חדש על המדף

דפני אסף ז"ל, אמא של דורון אסף, חיילת צעירה מקיבוץ מעגן מיכאל שהתאבדה בינואר 2007, ופרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני ומומחה בתחום מניעת האובדנות, יצאו למסע אישי, חברתי, תרבותי ואנושי, שבמרכזו ניסיון לברר את שורשי הכאב הנפשי ואת הסיבות המובילות אדם להחלטה להתאבד.

במסעם פגשו שורה של אנשי רוח, מדע ודעת, בהם הפסיכיאטר וחוקר המוח יורם יובל, ההיסטוריון יובל נח הררי, הפילוסוף אסא כשר, האנתרופולוג דניאל נוה, היזמית עדי אלטושלר, ועוד רבים וטובות. כל מפגש הוליד שיחה מעמיקה מפרספקטיבה ייחודית על פשרו של הכאב הנפשי ועל האפשרויות להתמודד איתו. יחדיו, מצטרפות השיחות למסמך רב ממדי, השופך אור על תופעת האובדנות ועל הדרכים למניעתה.

יש הטוענים שהספרות היא בבחינת מורה דרך לגיבוש תכונות ראויות, כמו מצוינות אישית ומוסרית, להתעמקות בשאלות קיומיות, לפיתוח אמפתיה וחשיבה; לעומתם יש הסוברים כי הוראת הספרות יוצרת עומס מיותר על הלומדים במערכת החינוך ומסיטה אותם מקניית מיומנויות הכרחיות לחיים במאה ה- 21.  המתח בין שתי עמדות אלה מבטא את מעמדה הפרדוקסלי של הספרות בישראל: מצד אחד הספרות נתפסת כתחום "לא נחשב", לא כדאִי ולא מוערך; מצד שני היא נתפסת כתחום דעת עתיר השפעה חינוכית וחברתית.

הספר שלפניכם הוא פרי של מסע חשיבה, לימוד וחקר בן שנתיים שערכו שלוש עשרה חוקרות ממגוון מוסדות להכשרת מורים. חידושה של אסופה זו הוא בהתבוננות המחקרית בלמידת הספרות ובהוראתה בפועל בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בזרמי החינוך השונים בארץ. בספר ארבעה שערים: השער הראשון מפנה מבט ביקורתי לתוכניות הלימודים ומצביע על התמורות העיקריות שחלו בהן; השער השני עוסק בשיח כיתה בשיעורי עברית וספרות במרחבי לימוד שונים; השער השלישי נסב על הערכה בהוראת ספרות בסביבות למידה שונות; והשער הרביעי מתמקד בקריאה ובעידוד קריאה בסביבה הבית ספרית. הספר מזמין את קוראיו – קהילות של מורים ומורי מורים, ספרנים והורים – לתהליכי חשיבה על פיתוח דרכים לטיפוח הוראת ספרות, כזאת שתלמידים ימצאו בה מקור השראה ומשמעות לחייהם, עוגן אתי ומצפן לנקיטת עמדה; דרכים שיביאו לעידוד קריאה ולשיפור מעמדה הייחודי של הספרות כתחום דעת.

ספרה של זהר לבנת חוקר את תופעת האירוניה הלשונית על רקע המושג העתיק של האירוניה ומציג את הופעותיה בטקסטים עכשוויים שאינם ספרותיים: שיחות יום-יום, דיאלוגים בתקשורת המשודרת, טקסטים עיתונאיים ועוד. באמצעות דוגמאות רבות, בחלקן משעשעות, מורכבות ומעוררות מחשבה, האירוניה הלשונית מתוארת על שלל גווניה: החל באירוניה סרקסטית פוגענית וכלה באירוניה הומוריסטית או ידידותית-משחקית.

חלקו הראשון של הספר מציג את התיאוריות הקיימות להבנת תופעת האירוניה ומחדד כמה נקודות מבט הנדונות בהמשך. מן ההיבט הלשוני, נשאלת השאלה כיצד מעוצב מבע אירוני כך שיספק לשומעיו או לקוראיו רמזים ביחס לכוונותיו האמיתיות של הדובר. ניתוח של טקסטים מגוונים מציע סוגים רבים של אותות לשוניים המרמזים על כוונה אירונית. מן ההיבט הקוגניטיבי, העניין מתמקד בצידו השני של תהליך התקשורת, כלומר בסוגיית ההבנה והפענוח של המבע האירוני. על מה נשען הזיהוי של המבע כאירוני? מהם התנאים ההכרחיים והמספיקים לכך?

ההיבט התקשורתי של הדיון מתייחס למקומה של האירוניה באינטראקציות בין בני אדם, לפונקציות שהיא ממלאת בעולם החברתי ולקשר שלה למצבי עימות, לבניית סולידריות ולנימוס. הפונקציה של האירוניה והאפקט החברתי שלה משתנים מהקשר להקשר, והיא משמשת הן כאסטרטגיה של נימוס שעשויה לרכך את כוחה הפוגעני של ביקורת, והן כדרך ביטוי פוגענית שעשויה דווקא להחמיר את הביקורת. בנוסף, בולט כוחה כיסוד המחזק יחסים פנים-קבוצתיים באמצעות הפגנת שיתוף בעמדות והפניה של הביקורת כלפי קורבן משותף.

