חדש על המדף

המסתורין שאופף את שאלת הישרדותה של הנפש האנושית או חלקים ממנה לאחר מותו של הגוף־החי העסיק את הפילוסופיה והתיאולוגיה מאז ומעולם. שאלה זו, שלמעשה מהדהדת את יחסו של הסובייקט לנצחי ולאלוהי, נעדרה כמעט לחלוטין מן ההגות הפסיכואנליטית, וכך האפשרות לשלבה בפסיכותרפיה ובמחקר נותרה למעשה מחוץ לשיח המחקרי והטיפולי. "געגוע אל המוחלט" מזמין את הקורא לאודיסאה אל נבכי כתיבתו האֶקלֶקטית של קרל גוסטב יונג על תחייה, לידה מחדש, והחיים שאחרי המוות. הטקסטים היונגיאניים – ששורשיהם נטועים בתחומי דעת ותרבויות תבל מגוּונות (גנוסטיקה, אלכימיה, הינדואיזם, בודהיזם, סופיזם ועוד) – נבחנים ומפורשים באמצעות אידאות ומושגים שהתנסחו תוך עיצוב הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ובהשראת “התופעות הרוויות” של ז’אן־לוק מריון. בתום הדיון התיאורטי-תמטי במסה, תיבחן שאלת הרלוונטיות היישומית-קלינית של אידאת האלמוות היונגיאנית לטיפול הפסיכואנליטי במאה ה־21.

גשר האמונה הוא ספר פרוגרמטי ומקורי, המבקש להתמודד עם סוגיות אמוניות יסודיות שליוו את ההגות היהודית מאז ומעולם. בחלקו הראשון הוא נע בין העולם הקיומי-אישי ולבטיו של האדם הפוסט-מודרני לבין שאלות קלאסיות של המחשבה היהודית לדורותיה, בדגש על הגות ציונית-דתית. חלקו השני של הספר הוא אוסף רשימותיו של הרב רונן המשקפות את עולמו האישי, ובהן הוא דן בשואה מנקודת מבט אמונית, בכוחה של התפילה, במידות, במוסר וצדק חברתי, בגלות וגאולה ועוד. הספר נחתם בדברי זיכרון קצרים מאת בני משפחתו ומכריו, החושפים מעט מאישיותו הייחודית.

גשר האמונה מאיר צדדים מרתקים ורבי-עניין בתפיסתו האמונית של הרב רונן. המצע הרוחני שהפרה את חזונו והעניק לו את ייחודו ועוצמתו נשען, בין היתר, על מחשבת חז"ל ותורת הרב קוק. נקודת המוצא של הספר היא האומץ לשאול ולהקשות, ופֵרותיה של גישה זו מוגשים בפרקי הספר, המתאפיינים ברוחב יריעה, בכנות ובענווה, ומעל הכול – במחויבות עמוקה לחיים היהודיים.

התורה הייתה כבר כמעט סגורה וחתומה, דבר ה' למשה רבנו כבר פסק. והנה באותה שעה גורלית, כמה שבועות לפני מותו ולפני הכניסה לארץ ישראל, דיבר משה אל כל ישראל את כל אשר ציווה ה', העמיד את יסודות האמונה, חזר על הסיפורים העיקריים שבתורה והניח את הבסיס הערכי לחיים בארץ ישראל. לכאורה חזרה וביאור, אך למעשה אין ולו מצווה אחת שחזר עליה משה כלשונה, ואף לא סיפור אחד שלא השתנו בו פרטים מהותיים.
נאומו זה של משה הוא הספר החמישי של התורה: ספר דברים, ומבחינה פרשנית הוא מציב אתגר עצום לחז"ל ולפרשני התורה מאז ועד היום. מדוע הפך נאומו של משה לחלק מהתורה? מדוע ספר דברים שונה כל כך מקודמיו? מדוע מצוות רבות ויסודות ערכיים, כגון: הלכות מדינה ומלחמה, מצוות אהבת ה', פרשת התשובה ועוד, מופיעים לראשונה רק בספר דברים? ובעיקר, האם העובדה שמשה אמר את התורה בלשונו ובסגנונו, משפיעה על רעיונותיה ותכניה?
דברים: אמונה, אדם, עם מציע תשובה שיטתית לשאלת חידושו ומשמעותו של ספר דברים באמצעות קריאה חדשה על דרך הפשט של רוב רובן של פרשיותיו לכלליהן ולפרטיהן. יש בו פירוש וביאור מפורט של הספר כולו, בהשוואה קפדנית לספרי התורה האחרים, ויחד עם זאת, יש בו התייחסות נרחבת למשמעותם של הדברים, לממד ההגותי שלהם ולהשלכות האפשריות שלהם על אדם מישראל בן זמננו.

