המחקר והמעשה הציגו את תנועת הנוער הארץ-ישראלית כתופעה חינוכית-חברתית ייחודית שאין דומה לה בעולם. למרות השינויים התרבותיים, הסוציולוגיים, הטכנולוגיים והכלכליים העצומים שהתחוללו בארץ במאה השנים האחרונות, תנועות הנוער מצליחות לשמר את מאפייניהן הייחודים ובד בבד לעדכן אותם, לשמר את האטרקטיביות שלהם עבור בני נוער ולהמשיך להיות גופי חינוך בעלי השפעה ונוכחות בספרה הציבורית. מטרתה של אסופת מאמרים זו היא להציג תמונה עכשווית של תנועות הנוער בישראל ובתוך כך לעמוד על הצלחות ועל קשיים בניסיונותיהן להתאים את פעילותן לשינויים החברתיים שחלו בעשורים האחרונים.

"תנועות הנוער היו, הינן ותהיינה גם בעתיד בבחינת עמוד האש ההולך לפני המחנה הישראלי" (פרופ' יובל דרור, מתוך ספר זה).

שני עורכי הספר ד"ר ניר מיכאלי וד"ר גיל גרטל התחנכו על ברכי תנועות הנוער, האחד ב"המחנות העולים" והאחר ב"הצופים". התנסותם זו הובילה אותם לעולם החינוך. ד"ר מיכאלי הוא כיום הרקטור של אורנים – המכללה האקדמית לחינוך, וד"ר גרטל הוא חוקר עצמאי בתחום מחשבת החינוך ותכנון לימודים וכותב יומן רשת העוסק בביקורת החינוך.

הספר קיים גם בגישה מקוונת

רבי יחיא אלצ'אהרי היה מגדולי חכמי תימן ומשורריה. אלצ'אהרי חי במאה ה-ט"ז. נולד בעיר צ'אהרה ככל הנראה בשנת רס''ה (1505), נלקח לחיי עולמו על פי ההשערה הרווחת בשנת שמ''ג (1583). אלצ'אהרי חי בתפר שבין מסורת תימן הקדומה שעסקה רבות בלימוד מדעים, מדרשים ופילוסופיה במקביל ללימוד ההלכה, לבין הגעת ספרי הדפוס וחדירת הקבלה ומנהגים נוספים וחדשים לתימן.

אלצ'אהרי חיבר בין עולם הפילוסופיה, ההלכה וההשכלה לבין עולם הקבלה, הסוד והרוח. כמו כן הוא שילב בין מדעי הרוח וההשכלה ללימוד ההלכה. אלצ'אהרי היה גדול המשוררים בתקופתו ובין גדולי משוררי תימן בכלל. הוא כתב ספר על מסעותיו ובנוסף כתב תשובות הלכתיות לשאלות שנשאל על ידי חכמי תימן.

אלצ'אהרי היה סופר פורה ביותר. כתביו וחיבוריו עוסקים במקרא, משנה, אגדה, הלכה, פילוסופיה, שירה וקבלה. מהם ניכרת גדולתו והיקף ידיעותיו הרחבות. אלצ'אהרי היה חכם תימני, שהיה פתוח לעולם ספרותי חילוני ואף שאב ממנו את הדברים שהיו בעיניו נצרכים וחשובים. מתוך כתביו ניכרת השכלתו הרחבה, בעיקר בספרות הקבלה והשליטה בכל מכמני הספרות העברית והערבית של ימי הביניים וכן ההשכלה החילונית. הספר עוסק בשיטתו הפרשנית תוך הבאת דוגמאות וביסוס פירושיו לבראשית.

ספר זה חוגג את תל אביב: העיר, הרעיון, המציאות והדימוי. תל אביב - שכונה של יפו שזכתה למעמד של עיר רק כשחגגה חצי יובל לייסודה - הייתה ונותרה גם רעיון וחזון, משאת נפש ומושא לקנאה וטינה; נושאו של שיח פוליטי ותרבותי רווי בדימוייה, בתדמיותיה ובמותגיה; עיר כרך ובה בעת עיר קרתנית, עיר עברית ועיר עולם. מדינת תל אביב היא ישות רעיונית בלתי נפרדת מן השיח העכשווי על תל אביב ועל מקומה המרכזי והשנוי במחלוקת בהוויה הישראלית.