לראשונה בהיסטוריה העתיקה מתפצל העם היהודי למרחבי קיום שונים בבבל ובארץ ישראל. הפיצול הזה מעורר שאלות עמוקות של זהות באשר קבוצה מרכזית מהעם מתנתקת מאדמתה.
במשך כמה זמן ובאיזה היקף המשיכו יהודי בבל לחוש קשורים לארץ ישראל כ"נחלת אבותם"? האם העתקת היהדות מן הארץ והתבססות בדת ללא ריבונות שינו באופן מהותי את הגדרתם, ולו בעיני עצמם?
שיבת ציון יוצא למסע בעקבות היהודים שעזבו את ביתם בירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון, דרך נבואות ירמיהו ויחזקאל, ומביט על הגלות בעיני משוררי תהלים ונביאי התקופה.
הוא עוקב אחר עלייתם של זרובבל ושבי ציון לארץ יחד עם חגי וזכריה, צולל למורכבות ההיטמעות בבבל במגילת אסתר, מלווה את עלייתו של עזרא ואתגריו ומגיע עד לימי נחמיה בתקופת המלך ארתחשסתא. במאה וחמישים שנים אלה התגבש לראשונה סיפורה של אומה בין שני מרכזים. היו אלה שנים של טלטלה, של חיפושי דרך, של געגועים, של השתלבות במרחבי החיים החדשים, של הזמנה לחתור בחזרה, של דמיונות על בית שמחכה לילדיו ושל מציאות שמדכאת את הדמיונות הללו.

אתיקה מסמנת את הרף של ההתנהגות הראויה. אתיקה מדריכה את בעלי המקצוע (כל מקצוע) כיצד לפעול כראוי בשגרה ובמצבים מיוחדים, היא באה להדריך את חברי הארגון (כל ארגון) כיצד לפעול כראוי, והיא אמורה להדריך את ממלאי התפקיד (כל תפקיד) כיצד לנהוג כראוי.

האתיקה בכל תחום מסמנת את הרף, שהתנהגות חייבת להיות מעליו כדי להיחשב ראויה. עבור כל תחום היא מציגה את מערכת הנורמות, כללי התנהגות, שכל הפועל לפיהם נוהג כראוי באותו תחום. היא מציגה מערכת של עקרונות כלליים, שמהם נובעות אותן נורמות. היא חושפת את מערכת הערכים של התחום שאדם מבטא כאשר הוא נוהג על פי אותם עקרונות ונורמות. מערכת ערכים של תחום מאפיינת את הזהות שלו - הזהות המקצועית, הזהות הארגונית או זהות התפקיד.

ספר זה הוא מבחר מאמרים וקודים אתיים בתחומים מרכזיים: צבא, ממשל, פוליטיקה, מחקר מדעי, פעילות אקדמית ועוד. מאמרים וקודים אלה הם פירות הפעילות הייחודית של פרופ' אסא כשר. מכלול הפרקים של ספר זה מציג עיצוב ייחודי של חלק חשוב מפניה

של מדינת ישראל.
 

מתחריר 41 לאקפולקו הוא תיאור של 18 הימים הדרמטיים שטלטלו את מדינת ישראל בחזית הדרום באוקטובר 1973. מתחריר 41, תרגיל ההונאה הגדול שהוביל נשיא מצרים אנואר סאדאת, ובו הצבא המצרי עבר בתוך דקות מתרגיל צבאי שגרתי למתקפה כוללת לאורך כל חזית התעלה, ועד מבצע אבירי לב – ההבקעה לעבר תעלת סואץ ומילת הקוד "אקפולקו" – 36 צנחנים ראשונים בגדה המצרית. אלה מול אלה נחשף הקורא לשרשרת של אירועים מרתקים בשני צדי התעלה: בניית תוכנית המלחמה המצרית על כל פרטיה אל מול קהות חושים מודיעינית וקונספציה שהוביל ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא: "סבירות נמוכה למלחמה", תוך התעלמות הרת גורל מכל הסימנים המעידים. חלקו הראשון של הספר מתאר בפירוט רב את המהלכים בצד המצרי מרגע ההחלטה לצאת למלחמה: איך נבנתה ההונאה, כיצד הצבא המצרי, שהובס שש שנים קודם לכן, הכין את עצמו למערכה חדשה, ואיך מקבלי ההחלטות הישראלים, בדרג המדיני והצבאי, התעלמו מכל מה שקרה במצרים. חלקו השני של הספר מפרט את לחימת הגבורה שהביאה למהפך הגדול במלחמה ולשיחות על הפסקת אש כשצה"ל נמצא במרחק 101 קילומטרים מקהיר וחלק גדול מהצבא המצרי מכותר. שריונאים, צנחנים, אנשי הנדסה, תותחנים, אנשי חימוש ותחזוקה – כולם היו שם. גיבורי התהילה והתעלה, שהביאו לניצחון הגדול אך במחיר כבד מנשוא: כ-2000 הרוגים בחזית הדרום ועוד עשרות אלפי פצועים.

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?

ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.