כיצד ניתן להסביר את הופעתה של לאומיות דתית במדינות שעברו תהליך עמוק של חילון כמו טורקיה וישראל? מהם השורשים ההיסטוריים והדתיים של העוינות של רוסיה למערב, הנמשכת גם לאחר נפילת מסך הברזל? מדוע ההמנון האנגלי הבלתי רשמי מסתיים בתפילה לבניין ירושלים – באנגליה?

הספר לאומיות וחילון פורש תמונה רחבה ומורכבת של מערכות היחסים הטעונות בין לאום ודת מכאן ובין התפתחות הלאומיות ותהליכי החלון מכאן – סוגיות שזוכות לעניין מחקרי וציבורי רב בעולם כולו. מאמרי הספר, פרי עטם של מיטב החוקרים, בוחנים מזוויות דיסציפלינריות שונות את היחס בין דת וחילון בשורה של דגמים היסטוריים בולטים: הלאומיות האמריקאית, האנגלית, הגרמנית, הטורקית, הרוסית, הפולנית והיהודית-ישראלית. השאלות העולות בספר רלוונטיות לא רק למחקר ההיסטורי והסוציולוגי, אלא גם להבנת המציאות שבה אנו חיים כיום כישראלים וכאזרחי העולם.

'גילוי העולם וגילוי האדם' – במילים אלו הגדיר ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלֵה את התחייה התרבותית שהתחוללה באירופה בעת החדשה המוקדמת, ויש בהן כדי למצות את התכנים והנושאים העיקריים של כרך זה. שכן, בתקופה זו שבין 1450 ל-1650 התפתחה כנגד השקפת העולם הביניימית-קתולית, שעמדה בתוקפה במשך אלף שנות הציביליזציה הנוצרית, תפיסת מציאות חדשה, חילונית במהותה, שהתמקדה באדם, בחייו הארציים ובעולם הממשי.

המאמרים המקובצים בכרך דנים בהוגים ובתנועות האינטלקטואליות שחוללו את המהפכה הרעיונית הזאת: ההומניסטים, שגילו מחדש את ערכיה של התרבות הקלסית; מונטיין, שקספיר ודקארט, שהגדירו מחדש את ה'אני'; התגליות הגאוגרפיות והאתנוגרפיות שזימן העולם החדש, ששינו את ההתייחסות ל'אחר'; לותר, קלווין ורדיקלים אחרים, שביססו את הרפורמציה הפרוטסטנטית על האמונה הדתית הפרטית והחווייתית; וכנגדם הישועים והמסדרים הקתוליים האחרים, שהגנו על מסורות האמונה הישנות במושגים ובאמצעים חדשים; מקיאוולי, הובס ושפינוזה, ותגובותיהם לתופעה החדשה במציאות הפוליטית של התקופה – ה'מדינה';  תרבות הבארוק – ראקציה דתית ואמנותית לסגנון הקלסי של הרנסנס או מהפכה מודרניסטית?; והתמודדותה של ההגות היהודית עם כל אותן תמורות ומהפכות תרבותיות שהתרחשו סביבה ובתוכה. נושאים אלו ואחרים זוכים בכרך זה לעיון מפורט, בהיר ומרחיב אופקים.

"נבואתו של אחיה השילוני התקיימה במלואה. עשרה שבטים נתונים עתה למרותי, ועם זאת בית דוד לא נעלם והוא מוסיף להתקיים. מדיניותו החברתית־כלכלית של האב, בצירוף טיפשותו וגסות רוחו של הבן הביאו לכשלונו של רחבעם בן שלמה ולנצחוני שלי, אבל אני נותן דעתי גם על המציאות הדתית השוררת בארץ על יתרונותיה וסכנותיה. דבקותם המתמשכת של אזרחי המדינה החדשה שהקמתי במסורת הדתית העמוקה שלהם היא בעיה קשה. מסורת זו כרוכה במקדש ירושלים ובנאמנות לבית דוד ואם לא אנקוט צעדים משמעותיים תשוב הממלכה לבית דוד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלַ͏יִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. אני כשלעצמי איבדתי מזמן את אמונתי ובעיניי עבודת האל הנסתר ועבודת עגלי הזהב אחת היא אבל המציאות הדתית החדשה תישען על המסורות הקיימות..."

