טהרת המצורע כחנוכת הכהנים

 

עיון בתהליך טהרת המצורע נותן מענה לשאלות כולן.

תהליך זה הוא התהליך המורכב ביותר שמצאנו בתורה. יש בו הרחקה מחוץ למחנה לתקופה שבין שבוע (אם אובחנה מיד הצרעת וטוהרה מהר) עד לכדי כמה שבועות (אם לא אובחנה מיד והייתה הסגרה אחת או שתיים, ולאחריה תקופת טומאה). מטרתה של הרחקה זו היא עבודה עצמית בטהרת הנפש.[1] אחרי הסתלקות הצרעת מתבצעים שלושה שלבי היטהרות בזמנים שונים:

א.   הפרחה ושחיטה של ציפורים; כביסה; גילוח; טבילה וחזרה חלקית למחנה (יד, ח);[2]

ב.    גילוח, כביסה ורחיצה נוספים ביום השביעי (יד, ט);

ג.     קרבנות היום השמיני (יד, י–כ). [3]

תהליך ארוך זה מזכיר תהליך אחר שקראנוהו כבר בפרשת צו. פרשת צו קשורה בקשר אמיץ לפרשת שמיני, שהרי בראשונה מתוארים שבעת ימי המילואים, ובאחרונה מתואר היום השמיני שלאחריהם.

בפרשת צו תואר באריכות תהליך הכשרת הכוהנים, שממנו עולה שגם הכוהנים עברו שלושה תהליכי טהרה בזמנים שונים:

א.   רחיצה במים; הלבשה בבגדי כהונה; משיחה בשמן המשחה וקרבנות בתחילת ימי המילואים כמתואר באריכות בפרק ח;[4]

ב.    התהליך ממשיך שבעה ימים בתוך אוהל מועד למטרת לימוד, עבודה, והתחברות אל הקודש (שם, פסוק לה);

ג.     קרבנות היום השמיני וכניסה בפועל לעבודה (פרק ט).

והנה מצינו דמיון רב בתהליך הטהרה, לא רק בכך שיש שלושה שלבים, אלא גם בפרטי התהליך:

 

	הכשרת הכוהנים (פרק ח)	טהרת המצורע (פרק יד)
שלבי טהרה	שלושה: יום ראשון הממשיך לשבעה ימים ויום שמיני.	שלושה: יום ראשון הממשיך לשבעה ימים ויום שמיני.
אורך התהליך כולו[5]	שמונה ימים, בניגוד לטהרה רגילה שהיא בת שבעה ימים.[6]	שמונה ימים.
	הכשרת הכוהנים (פרק ח)	טהרת המצורע (פרק יד)
רחיצה (ותגלחת[7])	ביום הראשון.	גם ביום הראשון וגם ביום השביעי.
המתנה של שבעה ימים במקום מוגבל	בין שלב ב לשלב ג: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם" (לג).	בין שלב א לשלב ב: "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ח).
הזאת דם על הגוף	"ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית" (כג–כד).	"ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ולקח הכהן מלג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית" (יד–טו).

 

	הכשרת הכוהנים (פרק ח)	טהרת המצורע (פרק יד)
הזאת שמן על המטהרים	"ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו" (ל).	"ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם. והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה' " (יז–יח).
אבלות	בסופו של הסיפור, מות בני אהרן הפך את האירוע מאירוע של שמחה עצומה לאירוע של אבל שחייב את הכוהנים: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (י, ו).	המצורע נחשב כאבל ככתוב: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (יג, מו).

 

העולה מן הטבלה הוא דמיון מפתיע הן במערך הטהרה הן בפרטיו.

הנושא של ההזאה על התנוך ועל הבוהן הוא חריג בעולם הטהרה ומאפיין רק שני אירועים אלה.

ר' יצחק קארו (ספרד–פורטוגל–טורקיה, מאות טו–טז) בפירושו "תולדות יצחק" על ויקרא (ח, כג) מסביר:

ונוכל לומר שנתינת הדם על תנוך אזנו, לפי שיזכור וידקדק מה ששמע מהמצות שנצטוה  בעבודת בית המקדש, ועל בוהן ידו – שידקדק בעבודת בית המקדש, מה שיעשה איך יעשה. ועל בוהן רגלו – לזרז אותו שלא ילך ולא יכנס במקום שמצווה שלא יכנס בעת בלתי ראוי, וגם אז בהכנעה, שנאמר (להלן טז, ב) "ואל יבוא בכל עת אל הקדש", וכתיב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים" (קהלת ד, יז).

הנצי"ב, בפירושו לשמות (כט, כ) משווה אל הכוהנים את המצורע:

ענין אזן, ובהן, יד, ורגל, הוא להגביה בזה כח השמיעה המביא לידי מעשה ביד. והמעשה  מביא לידי הרגל שיעשה לגבוה גם בלי כונה אלא כמו הרגל שנעשה טבע שני. וע"ז נמשל בהן רגל. וכן במצורע בא' הזאה על ג' איברים הללו כדי להשביחם ולתקנם לפי ערך.

