חדש על המדף

הטענה של שמואל פאוסט יומרנית, כמעט חצופה: הוא קובע שדווקא דרך החשיבה של התלמוד והמדרש היא המתאימה ביותר להתמודדות עם אתגרים של המאה ה-21. דרך של דיאלוג מתמיד, ויכוח נוקב, יצירתיות נועזת, דמיון פרוע, תיעוד קפדני. דרך שכמו נתפרה לאפשר הצלחה בעולם כאוטי ומשתנה, עולם של אי ודאות, שמתבטלים בו מנהגים ישנים ומתערערות בו היררכיות מסודרות.

בספר הזה קוראות וקוראים לא לומדים את התלמוד והמדרש – אלא מהתלמוד והמדרש. מה לומדים מהם? דפוסי חשיבה למאה ה-21. כבר לפני מאות רבות של שנים, חכמי התלמוד הביטו בעולם אחרת, פתרו בעיות אחרת, פעלו אחרת. רמי בר תמרי המתחכם הדגים כיצד לפרוץ מסגרות ולערער סדרים. רב אמי ורב נחמן הוכיחו את טעם הגמישות. אובדנו הטרגי של רבי יוחנן עיגן את הצורך להתווכח. הופעתה החידתית של סרח בת אשר לימדה כמה חשוב הדמיון. אביי החשדן ניסח את ההכרח להתבונן בביקורתיות פנימה.

זו המשמעות של תהיו חכמים: תהיו חכמים היום בשיטה של חכמים אז. כך תנהלו, כך תתפתחו, כך תשגשגו.

כי התלמוד והמדרש עתיקים מבחינת הגיל, אך מהפכנים וחדשנים בחשיבה. כאילו נאספו כדי לסייע לקוראים עם חיבור לאינטרנט ומכשיר סלולרי. כאילו נכתבו כדי לנווט קוראות עם רכב אוטונומי ובינה מלאכותית. ארגז של כלים משומנים ונוצצים, מוכנים לשימוש, ממתינים לכם כבר אלף וחמש מאות שנה. לא תנסו אותם?

הניגון שימש בראשית החסידות ככלי מעשי להשפעה על רגשותיהם ונפשותיהם של המנגנים וסביבתם. המטרות היו מגוונות: התעוררות משינה לצורך עבודת ה' ותמריץ להתעלות הלב והנפש הנדרשת לקיום תורה, מצוות, תפילה ואפילו לימוד. השימוש הנרחב בדרשות החסידיות במוטיב הניגון כדימוי והשימוש המעשי בו ככלי לעבודת ה', בצרוף העדויות העולות מהדרשות ומהסיפורת החסידית הענפה, מעידים על חשיבותו ומעלתו הרוחנית בהגות החסידית ובחיי היום יום בקהילות החסידיות. על רקע זה בוחן הספר את מעמדו, תפקידיו ומשמעויותיו של הניגון בכתביו של רבי נחמן מברסלב. השוואה מקיפה, שנעשתה לראשונה, לערך הניגון בדרשות ראשית החסידות מהבעל שם טוב ועד האדמו"ר הזקן, מעלה שהדומיננטיות של המוסיקה ונוכחותו של המוטיב המוסיקלי בהגותו של רבי נחמן, הן תופעה חריגה גם על רקע ההשוואה לדרשות אבות החסידות. חיבור זה טוען כי הציר המרכזי שסביבו סובב נושא הניגון בהגותו של רבי נחמן הוא הציר המטאפיסי־קיומי. המוסיקה בתורתו מהווה תשתית לכלל כתיבתו, אם בגלוי ואם בסמוי. 

