דפי מאורות (5771-29.5)

מנהיגותו של משה

 

חג הפסח ויציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות היה נצרך להפיכתם של בני ישראל לעם, "כור היתוך". על מנת להוציא עם כזה יש צורך בתהליך ובאדם שינהיג תהליך זה.

 

 

​

מיוחד הוא דגם המנהיג הראשון של בני ישראל – משה רבנו, שהנהיג את בני ישראל בזמן התהליך המשמעותי שעברו. ראשית, משה הוא ילד יהודי שנולד בעת גזרה. המעשה המודע הראשון שעשה הוא הריגת מצרי שהתנכל לאחיו היהודים על לא עוול בכפם. משה בא מארמון המלך ואינו חייב לחלוק ולהשתתף בגורל אחיו המיוסרים. למרות זאת יש בו הזדהות פנימית, אומץ לב ותחושת אחווה מוחלטת ועמוקה עם אחיו המעונים. זהו חלק חשוב במנהיגות.

התכונה השנייה החשובה היא ניסיונו האישי של משה למחרת היום. מתוך אותה הזדהות, דאגה ואחווה, ומתוך בחינה מוסרית עמוקה, הוא מנסה להפריד בין שני יהודים נצים. בתגובה הוא מקבל את נכונותו של יהודי להלשין עליו על כך שהרג את המצרי כדי להגן על יהודי.

משה בורח מחוץ לגבולות מצרים. הוא הופך לרועה צאן, מתחתן עם בתו של יתרו, ולכאורה מתנתק לחלוטין מכל המתרחש במצרים ומכל הקורה לעמו. עוברות כארבעים שנה שהוא במדבר אצל יתרו. מטרתו הייתה להינצל, והוא אכן ניצל.

כאשר הקב"ה מטיל על משה את השליחות הוא אינו מסכים בקלות, וזאת משני טעמים:

(א) יש בו ענווה יתרה; (ב) ייתכן שפירוש הפסוקים "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" ו"לא איש דברים אנכי [...] כי כבד פה וכבד לשון אנכי" הם כך: "הלא היה לי ניסיון רע; הם לא שמעו בקולי. אולי אני לא בסדר, אבל עובדתית אינני מסוגל להשפיע". יש כאן עירוב של ענווה אישית, נכונות לראות את פחיתות עצמו, אך גם ניסיון של אי-הצלחה. משה איננו טיפוס רגיל של מנהיג. הוא עובר בחייו את כל התהפוכות האפשריות, מילדותו ועד לבגרותו המודעת, ולאחר מכן – כאשר נאלץ להיות בודד. הבדידות היא תכונה חשובה מאוד במנהיגות. מלכים רבים ואנשי אצולה, כאלה שגדלים להיות מנהיגים, לעתים לא חשים דבר זה די הצורך. המנהיג הוא בודד וחייב לקבל הכרעות והחלטות ללא סיוע. בדידות זאת של משה והניתוק בפועל מעמו והיותו עם עצמו בלבד, הביאה אותו לפגישה עם הקב"ה ליד הר האלוקים – חורב, כאשר אין אף אחד סביבו.

בתחילת דרכו ניכרת מנהיגותו החיובית כאשר גולל את האבן מן הבאר לצאנן של בנות יתרו והגן עליהן מפני הרועים האחרים. גם רעיית הצאן נתפשת בחז"ל כחלק מן החינוך למנהיגות טובה.

כל זה הכשיר אותו להיות מנהיג לא מפני שהוא חושב שהוא ראוי להיות מנהיג. אדרבה, הוא חושב שאין הוא ראוי לכך. זאת אחת הסיבות שבאמת הוא ראוי להנהגה. זוהי הענווה הבסיסית שצריכה להיות אצל כל מנהיג כלפי עמו.

המנהיגות היוצאת מן הכלל כוללת עצמאות, כושר החלטה והכרעה, וענווה כלפי כל אחד מישראל.

משה הוא מלך מיוחד. עוד במצרים הוא המנהיג, הוא נושא דבר אלוקים, שופט, כוהן ולוחם. משה מזדהה עם אחיו באופן מוחלט, עם הטובים שבהם ועם הרעים שבהם, אך הוא מזדהה גם עם התכנית האלוקית באופן מוחלט. לזווג בין שני דברים אלה אין זה קל כלל.

עמוד השדרה של מנהיגות משה הוא ההזדהות עם אחיו על ידי ההזדהות המוחלטת עם המגמה האלוקית. גדולתו של משה כאיש, מוסריותו, ענוותנותו, נכונותו להודות בשגיאה, רצונו לתקן עולם, וההישגים הרוחניים והמעשיים שהגיע אליהם, זהו האידאל של כל מנהיג וכל יהודי.

 

אלון ויס

סטודנט לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך

 

 

 

 

 

מחבר:

ויס, אלון