שבויה בדימויה עוסק בכינונה של מדינת תל אביב כאפשרות גאו פוליטית ותרבותית בתקופת המדינה שבדרך ובוחן את תולדות בידולה מהיישוב הציוני וממדינת ישראל. הוא משרטט קווי מתאר לדיון בהיסטוריה התרבותית של דימויים ותדמיות, מטבעות לשון וקלישאות, תפיסות רעיוניות ותבניות אידאולוגיות, שאיפות ורחשי לב, שמבססים את מעמדה הייחודי של מדינת תל אביב במדינת ישראל ואת היותה היבט חיוני של המצב הישראלי.

הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה ׳מניטו׳ (תרפ"ב–תשנ"ז, 1922 – 1996), היה מהמיוחדים ומהמעמיקים שבתלמידי החכמים ואנשי הרוח בדור האחרון. הוא פעל באלג'יר, בצרפת ולבסוף בירושלים, ומיזג בין מזרח ומערב במציאות של מדינת העם העברי המתחדשת. הרב אשכנזי ינק רבות מהקבלה והכיר לעומק את הפילוסופיה המערבית, ומתוך כך עיצב הגות תורנית יסודית ומקורית, שיש בה בשורה לעם ישראל על מגזריו השונים ובשורה לאנושות בכלל.

בחצי היובל שחלף מאז נפטר הרב אשכנזי יצאו לאור כעשרים ספרים המבוססים על שיעוריו, והתעניינותם של צעירים ומבוגרים בחברה הישראלית בהגותו הולכת וגדלה.

למרות ריבוי הספרים המבוססים על שיעוריו, עד עתה לא נמצא ספר מבוא שיהיה צוהר לכתביו הרבים וסיכום של עיקרי משנתו. לראשונה יוצא לאור מבוא שיטתי למשנתו של הרב אשכנזי הפותח שער להגותו המקיפה ולכתביו היוצאים לאור. בסגנונו היסודי והבהיר מוביל הרב עיטם את הקורא צעד אחר צעד אל עולמו של הרב אשכנזי ואל תורתו המרתקת.

פשיטה לילית הוא סיפורם המרתק והמופלא של הלוחמים והמפקדים ביחידה 101, בגדוד 890 ובחטיבה 202 של הצנחנים, שבזכות פעולות התגמול ההרואיות שערכו מעבר לגבול בשנים 1956-1953, שב צה"ל והיה לצבא יוזם ולוחם. הקצב המסחרר של הפעולות והמבצעים המתוארים בספר נותן תחושה של קריאה במותחן בדיוני שקשה להניחו מהיד. בתוך כך הוא ממחיש לקורא את טקטיקות הפעולה המיוחדות של המפקדים שהיו לאגדות עוד בחייהם – מג"ד 890 אריאל שרון וסגנו אהרון דוידי, ושל הסייר והלוחם המהולל מאיר הר-ציון.

עוזי עילם (טרכטנברג) נולד בקיבוץ תל יוסף ב-1934. עילם היה מראשוני הצנחנים וכיהן כסגנו של מאיר הר-ציון בהקמת הסיירת של חטיבה 202. הוא למד הנדסת מכונות בטכניון, התמחה בחקר ביצועים, למד מנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה ושב לשרת בצה"ל כראש ענף אמל"ח במטה הכללי. היה מפקד פלוגה במלחמת סיני ומפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים ב-1967. בראשית שנות ה-70 היה מפקד חטיבת הבקעה וב-1973 מונה לראש היחידה למו"פ בצה"ל. ב-1976 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית ובשנים 1997-1986 כיהן כראש מפא"ת וכמדען ראשי של מערכת הביטחון.

סוגיית המנהיגות מעסיקה הן את הציבור הרחב והן את החוקרים לאורך השנים: מי מזוהה כמנהיג ומה משמעות הדבר? מה בין מנהלים למנהיגים? האם כל אחד יכול להיות מנהיג, והאם ניתן להכשיר מנהיגים או לפתח מנהיגות? כיצד מתמודדים מנהיגים עם מצבים מורכבים? האם מנהיגות היא סגולה אישית, ובאיזה אופן היא גם תלוית הקשר ומצב? כיצד מתפתחת תודעת מנהיגות לאורך חייו של אדם, וכיצד מתקיימת התנועה בין ציפייה לאכזבה ביחס למי שניתנת להם השפעה לא מבוטלת על חיינו.