דברי ימיהם א' מתיימר לתת פתחון פה לרבים ממלכי ישראל המושתקים ולבני תקופתם. המלכים ירבעם בן נבט, אחאב, יהורם, יהוא, ירבעם בן יואש ועוד, כמו גם הנביאים והדמויות השונות שחיו סביבם, זוכים למונולוגים בגוף ראשון החושפים את נבכי נפשם ואת כמיהותיהם, יצריהם וחלומותיהם. הספר הוא מעין קובץ זיכרונות שכתבו כביכול גיבורי העלילות שסביבן נעים הפרקים השונים. עיקרי ה"זיכרונות" מבוססים על הנאמר והמסופר במקורות, אבל יש בהם גם מידה של חופש, דמיון ויצירתיות.

דייוויד מארקה, מפקד צוללת אטומית בצבא ארצות הברית, קיבל תחת פיקודו את צוות הצוללת שנחשב לגרוע ביותר בצי. תחת מודל מנהיגות ייחודי ורדיקלי שפיתח – ובניגוד לציפיות – הפך הצוות שלו לטוב ביותר בצי. שיטתו של מארקה מתבססת על שימוש נכון בשפה מעצימה. מארקה טוען שמילים הן המכשיר החזק ביותר שלכם, אך אולי עד כה השתמשתם בהן בצורה שגויה?

אם אתם מאמינים שתפקידכם הוא רק לומר לאנשים מה לעשות, ככל הנראה אתם מקבלים מהם עבודה אדומה (ביצוע העבודה, ציות ועמידה בזמנים) ואינכם מקבלים מהם את העבודה המיטבית ביותר שהם מסוגלים לה. עברו הימים בהם העובדים עבדו בידיהם והמנהלים עבדו בראשם. לאור השטף, הדינמיות וזמינות המידע כיום, האנשים שלכם יכולים לספק לכם עבודה כחולה, עבודה החורגת מביצוע הוראות בלבד, מצריכה יצירתיות, מעודדת לשאול שאלות, לחקור, להציע פתרונות לבעיות, ולתרום לקידום פרויקטים.

במנהיגות היא שפה מארקה מראה כיצד ניתן להעצים צוותים ועובדים באמצעות שפה כדי שיוכלו להביא לעבודה את האני המיטבי שלהם, לשפר את קבלת ההחלטות, ולקבל בעלות על תחומי האחריות שלהם. זו מסגרת שעוזרת להשיג את האיזון הנכון בין עבודה אדומה לכחולה, בין פעולה לחשיבה, מעודדת סיכונים נועזים מבלי לסכן את הייעוד, ומציבה את הצוות במסלול של שיפור לאורך זמן.

מנהיגות היא שפה מסתמך על יריעה רחבה של דוגמאות ומחקרים – החל מהתקלה בהענקת הפרס לסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר בשנת 2017, דרך התלקחות אש קטלנית באסדת נפט במפרץ מקסיקו, ועד טביעתה הטרגית של ספינת הקיטור "אל פארו" – כדי להראות לכם בדיוק איך המילים שאתם משתמשים בהן (או שלא) משפיעות בצורה משמעותית על תרומתם של אחרים.