האם מחשב יוכל אי-פעם להלחין סימפוניה, לכתוב רומאן זוכה פרסים, או לצייר יצירת מופת? ואם כן, האם נהיה אנחנו מסוגלים להבחין בין יצירה ממוחשבת לבין יצירה אנושית? כבני-אנוש יש לנו היכולת המדהימה ליצור יצירות אמנות שמרוממות את הנפש, מרחיבות את הלב, ומשנות מן היסוד את משמעות החיים. אבל בתחומים רבים, ההתפתחויות בבינה המלאכותית מערערות את המצב הקיים, עם הגילוי שמכונות מסוגלות לבצע באותה מידה של הצלחה, ולעיתים אף בצורה טובה יותר, מטלות רבות שבני-אדם ממלאים בדרך כלל. אבל האם מכונות יכולות להיות יצירתיות? האם בקרוב הן יוכלו ללמוד מן האמנות שמרגשת אותנו ולהבין מה מייחד ומבדיל אותה מהשיגרתי, היומיומי והמשמים? בספר "תוכנת היצירתיות", בוחן מרכוס דו סוֹטוֹי את טיבה של היצירתיות, ובמקביל מציע לקוראים מדריך חיוני לאופן הפעולה של האלגוֹריתמים והחוקים המתמטיים שביסודם. הוא שואל באיזו מידה התגובה הרגשית שלנו לאמנות נובעת מתגובת המוח שלנו לדפוסים ולמיבנים, ועומד על משמעות היצירתיות במתמטיקה, באמנות, בשפה ובמוזיקה. כמה זמן עשוי לחלוף עד שמכונות יפיקו תוצר יצירתי? או שמא עיקר התרומה שלהן תהיה בכך שידחפו אותנו להעשיר את הדמיון שלנו? הדיון בשאלות האלה ואחרות הוא מסע מרתק ויוצא-דופן הן למחוזות הבינה המלאכותית והן למשמעות של היותנו בני-אנוש.

'גילוי העולם וגילוי האדם' – במילים אלו הגדיר ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלֵה את התחייה התרבותית שהתחוללה באירופה בעת החדשה המוקדמת, ויש בהן כדי למצות את התכנים והנושאים העיקריים של כרך זה. שכן, בתקופה זו שבין 1450 ל-1650 התפתחה כנגד השקפת העולם הביניימית-קתולית, שעמדה בתוקפה במשך אלף שנות הציביליזציה הנוצרית, תפיסת מציאות חדשה, חילונית במהותה, שהתמקדה באדם, בחייו הארציים ובעולם הממשי.

המאמרים המקובצים בכרך דנים בהוגים ובתנועות האינטלקטואליות שחוללו את המהפכה הרעיונית הזאת: ההומניסטים, שגילו מחדש את ערכיה של התרבות הקלסית; מונטיין, שקספיר ודקארט, שהגדירו מחדש את ה'אני'; התגליות הגאוגרפיות והאתנוגרפיות שזימן העולם החדש, ששינו את ההתייחסות ל'אחר'; לותר, קלווין ורדיקלים אחרים, שביססו את הרפורמציה הפרוטסטנטית על האמונה הדתית הפרטית והחווייתית; וכנגדם הישועים והמסדרים הקתוליים האחרים, שהגנו על מסורות האמונה הישנות במושגים ובאמצעים חדשים; מקיאוולי, הובס ושפינוזה, ותגובותיהם לתופעה החדשה במציאות הפוליטית של התקופה – ה'מדינה';  תרבות הבארוק – ראקציה דתית ואמנותית לסגנון הקלסי של הרנסנס או מהפכה מודרניסטית?; והתמודדותה של ההגות היהודית עם כל אותן תמורות ומהפכות תרבותיות שהתרחשו סביבה ובתוכה. נושאים אלו ואחרים זוכים בכרך זה לעיון מפורט, בהיר ומרחיב אופקים.

מהי היהדות הקראית ומי הם הקראים? אסוּפה זו מנסה לענות על השאלה, באמצעות הארה והנגשה של מבחר מייצג מתוך הכתבים הקראיים מימי הביניים – העידן הקלאסי של עיצוב הקראוּת. האסופה כוללת כשבעים טקסטים נבחרים, שרובם מופיעים לראשונה בדפוס. הקוראים ימצאו בה מבחר מגוון, מעורר עניין והשראה מתוך העושר הבלתי־נדלה של היצירה הקראית מהמאה התשיעית עד המאה השתים־עשרה שנוצרה, רובה ככולה, בארץ ישראל.

הטקסטים מופיעים בחלוקה לשמונה 'שערים' (ובהם: ים המקרא – הפרשנות השיטתית לסוגיה; משעולים בהלכה הקראית הקדומה; צוהר לנפש ולחיי היום יום – הקינה, התפילה והשירה; ועוד). כל אחד מהטקסטים מלווה בהקדמה המציגה את ההקשר התרבותי־ההיסטורי שלו ואת הסוגה שאליה הוא משתייך ועוד מרכיבים ונושאים מעניינים המופיעים בטקסט. האנתולוגיה פותחת במבוא נרחב, הכולל סקירה היסטורית וספרותית.