לדעתנו, הדמיון הרב בין האירועים רומז לתפיסה של התורה לעומקה של יכולת התשובה. המצורע חטא כלפי החברה,[8] הורחק מביתו וממשפחתו לתקופה ארוכה, בוזה על ידי הקהל שקרא לו "טמא טמא" (יג, מו), ונאלץ לגלח את שערות פניו כולל גבותיו, דבר ששינה מאוד את דמותו. התורה מלמדת שגם הוא יכול בסופו של דבר להידמות לכוהן, ולא סתם לכוהן – אלא לאהרן ולבניו המתחנכים הראשונים לעבודת הקודש בימי המילואים.[9]

עתה ברורה עד למאוד הימצאות פרשות תזריע ומצורע בתוך פרשיות הכהונה ובין פרשת שמיני לפרשת אחרי מות. טהרת המצורע כמוה כהפיכת אדם רגיל לכוהן הבא אל הקודש. שניהם עולים בדרגה אל הקודש: הכוהן למקדש והאדם למחנה ישראל הקדוש אף הוא. התורה רצתה למסור בסדרת פרטי הלכות אלה את מסר התשובה, המאפשרת גם לאדם שחטא כלפי החברה ונחשב כאבל ואפילו כמת,[10]לחזור ולהיות חלק מן החברה וחלק מעם ישראל ככוהן ממש.

פרט נוסף וברור המצטרף לסיבה שהועלתה הוא מרכזיותו של הכוהן בטהרת המצורע. כידוע, צרעת אינה מחלה המתרפאת על ידי רופא. כל תהליך זיהויה וטהרתה נעשה על ידי כוהן, כך שמיקומה בתוך פרשיות הכוהנים מובן כל כך.

פרט העולה מן ההשוואה ודורש הסבר הוא סדר אירועים שונה בין שני המקרים: בטהרת הכוהנים עיקר התהליך כבר היה ביום הראשון, ואילו אצל המצורע ביום השביעי. אלא שהדבר ברור: הכוהנים עמדו להיחנך לעבודתם, אך יסודם לא היה בחטא אלא בחוסר מסוים ברמת הקדושה. לעומתם, המצורע יסוד טהרתו בחטא, ולכן הוא זקוק לתהליך מובנה יותר של שבעה ימים נוספים, שבהם הוא מחוץ לביתו (לעומת הכוהנים שבשבעת הימים הם בתוך המשכן, ורק בתוכו).

עתה, לאחר שטענו שפרשות תזריע ומצורע שייכות לפרשיות הכהונה ולכן זהו מיקומן, מתעוררת השאלה: מדוע נמצא פרק יב העוסק ביולדת בתוך פרשיות אלה?

הדבר יכול להיות מוסבר בעזרת פרט נוסף הצפון בספר שגם קיומו מעורר שאלה. כוונתנו היא למצוות ברית המילה המופיעה בתוך ענייני היולדת בשנית (יב, ג) לאחר שכבר הובאה באריכות אצל אברם בבראשית יז.[11]

נראה לומר שלאחר שהוכחנו שהן חנוכת הכוהנים הן טהרת המצורע הוא תהליך ייחודי בן שמונה ימים, ברורה החזרה על מצוות ברית מילה שעניינה "היום השמיני", וברור מיקומה בין שני הנושאים המקיפים אותה.

לשאלת מיקום פרשת היולדת עצמה ניתן לומר בדרך הדרש שהן חנוכת המשכן הן המצורע המיטהר מהווים לידה של משהו חדש. מכאן הקשר ביניהם.

     לסיכום: תשובה ותהליך התשובה הם נושאים מרכזיים בתורה, אולם לעתים הם סמויים.[12] מכאן האריכות בסיפור יהודה ותמר (בראשית לז), שבו התגלה יהודה כאיש תשובה שלם. כנ"ל האריכות בסיפור אחי יוסף והתנהגות יוסף אליהם בבואם למצרים, שבמהלכו ניכרת תשובת האחים.[13] אמנם התורה הקדישה את חלקו הראשון של פרק ל בדברים לנושא התשובה, אך שם התשובה היא לאומית. את תשובת הפרט חושפת התורה דרך אירועים ודרך מצוות פרטיות. חידושו של מאמר זה הוא שמטרת האריכות ומיקומן של פרשיות המצורע היא לקשר בינן ובין חנוכת הכוהנים, ולהורות שמצורע יכול בעזרת תהליך תשובתו להגיע אף לדרגת קדושתו של הכוהן. וכהתנסחותו של הקב"ה כלפי כלל עמו ערב מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), קרי, כולנו כוהנים, ואם עד עתה היה זה דרש בלבד, בא עיוננו ומורה שגם פשטי המקראות מוכיחים זאת.