בלילה הראשון של ראש השנה שקע חיים-יוסף בשינה על הדרגש בצריף באושוויץ וחלם. בחלומו ראה את אביו, הרב אלימלך, עומד מעליו ומנחם אותו על מצבו באומרו: "בני אהובי, אל תירא ואל תחת… פשוט רוץ, לך מהר". הוא נשק לו על מצחו, ונעלם. (מתוך הספר)
רוּץ, בְּנִי, רוּץ, הוא סיפורו של הרב חיים יוסף פישמאן (2015-1922), שמאורעות חייו שלובים במאורעותיו של עם ישראל במאה העשרים. הרב פישמאן ספג את ההווי היהודי-חסידי בכפר קטן בהונגריה, והיה תלמידם של דמויות בולטות בחסידות הונגריה, ואביו שימש כגבאי באחת החצרות המיוחדות שבה, חסידות קֶרֶסְטִיר.
עם עליית הכורת הנאצי על אירופה ומימוש "הפתרון הסופי", נשלח חיים-יוסף לאושוויץ-בירקנאו יחד עם רבים מיהודי הונגריה, שם איבד את הוריו וכמה מאחיו ואחיותיו. בתוככי מחנות התופת נגלתה אליו דמותו של אביו, תוך שהוא מבקש ממנו לא להפסיק לרוץ – להתגבר על המכות והמפלות ולעסוק בקימומה של היהדות שלאחר השואה. לאחר הימים האפלים, היגר עם שרה בריינדל אהבת נעוריו לארצות הברית, ושם הקדיש את מלוא מרצו להפחת רוח חיים בחייו ובחיי היהדות הפצועה שלאחר השואה. זאת עשה תוך שהוא מלווה מרחוק ומקרוב את המדינה היהודית החדשה בצמתים השונים של גדילתה.
רוּץ, בְּנִי, רוּץ הוא סיפור מעורר השראה על יהודי מיוחד ואב יקר. הוא מסופר בקולה של בת אוהבת ומתגעגעת, שהכתיבה הייתה עבורה אפשרות לשוב ולפגוש בעולם שהיה ובמאורעות שחלפו ולקבל מהם שיעור על נחישות, תקווה ומסירות.

כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה בסדר – שיהיו לו חברים, שיצליח, שירגיש טוב עם עצמו. אבל לילדים רבים חסרות מיומנויות תפקוד חברתיות חשובות, שמאפשרות להם לתמרן בעולם בקלות.

למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי? נבחר לספר טוב ביותר על ידי American Book Fest בשנת 2020 בקטגוריית "הורות ומשפחה", והוא נחשב לאחד ממאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו על ADHD.

ליקוט מפירושי גאוני ליטא על סידור התפילה לימי חול ושבת.

הספר דמעה שלא נגעה מציע התבוננות רחבה בנושא הפגיעה המינית וההתמודדות עמה. כותרתו מצביעה על החוויה הקשה העוברת על הנפגעת שמרגע הפגיעה לא שעה איש לדמעותיה, לא התוקף ולא הרשויות המטפלות, שגם מהן היא אינה זוכה להכרה. עם זאת, מסעה של הדמעה לא מסתיים שם, ובטיפול ראוי היא עשויה לזכות בהדהוד והוקרה אשר יובילו להחלמה.

לספר שלושה מוקדים: הראשון מתאר את שכיחות התופעה, מאפייניה והקשריה החברתיים; השני עוסק בטראומה הנפשית שממנה סובלות הנפגעות; השלישי מציג דרכי התערבות ייחודיות המבוססות על מחקרים אמפיריים ועל ניסיונה הקליני ארוך השנים של הכותבת. קהל היעד שלו מגוּון וכולל את אנשי מקצועות הטיפול, הציבור הרחב וכן הנפגעות עצמן. אנשי המקצוע יוכלו למצוא בספר זה המשגות תיאורטיות ומידע אמפירי הנוגע לתגובה הנפשית לאלימות מינית, וכן יוכלו להתוודע לדרכי טיפול המותאמות ספציפית לצרכיה הייחודיים של אוכלוסייה זו. נפגעות אלימות מינית ימצאו בספר תיקוף משמעותי לחוויה הקשה שעברו, שיקוף מילולי לתהליכים פנימיים שהן מתקשות לא פעם לבטא וכיוונים אפקטיביים לטיפול ולסיוע עצמי. הציבור הרחב ייחשף להיבטים האישיים והחברתיים של הפגיעה המינית לצד דרכים מועילות לסייע לנפגעות באשר הן.