רבים נרתעים מללמוד על הקורבנות, המושתתים על מנהגים הרחוקים מעולמו של האדם המודרני. ספר זה עוקב אחר החטיבה הפותחת את חומש ויקרא ומבקש לדלות את הערכים הניצבים כבסיס לעולם הקורבנות.

בקורבנות הנדבה נראה מהי התודעה הדתית שבאה לידי ביטוי בהקרבת קורבן עולה או מנחה או זבח שלמים, ומהו התפקיד הדתי שממלאים קורבנות החובה – חטאת ואשם. חטיבה זו מקבלת נקודת מבט חדשה שיש בכוחה להגיש את עולם הקורבנות המורכב לקורא המודרני.

הספר כולל ניתוח טקסטואלי של פרקי הקורבנות, על פי סדר הפסוקים, ואלמנטים ספרותיים מגוונים מובאים בחשבון מתוך כוונה לעמוד על המייחד כל קורבן ולהגדיר את תפקידו. הספר מנהל דיאלוג מתמיד עם שלל הדיונים הקודמים שנעשו ביחס לחטיבה זו – החל ממדרשי ההלכה לפסוקים אלו, דרך פרשני ימי הביניים וכלה בחוקרים מודרניים.

לצד פרטי הדינים, תשומת לב מיוחדת ניתנת גם לבחירת המילים המלוות את עולם הקורבנות, וכך יובדלו זריקת הדם מנתינת הדם, וההקטרה באש מהשריפה. באמצעות אלה, תתגלה מגמתו הייחודית של כל קורבן וההבעה הדתית שהוא מציע בפני המקריב.

חוכמה נתפסת לעתים קרובות כיכולת לחשוב וללמוד, אבל בעולם משתנה במהירות ישנן מיומנויות נוספות שיכולות להיות חשובות אפילו יותר: היכולת להטיל ספק בדעותינו, ולחשוב מחדש אנחנו מקשיבים לדעות שנותנות לנו תחושה טובה במקום לרעיונות שמכריחים אותנו להתאמץ לחשוב. אנחנו רואים בחילוקי דעות איוּם על האגו שלנו במקום הזדמנות ללמוד.  אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שמסכימים עם מסקנותינו, במקום לדבוק באלה שמאתגרים את תהליך החשיבה שלנו.  אנחנו חושבים יותר מדי כמו מטיפים שמגינים על אמונותיהם המקודשות, כמו תובעים בבית משפט שמוכיחים שהצד השני טועה וכמו פוליטיקאים שמבקשים להשיג תמיכה – ומעט מדי כמו מדענים המחפשים את האמת. האמת היא שקדמה אינה אפשרית ללא שינוי, ומי שלא יכול לשנות את דעתו, לעיתים לא יוכל לשנות דבר. 

גרנט קבע לעצמו עיקרון לטעון טיעונים כאילו הוא צודק, אבל להקשיב כאילו הוא טועה. באמצעות רעיונות נועזים, סיפורים מלאי השראה, ומחקרים עדכניים תחשבו שוב מראה לנו שחשיבה-מחדש היא הלך רוח ומיומנות שאפשר ללמד, וגרנט מסביר איך לפתח את התכונות הדרושות לשם כך. אתם תלמדו איך מוזיקאי שחור משכנע גזענים לבנים לזנוח את השנאה, איך משכנעים מתנגדי חיסונים לחסן את ילדיהם, איך הסופר עצמו שכנע אוהדי ינקיז לעודד את יריבתם המושבעת הרד סוקס ומה אפשר ללמוד מילדה בת שמונה, ישראלית מחיפה ואלופת דיבייטינג עולמית. אתם תראו כיצד האנשים המצליחים בעולם הם אלה שערוכים לחשוב מחדש, שוב ושוב על עמדתם על בסיס עובדות ושינויים, וכיצד מנהלים שמודים שאינם יודעים דבר מה ומבקשים משובים ביקורתיים, הם אלה שמצליחים לבנות ולהוביל צוותים יצירתיים וחדשניים יותר.

