חדש על המדף

הקורא בספר יכול 'להשתתף' בהתוועדות חסידית עם הרב עדין, להיפגש באופן אישי עם הדברים שנאמרים ולתת להם לפעול על נפשו ועל חייו. במילים פשוטות ומעוררות ובסגנון חופשי ומלא חן נוגע הרב בשאלות היסוד של דרך החיים החסידית תוך שהוא מצייר את דמותם של צדיקי החסידות, מקלף את שכבות האדישות ומעורר את התביעה החסידית לחיים שיש בהם אמת, דבקות והתמסרות.

בין ההתוועדויות שבספר נסלל נתיב צר וחמקמק לעתים, שבו יכול יהודי בן זמננו לצעוד מעלה, לא להסתפק במה שכבר הושג ולרצות תמיד להתקדם עד בלי די.

הספר 'הסיפור הפועל , עיונים חדשים בסיפור החסידי' מעלה תמונה מחקרית חדשה על הסיפורת החסידית. שאלת ראשיתו ומקורותיו של הסיפור החסידי, סוגותיו השונות, מקומו ותפקידו בתנועה החסידית, נידונים בספר באופן מקיף המשלים מרכיב חשוב שהיה חסר במחקר החסידות העכשווי. התובנות המרתקות שעולות בספר על כוחו הפועל של הסיפור, חשיבותן רבה לא רק לחקר החסידות אלא גם לחקר התרבות האנושית, שהדיבור הנרטיבי ממלא בה תפקיד כה מרכזי".

הניגון שימש בראשית החסידות ככלי מעשי להשפעה על רגשותיהם ונפשותיהם של המנגנים וסביבתם. המטרות היו מגוונות: התעוררות משינה לצורך עבודת ה' ותמריץ להתעלות הלב והנפש הנדרשת לקיום תורה, מצוות, תפילה ואפילו לימוד. השימוש הנרחב בדרשות החסידיות במוטיב הניגון כדימוי והשימוש המעשי בו ככלי לעבודת ה', בצרוף העדויות העולות מהדרשות ומהסיפורת החסידית הענפה, מעידים על חשיבותו ומעלתו הרוחנית בהגות החסידית ובחיי היום יום בקהילות החסידיות. על רקע זה בוחן הספר את מעמדו, תפקידיו ומשמעויותיו של הניגון בכתביו של רבי נחמן מברסלב. השוואה מקיפה, שנעשתה לראשונה, לערך הניגון בדרשות ראשית החסידות מהבעל שם טוב ועד האדמו"ר הזקן, מעלה שהדומיננטיות של המוסיקה ונוכחותו של המוטיב המוסיקלי בהגותו של רבי נחמן, הן תופעה חריגה גם על רקע ההשוואה לדרשות אבות החסידות. חיבור זה טוען כי הציר המרכזי שסביבו סובב נושא הניגון בהגותו של רבי נחמן הוא הציר המטאפיסי־קיומי. המוסיקה בתורתו מהווה תשתית לכלל כתיבתו, אם בגלוי ואם בסמוי. 

בספר זה נצעד עם ההולכים בשיירתו של אברהם אבינו, ומתוך האירועים והשיחות במסע תיסלל לפנינו הדרך להבנת תורת המידות על פי הרב קוק. לדמותם של אברהם אבינו והרב קוק יש מן המשותף: שניהם הצטיינו באהבת הבריות, יצרו תפיסות עולם חדשניות ופעלו לאורן לנוכח האתגרים הרבים.

פיתוח מידות הנפש הוא אתגר גדול. הספר 'מידות הראי"ה', המלוקט מכתביו של הרב קוק, נועד לסייע בהבנת המידות וביישומן בחיים, אולם שפתו המיוחדת של הרב קשה לעיתים להבנה למי שאינו מיומן בלימוד כתביו. וכאן כוחו המיוחד של הסיפור, המסוגל לגשר מעט על הקושי.

הרואה בשיירת אברהם הוא ביאור ספרותי יצירתי, המנגיש את 'מידות הראי"ה' באמצעות סיפורים קצרים ושיחות שהתרחשו כביכול בשיירה של אברהם אבינו. הסיפורים וקטעי ההתבוננות מעוררים למחשבה ומפגישים את הקורא עם עבודת המידות.

