חדש על המדף

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

ייבוש החולה היה אירוע מכונן ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לטבע הסובב אותה והוא נעשה סמל ליכולתה של המדינה להשתלט על הטבע ולרתום אותו לצרכיה. בד בבד עם ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951 והביא לחשיפה של כ-60,000 דונמים בעמק החולה, קודמה יוזמה של חוקרי טבע להותיר שמורת טבע קטנה. שמורת החולה הייתה שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל ועבור החברה להגנת הטבע היא הייתה דוגמה ומופת למאבק באידיאולוגיית 'כיבוש השממה'. ב-1992, בגלל נזקים אקולוגיים שנגרמו מייבוש החולה כגון הזרמת מזהמים לכנרת, הוצפו 1,000 דונמים והוקם אתר תיירות אקולוגי – 'אגמון החולה'.

בספר זה נעשה לראשונה שימוש במקורות ראשוניים מארכיוני כלל הגורמים המעורבים בנושא והצלבתם עם עיתונות התקופה, עם ספרות משנית ועם תמונות ומפות. מתודולוגיה זו מובילה לכמה תובנות חדשות.

הצפת האדמות המיובשות בראשית שנות התשעים הביאה למהפך בהערכת מיזם ייבוש החולה. ההצפה נתפסה כאות אזהרה מפני היהירות כלפי הטבע הטמונה באידיאולוגיית 'כיבוש השממה' וכתזכורת ללקח שיש ללמוד ממנה: התחשבות רבה יותר בסביבה הטבעית.

האם מחשב יוכל אי-פעם להלחין סימפוניה, לכתוב רומאן זוכה פרסים, או לצייר יצירת מופת? ואם כן, האם נהיה אנחנו מסוגלים להבחין בין יצירה ממוחשבת לבין יצירה אנושית? כבני-אנוש יש לנו היכולת המדהימה ליצור יצירות אמנות שמרוממות את הנפש, מרחיבות את הלב, ומשנות מן היסוד את משמעות החיים. אבל בתחומים רבים, ההתפתחויות בבינה המלאכותית מערערות את המצב הקיים, עם הגילוי שמכונות מסוגלות לבצע באותה מידה של הצלחה, ולעיתים אף בצורה טובה יותר, מטלות רבות שבני-אדם ממלאים בדרך כלל. אבל האם מכונות יכולות להיות יצירתיות? האם בקרוב הן יוכלו ללמוד מן האמנות שמרגשת אותנו ולהבין מה מייחד ומבדיל אותה מהשיגרתי, היומיומי והמשמים? בספר "תוכנת היצירתיות", בוחן מרכוס דו סוֹטוֹי את טיבה של היצירתיות, ובמקביל מציע לקוראים מדריך חיוני לאופן הפעולה של האלגוֹריתמים והחוקים המתמטיים שביסודם. הוא שואל באיזו מידה התגובה הרגשית שלנו לאמנות נובעת מתגובת המוח שלנו לדפוסים ולמיבנים, ועומד על משמעות היצירתיות במתמטיקה, באמנות, בשפה ובמוזיקה. כמה זמן עשוי לחלוף עד שמכונות יפיקו תוצר יצירתי? או שמא עיקר התרומה שלהן תהיה בכך שידחפו אותנו להעשיר את הדמיון שלנו? הדיון בשאלות האלה ואחרות הוא מסע מרתק ויוצא-דופן הן למחוזות הבינה המלאכותית והן למשמעות של היותנו בני-אנוש.

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז'נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

אנו חיים בעידן המהפכה התעשייתית הרביעית – המהפכה הדיגיטלית והטכנולוגית. זהו עולם מורכב וממהר, המחייב בחינה מחדש של כל הכללים והתפיסות, גם בניהול ומנהיגות. כדי להוביל ארגונים, צוותים ועובדים להצלחה בעולם החדש והמאיץ הזה, יש לנהל בצורה אחרת: ליצר ערך משותף, להתמקד באנשים ובקשרים ביניהם, בחדשנות מניבת ערך, וביחידת העבודה הבסיסית – הצוות.
ד"ר מיכל חמו, רופאה ומומחית בהובלת מנהלים וארגונים להצלחה, מעניקה בספרה – הראשון מסוגו – את הידע והכלים הניהוליים לבניית ארגונים וצוותים אפקטיביים ומלאי משמעות, בצורה יצירתית וחדשנית בעולם מאיץ, המצוי בשינוי מתמיד.

