חדש על המדף

במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת החלו לעלות על במות הארץ הצגות בשפות יהודיות, ובהן מרוקאית, בוכרית, ארמית, לאדינו, ג'והורי ועיראקית. תדירותן הלכה והתגברה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. תופעה זו מצביעה על שינוי תודעתי כלפי שפות שקודם לכן לא היה להן מקום על הבמה בישראל, גם לא בתיאטרוני השוליים.

הספר משפה למופע: לשונות יהודיות על הבמה בישראל חוקר ומתעד את העשייה של מגוון קבוצות העוסקות בשימור ובשחזור שפות ותרבויות המצויות על קו התפר שבין היעלמות לתחייה, עוקב אחר מניעיו האישיים, התרבותיים והפוליטיים של הקהל המגוון הפוקד אותן הצגות ומתחקה אחר כוח המשיכה של הלשונות. כמו כן הוא מציע אפשרויות עתידיות לשימוש בלשונות יהודיות בתיאטרון הישראלי הקנוני.

קופמן-שמחון בוחנת את המאבק התרבותי והלשוני ואת שורשיו מזווית צדדית לכאורה, אך למעשה נוגעת בעורק הראשי של הזהות האישית והלאומית של מדינת ישראל. מכאן עולה חשיבותו של ספרה בימים אלה של מאבק חברתי ופוליטי במדינת ישראל.

הסדרה מבית משנאות, מביאה אל הלומד נוסח מדויק של המשנה, מלווה בביאור חדש ותמציתי, ואיורים המוסיפים הבנה וחוויה בלימוד המשנה. ההבנה והחוויה של המשנה היו לנגד עינינו בכל שלבי יצירת הספר, ממסד ועד טפחות. סדרת משנאות קיבלה ביקורות טובות מאוד ממחנכים, הורים וילדים.

יצאו לאור מסכתות - ברכות, סוכה תענית, ראש השנה, פסחים, יומא, מגילה

"החיפוש אחר משמעות הסעיר את המין האנושי מראשיתו לא כשאלה מטפיזית או תיאולוגית, אלא כשאלה קיומית — שאלת ה״לשם מה״. אבל משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים, היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון."

שאלת המשמעות רלוונטית כיום במיוחד: התפתחויות טכנולוגיות שהותירו את האדם לבדו אל מול המסך, חוסר יציבות חברתית ומגפת הקורונה העצימו מצוקות נפשיות כגון מתח, חרדה ודיכאון . בתוך כך הן הציבו בפני האנושות שאלות מהותיות: מה זה אומר לחיות? כיצד אנחנו רוצים לחיות?
הלוגותרפיה מבקשת להשיב על השאלות האלה בדיוק. עוד יותר מכך — היא מבקשת לשאול שאלות נוספות. הגישה מבוססת על משנתו של ויקטור פרנקל (״האדם מחפש משמעות״) וקושרת בין פסיכותרפיה למשמעות בחיים. על אף הפופולריות העצומה של ויקטור פרנקל ומשנתו בארץ, ועל אף המעמד שזכתה לו הלוגותרפיה ברחבי העולם, כמעט שלא קיימת ספרות מקיפה ועדכנית המציגה את הגישה ויישומיה בשפה העברית. משמעות מחפשת אדם עונה על הצורך הזה ופותח דלת לטיפול באמצעות משמעות למטפלים מדיסציפלינות שונות, וגם לכל מי ששואל את עצמו ״לשם מה אני חי״.

המאמרים המופיעים בספר משחק מתבססים על סדרת הרצאותיהם של מומחים שונים ששודרו במסגרת 'האוניברסיטה המשודרת' בגלי צה"ל. כל כותב מביט על משחקים מנקודת המבט של תחום התמחותו.   “צריך לחיות את החיים כמשחק", כתב אפלטון, אולם בדרך כלל אנו חושבים על משחק כעל פעילות המנותקת מעולם המציאות. בתיאטרון, למשל, השחקנית נכנסת לנעליה של דמות, שהתנהגותה מוכתבת; במשחקי "כאילו" אצל ילדים, הילדים מפעילים את הדמיון שלהם ובוראים יקום חלופי; במשחקי מחשב יכול המשתתף לבחור אווטאר ולצלול עימו לשלל ממלכות הפנטזיה. ואולם, כל צורות המשחק הללו חושפות תופעה מפתיעה: במקרים רבים המשחק הוא הכנה והקניית מיומנויות לפעולות במציאות. למשל, הקניית שליטה בשפה דרך משחקי לשון, שיפור יכולות מוטוריות בעקבות משחקים ספורטיביים, פיתוח חשיבה אנליטית ויכולת ניתוח מורכבת באמצעות משחק השחמט. כמו כן, ליכולת לדמיין ולשחק בדרכים שונות יש השפעה רבה על מציאויות שונות: למשל, איך להגיע להחלטה באיזו מפלגה לבחור בבחירות. קריאת הספר הזה תשנה לפיכך לא רק את הבנתנו בנוגע למשחק, אלא גם לגבי המציאות.

הספר מרד יהוא הוא החמישי והאחרון בסדרה בת חמישה כרכים העוסקת בפרקי נביאים בספר מלכים.

סיפורי הנביאים בספר מלכים כרוכים דווקא בתולדותיה של ממלכת ישראל. קורותיה של ממלכה זו מסופרות בספר מלכים דרך הפריזמה של סיפורי נביאים.