הגישה הטיפולית 'לחיות ADHD 'המתוארת בספר, מדגישה את הצורך לפרק את המושג ADHD למרכיביו הרבים והמגוונים, כדי להבין ולזהות את הפערים והקשיים הכרוכים בו. לימוד מעמיק והדרגתי מסייע לייצר שינוי בעולמו הרגשי של אדם עם ADHD, ומאפשר צמיחה, העצמה והגשמה עצמית.
ילד/ה או אדם עם ADHD ,הורה, בן/בת זוג, מורה, מטפל/ת, מדריך/ה או מאמן/ת, לומדים להכיר את שלל המאפיינים, ולדבר בשפה חדשה, חיובית ומדויקת — 'שפת ההגשמ"ה'. שפה זו משתלבת בכל מפגש ובכל שיחה. באמצעותה לומד האדם להגביר מודעות, להבין את עצמו, ובעיקר לתקשר ולהסביר את עצמו. כך ירגיש שלם ובריא בנפשו.
לאורך הספר משולבים דוגמאות ודימויים רבים, התורמים ליצירת בסיס ידע רחב, להבנה וליישום.

"אני לא יודע בכלל עד כמה הלקויות שלהם ראשוניות ועד כמה הן צמחו באווירת הבית של אבא כזה" (מ', אב).

המרכיב הגנטי, אכן, דומיננטי בתסמונות השונות של ליקויי למידה והפרעות קשב. האם יש בעובדה זו כדי לעזור לילד שירש אותן מהוריו? האם ניסיונו והבנתו של ההורה הלקוי מקלה עליו ועל ילדו את ההתמודדות עם הקשיים? לכאורה התשובה החד משמעית לשאלה זו אמורה להיות חיובית, אלא שלא כך נשמעות תגובותיהם של ההורים והילדים המרואיינים בצוותא במחקר זה. מסתבר שתמונת המראה הבין-דורית מורכבת מאוד מבחינת רכיביה הרגשיים וההתנהגותיים ומבחינת הדינמיקה הסבוכה הנוצרת בהשפעתה.

כאבו של ההורה האומר "כשזה נוגע בילד שלי קשה לי מאוד. יש משהו בחווייה הזאת שמצית בי סערות קשות" (מ', אב), ותיאורו של הילד – "אני עם אבא זה כשתסכול פוגש תסכול" (נ"ב, בן), מבטאים מצבים בעייתיים הדורשים התערבות מנחה ותומכת.

מקום חשוב נודע לתפיסת החיים הטובים, השמחה, היופי, האופטימיות, התקווה, הן בעצבנו את חיינו, הן בהתמודדותנו עם קשייים ומצוקות, הן באיזוננו הנפשי, הן בהעשרת חויותינו ומעורבותנו בחיים, הן בעבודתנו על עצמנו ובתרגמנו חלומתינו למציאות.

בפרקים השונים של הספר אבחן את ההיבטים הפילוסופיים, הפסיכולוגיים, החווייתיים והיצירתיים של תחומים אלה; אציע כלים טיפוליים למצוא את השלווה בתוכנו ולגלות את ההנאה ולא לפחד לגעת בה, לחוות את השמחה ולהגשים חלומות.

מכאן הספר אינו רק הגותי-תיאורטי, אלא שואף להיות מיתרגם למציאות; להציע תבחינים ושאלונים; ציור מפות חיים; כלים מעשיים ודרכי הפעלתם; בחינות שיטתיות ודרכים לפירושן; הדגמות מהחיים והספרות, שיתוף בלמידתנו את עצמנו ובבחירתנו דרכים לחתירתנו אל החיים הטובים.

הסינותרפיה עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. המרחב הסינותרפי, המתאפיין במעבר בין הטיפול הקלאסי־הדיאדי לטריאדי, צמח בהדרגה מתוך הקליניקה. מצבי שכול ואובדן מלוּוים לעתים קרובות בחוויות שלא ניתן לתקשרן במילים, ולנוכח החלל שנפער, עלה הצורך להשתמש בכלי נוסף – בשילוב שיחות, על מנת לסייע להמשיג את החוויה ולראותה באור חדש. הסרט מוסיף ממד אוניברסלי לסבל הפרטי ומחזק את התחושה שאינך בודד, וכך לבדידות יש הד וקול נוסף. בשיטה זו נוצרת דיאלקטיקה בין המציאות לבין הדמיון, המפגישה את המטופל באופן עקיף עם תכנים כואבים וקשים בחייו כך שיוכל לעבדם בהמשך, במהלך הטיפול, ולכונן משמעות חדשה בחייו.

אמנם פותחו לא מעט תאוריות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת מהן לא הכניסה לחדר הטיפולים את הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם באמצעות ה"שלישי", שנציגיו באים מן התחום הקליני־פסיכואנליטי והחווייתי־פילוסופי, מובילה את האדם לבחור בְּחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן, ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצהּ לחיקם.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.