הספר מתחקה אחר שלל מסורות שעניינן במה שקדם לבריאת העולם, כדרך שהן משתקפות ומעוצבות בשירת הקודש העברית בת שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים. הספר נפתח במיפוי מקיף של המסורות העוסקות בדברים שקדמו לבריאה במקרא, בספרות בית שני ובספרות חז"ל. בהמשך מאופיינים דפוסי זיקות לשוניות ותמטיות בין מופעיהן הפייטניים של מסורות מסוג זה לבין מקורותיהן הישירים בספרות האגדה לאגפיה, ואף נחשפות מסורות קדם-בריאה נדירות בפיוטים, החורגות בבירור מן הזרם המרכזי של ספרות חז"ל. מסורות ייחודיות אלה נבחנות בפירוט אל מול מגוון מקורות קדומים שמעבר לדל"ת אמותיה של ספרות בית המדרש ה'קנונית', והדיון מאיר את גלגוליהן של אמונות ודעות על רקע אתגרי פולמוס ומתחים רעיוניים. חטיבה מרכזית בספר מוקדשת לממד הזמן בפואטיקה של הפיוט, בדגש על נקודות ממשק שבין ייצוגי העבר הקמאי ו'ההווה הליטורגי' של ביצוע שירת הקודש במעמד התפילה; הדיון בסוגיה זו מבוסס על יישומן של תובנות תאורטיות מתחומי חקר השירה והסיפורת, ושזורות בו קריאות קרובות בטקסטים פייטניים נבחרים. הספר נחתם בשרטוט קווים לתמורות שחלו בעולמה של השירה העברית במפנה האלף הראשון וכלולה בו גם אסופת פיוטים המוהדרים כאן לראשונה על פי מקורותיהם בכתבי היד של גניזת קהיר. עולמו הייחודי של הפיוט הקדום מצטייר בספר כעצם מעצמיו של פסיפס הספרויות רב-הפנים שנוצר בארץ ישראל וסביבותיה בשלהי העת העתיקה, והוא עשוי לעניין את כל שוחרי חקר ממדיה הספרותיים והרעיוניים של תרבות ישראל הקדומה.

חוכמה נתפסת לעתים קרובות כיכולת לחשוב וללמוד, אבל בעולם משתנה במהירות ישנן מיומנויות נוספות שיכולות להיות חשובות אפילו יותר: היכולת להטיל ספק בדעותינו, ולחשוב מחדש אנחנו מקשיבים לדעות שנותנות לנו תחושה טובה במקום לרעיונות שמכריחים אותנו להתאמץ לחשוב. אנחנו רואים בחילוקי דעות איוּם על האגו שלנו במקום הזדמנות ללמוד.  אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שמסכימים עם מסקנותינו, במקום לדבוק באלה שמאתגרים את תהליך החשיבה שלנו.  אנחנו חושבים יותר מדי כמו מטיפים שמגינים על אמונותיהם המקודשות, כמו תובעים בבית משפט שמוכיחים שהצד השני טועה וכמו פוליטיקאים שמבקשים להשיג תמיכה – ומעט מדי כמו מדענים המחפשים את האמת. האמת היא שקדמה אינה אפשרית ללא שינוי, ומי שלא יכול לשנות את דעתו, לעיתים לא יוכל לשנות דבר. 

גרנט קבע לעצמו עיקרון לטעון טיעונים כאילו הוא צודק, אבל להקשיב כאילו הוא טועה. באמצעות רעיונות נועזים, סיפורים מלאי השראה, ומחקרים עדכניים תחשבו שוב מראה לנו שחשיבה-מחדש היא הלך רוח ומיומנות שאפשר ללמד, וגרנט מסביר איך לפתח את התכונות הדרושות לשם כך. אתם תלמדו איך מוזיקאי שחור משכנע גזענים לבנים לזנוח את השנאה, איך משכנעים מתנגדי חיסונים לחסן את ילדיהם, איך הסופר עצמו שכנע אוהדי ינקיז לעודד את יריבתם המושבעת הרד סוקס ומה אפשר ללמוד מילדה בת שמונה, ישראלית מחיפה ואלופת דיבייטינג עולמית. אתם תראו כיצד האנשים המצליחים בעולם הם אלה שערוכים לחשוב מחדש, שוב ושוב על עמדתם על בסיס עובדות ושינויים, וכיצד מנהלים שמודים שאינם יודעים דבר מה ומבקשים משובים ביקורתיים, הם אלה שמצליחים לבנות ולהוביל צוותים יצירתיים וחדשניים יותר.