התלמוד הבבלי עומד במרכז חיי הרוח של עם ישראל מזמן היווצרותו ועד עצם היום הזה. התלמוד מחזיק דיונים רבים בהלכה ובאגדה, דיונים שבהם משתתפים חכמים רבים בני כמה דורות, ותהליך היווצרותו סבוך ומורכב, ונמשך מאות שנים. לאחר חתימתו נמסר התלמוד במשך כאלף שנה, תחילה על פה, ואחר כך בכתבי יד, עד הדפסתו במאה החמש-עשרה. במשך תקופה זו חלו שינויים לא מעטים בנוסח התלמוד. התהליך המורכב של היצירה והשינויים שחלו במסירה מקשים על הלומד את הבנת היצירה כפשוטה.

ספר זה מציע מהדורה ופירוש לפרק אחד מן התלמוד הבבלי: מסכת סנהדרין פרק שלישי. נושא הפרק הוא סדר הדין בדיני ממונות, אלא שכדרכו של התלמוד מסתעף הדיון לעוד נושאים רבים בהלכה ובאגדה. בספר נידונות כל סוגיות הפרק, וכן המשניות, כסדרן. תחילה מוצגת תמונת הנוסח של הסוגיה כולה, ובעקבותיה בא דיון מפורט בהבדלי הנוסח שבין העדים. על יסוד המסקנות בשאלות הנוסח מוצע פירוש לסוגיה על פי הכללים שגובשו במחקר התלמודי ומתוך משא ומתן עם הפרשנות לדורותיה. הפירוש נדרש הן לחוליות המרכיבות את הסוגיה הן לסוגיה השלמה, ועוקב אחר תהליך היווצרותה ומגמת עריכתה. בפירוש נידונות בפירוט גם המקבילות לסוגיות הפרק בספרות התנאית ובספרות האמוראית, ונסקרות גם המקבילות שמחוץ לספרות התלמודית. מניתוח הסוגיות ומעיון במקבילותיהן עולות הגישות השונות של החכמים לדורותיהם בנושאים הנידונים בפרק, ומתאפשר תיאור של תולדות ההלכה במגוון נושאים שנוגעים לסדר הדין.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה; ובדור הזה – כולנו (כמעט) דוברי עברית, ומי מאתנו שמעיין בפרשת השבוע נוטה לרוב להתייחס לעברית שבה כאל שפתו שלו.

כשהוא נתקל במילה קשה או בביטוי מוזר, הוא עשוי להעיף מבט בפירוש זה או אחר, אבל בדרך כלל אין לו צורך בכך, שהרי השפה מוכרת לו מינקותו.

וכאן רבים וטובים נופלים בפח. הם "מלבישים" על המקורות העתיקים את עולם הידע והמושגים של היום – את המילון של היום, את הריאליה, את המנהגים, את הנורמות. לפעמים יקלעו לאמת, לפעמים יחטיאו אותה במעט, ולפעמים יגיעו למחוזות שגויים, שונים לגמרי מן המשמעות המקורית של הכתוב, דווקא משום שהשפה נראית להם ברורה מאליה. לתופעה זו – העברית שלנו כמכשול בהבנת התנ"ך – מוקדש הספר (הרחבה במבוא לספר).

הספר תנ"ך שרואים מכאן בנוי ממאמרים קצרים – אחד לכל פרשת שבוע. לכל מאמר יש ערך ועניין משלו, לעיון שבועי קצר. כל מאמר מאיר מילה אחת או ביטוי אחד מן הפרשה (או מהפטרתה), מראה כיצד נוטים להיכשל בהבנתם ומנסה למצוא ולהוכיח את משמעותם המקורית, מתוך שימוש בתנ"ך עצמו ובמפרשיו מכל הדורות – מחז"ל ועד ימינו. ריכוז המאמרים יחד בספר – ממחיש את התופעה ומעודד את הקורא להתגבר עליה.

הספר שומר אמונים הן למסורת ישראל והן לחשיבה המדעית. מצד אחד הוא קפדן ומדייק ככל שניתן, ומצד שני הוא משתדל להישאר עממי, קרוב לקוראיו באמת.

הספר מיועד לחובבי תנ"ך, לחובבי לשון, לתלמידי חכמים ולציבור הרחב.