בן או בת שהתרחקו מאורח החיים הדתי, האם ההורים אשמים? האם הת נדרשים לשנו תאת יחסם כלפיהם? האם תחושת הכשלון מוצדקת? האם יש גבולות להכלה?

הספר "דור תהפוכות" מבקש לתרום מבט תורני לאחד האתגרים החינוכיים המורכבים של הורים בדורנו.

הספר דמעה שלא נגעה מציע התבוננות רחבה בנושא הפגיעה המינית וההתמודדות עמה. כותרתו מצביעה על החוויה הקשה העוברת על הנפגעת שמרגע הפגיעה לא שעה איש לדמעותיה, לא התוקף ולא הרשויות המטפלות, שגם מהן היא אינה זוכה להכרה. עם זאת, מסעה של הדמעה לא מסתיים שם, ובטיפול ראוי היא עשויה לזכות בהדהוד והוקרה אשר יובילו להחלמה.

לספר שלושה מוקדים: הראשון מתאר את שכיחות התופעה, מאפייניה והקשריה החברתיים; השני עוסק בטראומה הנפשית שממנה סובלות הנפגעות; השלישי מציג דרכי התערבות ייחודיות המבוססות על מחקרים אמפיריים ועל ניסיונה הקליני ארוך השנים של הכותבת. קהל היעד שלו מגוּון וכולל את אנשי מקצועות הטיפול, הציבור הרחב וכן הנפגעות עצמן. אנשי המקצוע יוכלו למצוא בספר זה המשגות תיאורטיות ומידע אמפירי הנוגע לתגובה הנפשית לאלימות מינית, וכן יוכלו להתוודע לדרכי טיפול המותאמות ספציפית לצרכיה הייחודיים של אוכלוסייה זו. נפגעות אלימות מינית ימצאו בספר תיקוף משמעותי לחוויה הקשה שעברו, שיקוף מילולי לתהליכים פנימיים שהן מתקשות לא פעם לבטא וכיוונים אפקטיביים לטיפול ולסיוע עצמי. הציבור הרחב ייחשף להיבטים האישיים והחברתיים של הפגיעה המינית לצד דרכים מועילות לסייע לנפגעות באשר הן.

ספר זה נכתב בהצדעה לעוז רוחן ולאומץ לבן של כל אותן נשים, נערות וילדות אשר נפגעו מינית ושרדו את הזוועה. הפגיעה המינית היא אמנם חוויה קשה המייצרת סבל ומכאוב ניכרים, אך אפשר להשתקם ממנה. ספר זה עשוי להוות מגדלור של אור ברגעי החשכה הקשים ביותר ולהעניק לכל נפגעת באשר היא את התקווה, את העוצמה ואת הידיעה שיש ביכולתה לקבל את חייה בחזרה, לשקמם ואף להגיע להחלמה מלאה.

ר' זלמן הענא (1756-1687) היה מגדולי חכמי הדקדוק העברי של זמנו. משנתו הדקדוקית מיוסדת על עיון מעמיק, על חשיבה מקורית ועל מוכנות לבחון מחדש מוסכמות רווחות. לספרי הדקדוק שפרסם נודעה השפעה רבה על חכמים שבאו אחריו. בין חכמים אלה נמנים גם כמה מן האישים המרכזיים שפעלו ללימודה ולשכלולה של הלשון העברית בתקופת ההשכלה בגרמניה. 

רז"ה עסק גם בהגהה של נוסח התפילה על פי עקרונות דקדוקיים. גם בשדה זה נודעה השפעה לפעילותו, וכמה מן השינויים שהציע בהגהותיו נכנסו לנוסח התפילה האשכנזי. 

