בעבור רבים מהוגי הציונות תכליתה של הציונות אינה מתמצית בהקמת בית לאומי לעם היהודי, בבחינת מקלט ליהודים, כי אם גם בחידושה של התרבות העברית והחיים היהודיים. בעיניהם, היהדות זקוקה לרוח הרעננה ולחירות שמביאה עמה הישראליות, כשם שהישראליות זקוקה להד העמוק שמביאה עמה המסורת היהודית העתיקה.

ספר זה, בכייה לדורות, צועד בעקבות דבריהם של הוגים אלו ומבקש להצמיח משמעות חדשה-ישנה לתשעה באב בדמות יום אבל לאומי, משמעות ההולכת ונוצרת מן המפגש המפרה שבין היהדות מזה והישראליות מזה. היהדות הדורשת מן הישראליות להתמסר לעבר, והישראליות הדורשת מן היהדות לתרגם את זיכרון העבר למשמעות רלוונטית, כאן ועכשיו; היהדות הקוראת לישראליות לכאוב את כאב העבר, והישראליות הקוראת ליהדות לשאול ולהרהר – מדוע ולמה; היהדות הנושאת מדורי דורות את יום הצום, יום האבל, והישראליות המתרגמת ומרחיבה את משמעותו מן המשמעות הצרה של יום אבל דתי על חורבן המקדש, ליום אבל לאומי. יום המאגד את כל צרותיהן של עדות ישראל, אשר סיפורם מסתתר בין שורות הקינות לתשעה באב, שנכתבו בקהילות השונות, במזרח ובמערב, וספר זה מספר את סיפורן.

הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), שהיה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי השני בארץ-ישראל (והראשון במדינת ישראל), מנהיג ציבור לאורך עשרות שנים, בעיקר בארץ אך גם ברבנות קהילת סלוניקי, עסק באופן אינטנסיבי בכתיבה. כתיבתו הענפה, שנדפסה בעשרות כרכים, מורכבת מסוגות ספרתיות שונות: תשובות הלכתיות, פרשנות וחידושים, הגות ואיגרות בנושאים שונים. אולם על אף היקפה הרחב ומקומו המרכזי בין רבני המאה העשרים, דומה שיצירתו ואישיותו לא זכו למקום ראוי דיו, והמחקר על אודותיו דל יחסית. זאת ועוד. נראה שגם העולם הדתי והרבני לא הפנים בצורה משמעותית את יצירתו ההלכתית וההגותית של הרב עוזיאל, שבמקרים רבים הייתה חדשנית ומקורית והציגה התמודדות מרתקת עם אתגרי הזמן: החילוניות, הציונות, ההתיישבות החקלאית, הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות, התקדמות המדע, מעמד האישה ועוד ועוד.

הקובץ שבידיכם בא לתקן מעט את מצב הדברים ולהעשיר את ידיעותינו על הרב עוזיאל ועל יצירתו ומורשתו. שלושה מדורים בקובץ: פילוסופיה והגות, משפט עברי והלכה, פעילות ציבורית והנהגה, וכלולים בו שנים עשר מאמרים, פרי עטם של טובי החוקרים בתחום, וכן פתח דבר, המציגים מזוויות מבט שונות נדבכים מרכזיים מדמותו ויצירתו של הרב עוזיאל. מתוך כך מרים הקובץ תרומה ניכרת הן לחקר ההלכה וההגות הרבנית של המאה העשרים בכלל והן לשיח הציבורי על דרכן של ההלכה ושל ההגות היהודית בהווה ובעתיד, לנוכח תמורות העת החדשה והקמת מדינת ישראל.

הרמ״ק, רבי משה קורדובירו, הראשון במהלך הדורות שהאיר בשמי ישראל את אור תורת הסוד באופן מבואר ורחב היקף. הקרובים אליו כינוהו בשם איש אלקים, והפליגו במידת קדושתו והשגותיו.

במהלך חייו הקצרים כגדול מקובלי צפת הוציא לאור עולם ספרים רבים מאוד. הידועים הם ספר פרד״ס רימונים האוגד בתוכו את יסודות הקבלה, אור יקר שהינו הפירוש המקיף ביותר הקיים לזהר הקדוש ובו הרמ״ק מפענח את צפונות הזהר בעומק עצום, וכן הספרים תומר דבורה, אלימה ואור נערב.

הרמ״ק סיכם במשנתו את יסודות תורת הספירות, והאריז״ל שהיה משומעי תורתו הרחיב ופיתח את תורת הסוד לרבדים נוספים.

בספר זה מוצגים לראשונה יסודי שיטתו המופלאה, אשר העיסוק בה נתמעט במהלך הדורות. בספר נסקור הן את גדולתו המופלאה, והן נושאים כגון קישורי הספירות, התפלה והכוונות במשנתו, תורת הגלגולים ועוד.

הספר יוצא לאור לרגל שנת ה-450 להסתלקות קדוש ישראל הרמ״ק, במטרה לעודד ולעורר את הלימוד בכתביו. אנו תפלה שספר זה יפתח צוהר ונתיב להגברת העיסוק והלימוד של תורתו הנפלאה, אשר מגלה רבדים נשגבים וטמירים של תורת הסוד באופן מקיף ועמוק.