התורה הייתה כבר כמעט סגורה וחתומה, דבר ה' למשה רבנו כבר פסק. והנה באותה שעה גורלית, כמה שבועות לפני מותו ולפני הכניסה לארץ ישראל, דיבר משה אל כל ישראל את כל אשר ציווה ה', העמיד את יסודות האמונה, חזר על הסיפורים העיקריים שבתורה והניח את הבסיס הערכי לחיים בארץ ישראל. לכאורה חזרה וביאור, אך למעשה אין ולו מצווה אחת שחזר עליה משה כלשונה, ואף לא סיפור אחד שלא השתנו בו פרטים מהותיים.
נאומו זה של משה הוא הספר החמישי של התורה: ספר דברים, ומבחינה פרשנית הוא מציב אתגר עצום לחז"ל ולפרשני התורה מאז ועד היום. מדוע הפך נאומו של משה לחלק מהתורה? מדוע ספר דברים שונה כל כך מקודמיו? מדוע מצוות רבות ויסודות ערכיים, כגון: הלכות מדינה ומלחמה, מצוות אהבת ה', פרשת התשובה ועוד, מופיעים לראשונה רק בספר דברים? ובעיקר, האם העובדה שמשה אמר את התורה בלשונו ובסגנונו, משפיעה על רעיונותיה ותכניה?
דברים: אמונה, אדם, עם מציע תשובה שיטתית לשאלת חידושו ומשמעותו של ספר דברים באמצעות קריאה חדשה על דרך הפשט של רוב רובן של פרשיותיו לכלליהן ולפרטיהן. יש בו פירוש וביאור מפורט של הספר כולו, בהשוואה קפדנית לספרי התורה האחרים, ויחד עם זאת, יש בו התייחסות נרחבת למשמעותם של הדברים, לממד ההגותי שלהם ולהשלכות האפשריות שלהם על אדם מישראל בן זמננו.

“ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב; ועלינו להעניק לו את הזכות לרכוש אותו, להחזיק בו וליהנות ממנו”.

“אם בני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם”.

“בבתי ספר, לפיכך, תנו לתלמידים ללמוד לכתוב באמצעות כתיבה, לדבר באמצעות דיבור, לשיר באמצעות שירה ולחשוב באמצעות חשיבה. בדרך זו בתי הספר יהיו לסדנאות הומות בעבודה”.

את הדברים האלה כתב יאן עמוס קומניוס, המחנך הצ’כי בן המאה ה-17, אשר קבע את יסודות ארגון הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הספר מציג את רעיונותיו החינוכיים פורצי הדרך ושוזר אותם במסע חייו הסוער והמרתק: “הבית הוא בית הספר הראשון”, “בית הספר כמשחק טהור”, “בית הספר כסדנה לאנושיות” ו”בית הספר כגן עדן קטן”.

מגילת קהלת נכתבה על ידי אחד הסופרים הכנים והנוקבים ביותר בתולדות ספרות העולם. יצירתו היא פרי של התבוננות בחיי האדם והחברה, וכל כולה התמודדות כואבת ומלאת תסכול נוכח העוולות, חוסר הצדק וחוסר הפשר שבחיים, ועם חוסר האונים והמוגבלויות של בני האדם.

האם ביקש מחבר המגילה לתת מענה למחשבות המענות שהטרידו אותו? האם הציע לקוראי דבריו מוצא מהמצוקה שתיאר? האם מתחת לפני השטח הוא גם מתווה דרך שבה אפשר ואולי אף כדאי לחיות חיים טובים? ואם כן, מה הם תוכנם ומשמעותם של המענה, המוצא והדרך? האם ניתן לראות במגילת קהלת יצירה אופטימית? לשאלות אלו ניתנו תשובות רבות על ידי פרשנים קדומים וחדשים, וספר זה מפלס בתוכן נתיב ייחודי משלו.

תיאורי חוסר הפשר וחוסר האונים, עלולים להוביל את הקורא למסקנה ש"הכל הבל". אך המסר של המגילה לא מסתכם בכך. קהלת: סדק של אור מראה כיצד מתחת לפני השטח טמון במגילה מענה לשאלות הקשות שהיא עצמה מעוררת.

דווקא לאור התובנה של קהלת שמתחילה מביטול המשמעות, הוא סולל עבורנו דרך של חיים שיש בהם שמחה והנאה. קוראי קהלת: סדק של אור יגלו מחדש את המגילה כמזמינה אותם לגעת בחיים עצמם, להבחין בין עיקר לטפל, למצוא טעם בחוויות הקטנות של הקיום, להאמין, לעמול ולנצל את הזמן הקצוב שיש לו לאדם על פני האדמה.