ספר זה מציע תיאור מקיף וממצה של משנתו הדקדוקית של רז"ה ושל השפעותיה על תורת הלשון ועל נוסח התפילה בדורות שלאחריו. מאחר שמקורותיו העיקריים הם ספרי חוכמת הלשון העברית מימי הביניים, נסקרים בסוגיות רבות שבספר דבריהם של מדקדקי ימי הביניים הנוגעים לסוגיה, ובכך נמצא נשכר גם מחקר תורתם של אלה.

הדרשה היא רגע של מפגש – בין האדם לתורה, בין האנושי לאלוהי ובין פרקי פרשת השבוע לפרשיות העומדות על הפרק. הדקות הקצרות של דרשת השבת בבית הכנסת הן הזדמנות להעיר ולהאיר את פסוקיה העתיקים של התורה באורה של המציאות העכשווית והאקטואלית, ובכך, כמילותיו הידועות של אלתרמן, להעניק למראה נושן רגע של הולדת. אך יותר מכול, הדרשה היא המפגש השבועי שבין הרב לקהילתו – רגע מכונן, שעשוי להיות פתח לחיבורים אנושיים ולצמיחה רוחנית.

דרושים מקבץ דרשות, שתיים לכל אחת מפרשות התורה שנאמרו לאורך השנים בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בין קריאת ההפטרה לתפילת מוסף בשבת. הדרשות עומדות על ניגודים ומורכבויות, קולות שונים וקונפליקטים סמויים שאותם שוזרת התורה בין פסוקיה ומלווים את לומד התורה החי ופועל בעולם על פיה. יש דרשות המציגות שני צדדים של מטבע, שני עקרונות מנוגדים שמבקשת התורה להנכיח זה בצד זה, ולהשמיע מנגינה רב קולית, שפעמים משתלבת בהרמוניה מופלאה, ופעמים יוצרת דיסוננס צורם. זו וגם זו, מנגינות דברי אלוהים חיים הן.

דרש המזהיר הוא מדרש תימני לתורה, שחיבר ר' שלמה בן שלם ידיע אלראבעה במאה הט"ז. המדרש לספר דברים נשתמר בשני כתבי יד, האחד שלם והאחד חלקי. במדרש מובאות רבות ממדרש התנאים הידוע ספרי דברים; ומפרשת 'האזינו' ואילך – גם מובאות ממכילתא דברים, מדרש תנאים שרובו לא הגיע לידינו כלל. בדרש המזהיר מצוטטות כמעט מחצית דרשות הספרי לפרשות 'דברים' עד 'כי תבוא' בנוסח מזרחי טוב, שחוֹבֵר בדרך כלל לנוסחו של כתב יד וטיקן 32, בכיר כתבי היד של הספרי.

לנוסח זה של דרש המזהיר נודעת חשיבות רבה מפני שכל העדים השלמים של הספרי שהגיעו לידינו הם מערביים, ועותקי הגניזה והעותקים התימניים אינם מחזיקים אלא חלק קטן מדרשות הספרי. בו בזמן נשתמרו בדרש המזהיר דרשות תנאיות רבות מפרשות 'האזינו' וּ'וְזאת הברכה'. כשליש מהן מקורן בספרי, והיתר – מקורן במכילתא.

מקצת הדרשות מן המכילתא הן דרשות תנאיות חדשות, שלא נודעו עד כה כל עיקר, ומקצתן דרשות בנוסח משופר מנוסחן במדרש הגדול, שעל פיו ניסה ר' דוד צבי הופמן לשחזר את דרשות המכילתא לדברים. במבוא לספר שלפנינו נידונים מקורותיו של דרש המזהיר, טיבם של שני כתבי היד שלו ולשון חכמים הטובה, שנשתמרה במובאותיו מן הספרות התנאית. בחלקו השני של הספר מובאת מהדורה של ציטוטי הספרי והמכילתא הכלולים בדרש המזהיר.

מהדורה זו, על העושר הרב הגנוז בה, יש בה כדי לסייע לחוקרי הספרות התנאית בקביעת נוסחם המקורי של שני מדרשי התנאים האלה, בפרשנותם ובמחקרם, וכן בנושאים מַצרניים שזורעים אור חדש על מחקר הספרות התלמודית בכללה.