גם בעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים, כתיבה היא כלי חיוני ללמידה, לקידום החשיבה, לניהול עצמי, להבעה ולתקשורת. מטרתו של ספר זה היא להציע למחנכים, לסטודנטים להוראה וגם להורים גישה חינוכית שיטתית המטפחת כתיבה בסוגות שונות כבר בגיל הגן.

הספר נכתב בגישה קונסטרוקטיביסטית אקולוגית הטוענת שלמידה מתרחשת במהלך של פעילות רלוונטית ובהקשר חברתי-תרבותי. אינטראקציות בין-אישיות המטפחות כתיבה, חושפות את הילדים לידע על אודות העולם, למגוון של טקסטים ולאוצר מילים עשיר.

כל אחד מפרקי הספר עומד בפני עצמו, וביחד הם יוצרים תמונה מקיפה על כתיבת ילדים בגיל הרך. הספר כולל ידע תיאורטי ודוגמות מעשיות לפעילויות פדגוגיות המתאימות לילדים במסגרות חינוכיות פורמליות ובלתי פורמליות.

מחַברות הספר הן חוקרות ומרצות מן השורה הראשונה בתחום ההתפתחות הקוגניטיבית בגיל הרך ובתחום התפתחות השפה, השיח, האוריינות ומיומנויות התקשורת בקרב ילדים.

"אני לא יודע בכלל עד כמה הלקויות שלהם ראשוניות ועד כמה הן צמחו באווירת הבית של אבא כזה" (מ', אב).

המרכיב הגנטי, אכן, דומיננטי בתסמונות השונות של ליקויי למידה והפרעות קשב. האם יש בעובדה זו כדי לעזור לילד שירש אותן מהוריו? האם ניסיונו והבנתו של ההורה הלקוי מקלה עליו ועל ילדו את ההתמודדות עם הקשיים? לכאורה התשובה החד משמעית לשאלה זו אמורה להיות חיובית, אלא שלא כך נשמעות תגובותיהם של ההורים והילדים המרואיינים בצוותא במחקר זה. מסתבר שתמונת המראה הבין-דורית מורכבת מאוד מבחינת רכיביה הרגשיים וההתנהגותיים ומבחינת הדינמיקה הסבוכה הנוצרת בהשפעתה.

כאבו של ההורה האומר "כשזה נוגע בילד שלי קשה לי מאוד. יש משהו בחווייה הזאת שמצית בי סערות קשות" (מ', אב), ותיאורו של הילד – "אני עם אבא זה כשתסכול פוגש תסכול" (נ"ב, בן), מבטאים מצבים בעייתיים הדורשים התערבות מנחה ותומכת.

שיחותיהם של ראשי ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין, בליל יום העצמאות ובליל יום ירושלים, היו נדבך מרכזי בעיצוב התוכן של ימים אלה. הצפירה המושמעת בעיצומו של יום הזיכרון, כעין תקיעת שופר גדולה ועוצמתית ברחבי המדינה כולה, והתכנסות התלמידים הבאים לבושים בבגדי שבת וחג בשעת הדמדומים שבין זיכרון לעצמאות, נתנו ביטוי מוחשי לאווירה ולציפייה שנוצרו לקראת השיחות. בשובך לציון מכנס את אוצרות הרוח האלה, שנאמרו לדורם אך כוחם יפה גם לדורות הבאים. מעבר להכרה בטובה הגדולה ומעבר לחובת ההודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו בימי אייר תש"ח ותשכ"ז, ומאז ועד הנה, שימשו השיחות ההן כמצע לבירור רעיוני נרחב ונוקב. הן פתחו דיון על היש ועל האין, על אתגרים ומשימות לעתיד ועל הפער שבין החזון והאידיאל לבין המציאות המורכבת של אורות וצללים.

"אמת פשוטה וגדולה הייתה בדברים שאמר לנו, פקחות וחוכמת חיים. מפרשת השבוע יצאו הדברים, אך תמיד הם נגעו בחיינו, היו רלוונטיים ומאירים כתורת חיים, וכיסוי פנימי מלא היה בם. לעיתים דומה היה כי כלל לא אל הציבור הוא פונה ולא אל אחרים הוא דובר כי אם אל עצמו. באמונה עמוקה נאמרו השיחות ומתוך כנות, והן נפלו באהבה על אוזניים כרויות ועל לבבות צמאים, ועוררו אמון ואמונה" (מתוך הקדמת העורך)