שיחותיהם של ראשי ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין, בליל יום העצמאות ובליל יום ירושלים, היו נדבך מרכזי בעיצוב התוכן של ימים אלה. הצפירה המושמעת בעיצומו של יום הזיכרון, כעין תקיעת שופר גדולה ועוצמתית ברחבי המדינה כולה, והתכנסות התלמידים הבאים לבושים בבגדי שבת וחג בשעת הדמדומים שבין זיכרון לעצמאות, נתנו ביטוי מוחשי לאווירה ולציפייה שנוצרו לקראת השיחות. בשובך לציון מכנס את אוצרות הרוח האלה, שנאמרו לדורם אך כוחם יפה גם לדורות הבאים. מעבר להכרה בטובה הגדולה ומעבר לחובת ההודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו בימי אייר תש"ח ותשכ"ז, ומאז ועד הנה, שימשו השיחות ההן כמצע לבירור רעיוני נרחב ונוקב. הן פתחו דיון על היש ועל האין, על אתגרים ומשימות לעתיד ועל הפער שבין החזון והאידיאל לבין המציאות המורכבת של אורות וצללים.

'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.

היצירתיות האסתטית היא ביטוי חשוב של הרוח האנושית, והמגע בינה לבין הדתיות והלאומיות מרתק ומרשים כאחד. חיבור זה עוסק במגמות אסתטיות בהגות הציונית הדתית. הוא נע בצירים אחדים. ציר אחד הוא תמטי: החיבור מציג תנודה מניתוח תפיסות פילוסופיות לניתוח יצירות ספרותיות שנכתבו בידי סופרי התנועה. ציר שני הוא כרונולוגי: החיבור פותח בתפיסות ציוניות דתיות שהתנסחו בתקופת הכינון של התנועה וממשיך בניתוח היצירתיות האסתטית בשנים האחרונות. ציר שלישי הוא דיסציפלינרי: החיבור נע מהפילוסופי לחברתי, ומשקף את הלך הרוח האסתטי בציונות הדתית לאורך שנות קיומה. 

הספר גלגולה של הלכה עוסק התפתחויות והשינויים שחלו בהלכה אחת: איסור נישואי מעוברת ומינקת. הלכה זו, פרי יצירתם של חכמי ישראל בעת העתיקה, קבעה כי אסור לאלמנה להינשא עד שימלאו לילד מנישואיה הקודמים שנתיים. הטעם לאיסור זה היה ככל הנראה החשש כי נישואי חדשים וכניסה להריון, עלולים לפגוע ביכולת ההנקה של האם. לאור זאת, בעולם בו הישרדות הילד תלויה בהנקה, נאסרו הנישואין.
אולם מה הדין במציאות המודרנית, בה רוב התינוקות אינם יונקים עד גיל שנתיים אלא ניזונים מתחליפי חלב אם זמינים וזולים יחסית...
הספר מזמין את קוראיו למסע בתולדות ההלכה, והוא בוחן את גלגוליה של ההלכה בה הוא עוסק, ממקורותיה העתיקים ועד ליישומה כיום בבתי הדין הרבניים במדינת ישראל.

כיצד הצליחה קהילת ביתא ישראל לשמר באתיופיה מסורת הלכתית, לא כתובה, במשך אלפי שנים? איך תפשו בני הקהילה את העולם היהודי שאליו הם משתייכים, וכיצד זיהו את עצמם ואת אמונתם ברבים, בסביבת חייהם הלא-יהודית? מה טיבו של המפגש המחודש בין שתי המסורות - האתיופית והרבנית הלכתית? בין זו האוחזת בברית מצרים לבין זו האוחזת בברית סיני? כיצד מסופר מותו של משה בשתי המסורות? ומהי הגאולה על פי כל אחת מהן?

שאלות מרתקות אלה נדונות בספרו של ד"ר שרון שלום המאיר במחקרו את סיפורה של קהילת ביתא ישראל ששבה לחיות, אחרי נתק רב דורי, בקרב העם היהודי בישראל כשהיא עמוסה מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים לה.

גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל פה בקרב יהדות אתיופיה, הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות המסורת הדתית של ביתא ישראל. הוא דן בתפישת עולמם של מנהיגיה הרוחניים, ברצף הפסיקה, במנהגיה הקדומים של הקהילה ובאילו שהתחדשו באתיופיה. בספר נבחנים לעומק מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות, התודעות ואורחות חייהם של בני הקהילה שמכל תפוצות ישראל היא היחידה שזהותה היהודית הוטלה בספק.

המסתורין שאופף את שאלת הישרדותה של הנפש האנושית או חלקים ממנה לאחר מותו של הגוף־החי העסיק את הפילוסופיה והתיאולוגיה מאז ומעולם. שאלה זו, שלמעשה מהדהדת את יחסו של הסובייקט לנצחי ולאלוהי, נעדרה כמעט לחלוטין מן ההגות הפסיכואנליטית, וכך האפשרות לשלבה בפסיכותרפיה ובמחקר נותרה למעשה מחוץ לשיח המחקרי והטיפולי. "געגוע אל המוחלט" מזמין את הקורא לאודיסאה אל נבכי כתיבתו האֶקלֶקטית של קרל גוסטב יונג על תחייה, לידה מחדש, והחיים שאחרי המוות. הטקסטים היונגיאניים – ששורשיהם נטועים בתחומי דעת ותרבויות תבל מגוּונות (גנוסטיקה, אלכימיה, הינדואיזם, בודהיזם, סופיזם ועוד) – נבחנים ומפורשים באמצעות אידאות ומושגים שהתנסחו תוך עיצוב הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ובהשראת “התופעות הרוויות” של ז’אן־לוק מריון. בתום הדיון התיאורטי-תמטי במסה, תיבחן שאלת הרלוונטיות היישומית-קלינית של אידאת האלמוות היונגיאנית לטיפול הפסיכואנליטי במאה ה־21.