ספר זה נכתב בהצדעה לעוז רוחן ולאומץ לבן של כל אותן נשים, נערות וילדות אשר נפגעו מינית ושרדו את הזוועה. הפגיעה המינית היא אמנם חוויה קשה המייצרת סבל ומכאוב ניכרים, אך אפשר להשתקם ממנה. ספר זה עשוי להוות מגדלור של אור ברגעי החשכה הקשים ביותר ולהעניק לכל נפגעת באשר היא את התקווה, את העוצמה ואת הידיעה שיש ביכולתה לקבל את חייה בחזרה, לשקמם ואף להגיע להחלמה מלאה.

מכתב לילדיי הרחוקים הוא מהדורה מודרנית ל"ספר זכרון אליהו" הישן והנשכח מאת טויבע פעסיל פיינשטיין, חיבור למדני ומרגש הגדוש בעצות ובתובנות מוסריות. הספר נכתב מתוך דאגה של אֵם למדנית ויראת השם לילדיה שבחרו להגר לאמריקה ולתרבות המערב, שעה שהיא עצמה היגרה לפלשתינה כדי לגור בסמוך למקומות הקדושים ולהיקבר בבוא יומה בהר הזיתים.

למהדורה החדשה צורף פתח דבר מקיף מאת ורד מזומן-אביעד על המחברת ועל רעיונות הספר, ומספק גם מבט פנורמי על הכתיבה הנשית במאה התשע־עשרה.

"ספר זכרון אליהו", שראה אור לראשונה בשנת תרנ"ה (1895), מוגש מחדש לקוראים בעימוד מאיר עיניים, בתוספת הפניות לאוצרות הספרות היהודית, שמהם שאבה המחברת את מקורותיה.

"הקריאה בספר בעיניים עכשוויות יש בה משב רוח של אמונה תמימה, יחד עם תביעה לאחריות האדם על מעשיו. ויותר מכול, יש בה ניגון עתיק של אהבת אם לילדיה, אהבה שמתגברת מעל מרחק הזמן והמקום, ומבקשת להוביל את ילדיה לדרך ישרה וטובה"

הצנחן קן ראסל נחת על מגדל כנסייה ונותר תלוי באוויר במיתרי המצנח שלו. הגנרל וילהלם ריכטר טרק את הטלפון בפניו של קצין שדיווח לו על תחילתה של הפלישה לנורמנדי. הגנרל אייזנהאואר העביר את ליל הפלישה בעישון סיגריות צ'סטרפילד. היטלר ישן. פֶרנאן אולאר בן החמש כבש את פניו בכרית והתייפח. לויטננט־קומנדר היינריך הופמן יצא בראש שלוש טורפדות לעצור את הארמדה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר שנחת בחוף יוטה, גילה הגנרל רוזוולט שהוא ומאות אנשיו נחתו קילומטר וחצי מדרום למקום שבו היו אמורים לנחות. מלקולם בראנן רשם לזכותו את קרקפתו של הגנרל הגרמני הראשון שנהרג ביום הפלישה. ביל מילין צעד הלוך ושוב לאורך החוף, פגזים מתפוצצים סביב, וניגן בכל כוחו בחמת החלילים שלו. יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי היה לא רק הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה ואחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה. הוא היה גם מעשה תצרף שהתרחש על שטח עצום ושהשתתפו בו מאות אלפי בני אדם: חיילי בעלות הברית שנחתו בנורמנדי, החיילים הגרמנים שניסו להדוף אותם, וגם טייסים ומלחים, אלחוטניות ואחיות, אזרחים ואנשי מחתרת צרפתים. בספרו יום הפלישה מציג ג'יילס מילטון את סיפורם של עשרות רבות מהאנשים האלה, שנמצאו בצמתים המרכזיים של יום הפלישה, ושוזר את הסיפורים שלהם ליצירה מטלטלת, שבה העצים הרבים אינם מעלימים את היער.