ספר זה, מרד יהוא, מוקדש לסיפור הארוך ביותר בספר מלכים המשתרע על פני פרקים ט'–י' במלכים ב. גיבורו של הסיפור, יהוא מנהיג המרד, מתואר כאישיות רבת פנים ודרמטית – איש צבא מיומן וערמומי, ויחד עם זאת קנאי לה'. אף הסיפור – בדומה לגיבורו – מגלה פנים שונות, וכולל תיאורים שיש בהם הומור (לעתים מקאברי), לצד נאומים בעלי פאתוס נבואי.

בראש הסיפור מופיע הנביא אלישע כמי שמתניע את פרוץ המרד. אולם הנביא שדמותו ונבואותיו חופפות על המרד מראשיתו ועד סופו הוא דווקא אליהו.

מהי הערכת המקרא את דמותו של יהוא? שאלה זו העסיקה פרשנים רבים במהלך הדורות ועד לימינו. בספר מוקדשים עיונים אחדים לשאלה זו, תוך פולמוס עם כמה מן הפרשנים.

מקנה אברם (Peculium Abrae) הוא דקדוק דו־לשוני של השפה העברית שחיבר אברהם דבלמש (~1460, לצ'ה , 1523, פאדובה), יהודי איטלקי שהיה רופא, פילוסוף, מרצה באוניברסיטת פאדובה ומתרגם חיבורים פילוסופיים מעברית ללטינית, וקיים קשרים קרובים עם הומניסטים נוצרים. החיבור יצא לאור בוונציה בשנת 1523 בעברית ובלטינית, לאחר מותו של המחבר, בהוצאתו של ההבראיסט הידוע דניאל בומברג. חיבור זה בולט בהיקפו, במבנהו, במקוריותו ובשילוב של המסורת הדקדוקית העברית עם הפילוסופיה הביניימית. החיבור מיוחד בכך שהוא כולל פרק נפרד לתחביר, שאין לו מקבילה בדקדוקים עבריים קודמים. החיבור שזור מושגים מופשטים והגדרות ודיונים מעורפלים, שכוונתם אינה נהירה. דבלמש בכלל, ו"מקנה אברם" בפרט, עוררו ומעוררים עניין רב במחקר בארץ ובעולם, אך למרות הניסיונות, תורת הלשון שלו לא הייתה מובנת עד כה.

הספר מוכיח שחיבורו של דבלמש מהמאה השש־עשרה מושפע מהאסכולה המודיסטית, ענף בדקדוק הספקולטיבי (=העיוני) של המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה. דבלמש מושפע בעיקר מחיבורו של תומאס מארפורט, Grammatica speculativa. הספר מנתח ביסודיות את המונחים המרכזיים בחיבורו של דבלמש, בשני נוסחיו, העברי והלטיני. בעיקר זה עוסק בתחום התחביר, ובראש ובראשונה בהרכבה (compositio) ובשימוש (regimen). בעזרת הכתבים המודיסטיים הלטיניים, שנכתבו כמאתיים שנים קודם לכן, החיבור מנגיש לראשונה את תורתו של מדקדק עברי יוצא דופן לקורא המודרני, וחושף לקורא העברי את תורתו של איש הרנסנס, יהודי הקנאי ליהדותו, שלקח על עצמו את המשימה למזג את תובנותיהם של הלוגיקאים הנוצרים לתוך מסורת הדקדוק העברי.

ספרה של זהר לבנת חוקר את תופעת האירוניה הלשונית על רקע המושג העתיק של האירוניה ומציג את הופעותיה בטקסטים עכשוויים שאינם ספרותיים: שיחות יום-יום, דיאלוגים בתקשורת המשודרת, טקסטים עיתונאיים ועוד. באמצעות דוגמאות רבות, בחלקן משעשעות, מורכבות ומעוררות מחשבה, האירוניה הלשונית מתוארת על שלל גווניה: החל באירוניה סרקסטית פוגענית וכלה באירוניה הומוריסטית או ידידותית-משחקית.

חלקו הראשון של הספר מציג את התיאוריות הקיימות להבנת תופעת האירוניה ומחדד כמה נקודות מבט הנדונות בהמשך. מן ההיבט הלשוני, נשאלת השאלה כיצד מעוצב מבע אירוני כך שיספק לשומעיו או לקוראיו רמזים ביחס לכוונותיו האמיתיות של הדובר. ניתוח של טקסטים מגוונים מציע סוגים רבים של אותות לשוניים המרמזים על כוונה אירונית. מן ההיבט הקוגניטיבי, העניין מתמקד בצידו השני של תהליך התקשורת, כלומר בסוגיית ההבנה והפענוח של המבע האירוני. על מה נשען הזיהוי של המבע כאירוני? מהם התנאים ההכרחיים והמספיקים לכך?

ההיבט התקשורתי של הדיון מתייחס למקומה של האירוניה באינטראקציות בין בני אדם, לפונקציות שהיא ממלאת בעולם החברתי ולקשר שלה למצבי עימות, לבניית סולידריות ולנימוס. הפונקציה של האירוניה והאפקט החברתי שלה משתנים מהקשר להקשר, והיא משמשת הן כאסטרטגיה של נימוס שעשויה לרכך את כוחה הפוגעני של ביקורת, והן כדרך ביטוי פוגענית שעשויה דווקא להחמיר את הביקורת. בנוסף, בולט כוחה כיסוד המחזק יחסים פנים-קבוצתיים באמצעות הפגנת שיתוף בעמדות והפניה של הביקורת כלפי קורבן משותף.