל המגוון הפוקד אותן הצגות ומתחקה אחר כוח המשיכה של הלשונות. כמו כן הוא מציע אפשרויות עתידיות לשימוש בלשונות יהודיות בתיאטרון הישראלי הקנוני.

קופמן-שמחון בוחנת את המאבק התרבותי והלשוני ואת שורשיו מזווית צדדית לכאורה, אך למעשה נוגעת בעורק הראשי של הזהות האישית והלאומית של מדינת ישראל. מכאן עולה חשיבותו של ספרה בימים אלה של מאבק חברתי ופוליטי במדינת ישראל.

ב־6 ביוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון לכאורה למבצע מוגבל. בפועל, לאחר היערכות ארוכה ומדוקדקת, ישראל פתחה במלחמה נרחבת; מלחמה שגבתה חיים רבים וערערה את אמון הציבור במקבלי ההחלטות. 40 שנה לאחר מכן נחשפים הפרטים המלאים על האירועים ועל האנשים שהובילו למלחמת לבנון.
בעזרת מסמכים שמתפרסמים בספר זה לראשונה, פורס ההיסטוריון יגאל קיפניס את נסיבות המלחמה, את ההכנות והדיונים לקראתה ובמהלכה, את המהלכים המפותלים מול הממשל בוושינגטון ומול הנוצרים בלבנון, ומעל הכול — את התיאום העקבי בין ראש הממשלה מנחם בגין לשר הביטחון אריאל שרון. בגין לא נגרר אחר כוונותיו מרחיקות הלכת של שרון. מטרות המלחמה נגזרו מתפיסת עולמו, והוא תמרן בעורמה, בתחכום ובהחלטיות בין עקרונותיו ובין מחויבויותיו כמנהיג המוביל אומה למלחמה ולמאבק מדיני על צדקתה. עם זאת, בגין גם היה נתון לשינויים נפשיים קיצוניים, כפי שמגלים דיווחים מפורטים של משרד החוץ האמריקאי. 
1982 — לבנון, הדרך למלחמה מאשר את קביעתו של הנביא עמוס: "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". הספר מאיר באור חדש את המלחמה שנועדה, אולי, לרפא טראומה, אך הפכה ברבות הימים והשנים לטראומה בפני עצמה.