יחסי תושבי כפר שילוח עם שכינהם הערבים במפנה המאות התשע עשרה והעשרים

יחסי היהודים ושכניהם הערבים לפני שנת תרפ"ט (1929)

המתיישבים הראשונים שהשתכנו במערות ליד כפר השילוח הערבי (סילואן) בשלהי שנת תרמ"ד (1884) היו בני משפחת עַמְר אַלנַּהַארִי. הללו התקבלו בתחילה באדישות ולאחר מכן ברצון על ידי חלק משכניהם הערביים. הדבר נבע ממספר סיבות. ראשית, שפת הדיבור של המתיישבים הייתה דומה לזו של הערבים. שנית, בני משפחת עַמְר אַלנַּהַארִי היו אומנים וחרשי ברזל, ותושבי סילואן השתמשו בשירותיהם. השירות היה מחד גיסא מהיר ומקצועי, ומאידך גיסא השכר שנטלו על מלאכתם היה נמוך. ומשכך, נוחה הייתה להם לתושבים המקומיים זמינות השירות, המקצועיות והמחיר השווה לכל נפש ביחס לקבלת שירותי חרשי הברזל שבעיר העתיקה.[1]

אך היו בין הערבים גם כאלה שלא ראו בעין יפה את התבססות היהודים באזורם, והחלו לחרוש עליהם רעה. ראשית, הראו להם פנים מאיימות וחיפשו דרכים להתנכל להם. לא עברה תקופה קצרה ונער מבני המשתכנים הותקף על ידי אחד מתושבי סילואן. הנער השיב מלחמה והניס את התוקף. ניסיון התגרות נוסף היה בעצם נתינת פגיון לתיקון לאבי המשפחה. עוד באותו לילה בא בעל הפגיון באמתלה לקחת את הפגיון, וניסה לתקוף את אבי המשפחה. בניו השתלטו במהרה על התוקף, כפתוהו והשאירו אותו לילה שלם במערה. בבוקר קראו בני המשפחה לבני הכפר ואמרו להם בזו הלשון:

שכנים נכבדים, מבקשים אנו לחיות עמכם בשלום ושלוה כיאות לאנשים טובים, אבל הפתגם העתיק אומר: הקורא בלילה שנוא; אם יש לו עסק אלי – יבוא ביום ואכירנו עין בעין, ואל יבוא בחצות לילה כגנב במחתרת; ועתה קחו לכם אותו בטובתכם ותזהירוהו שלא יחזור עוד לגנותו.[2]

מעשה זה גרם להדים בקרב תושבי סילואן ובכפרי הסביבה. הדבר נבע מהעובדה שהערבים הכירו את משפחת עַמְר אַלנַּהַארִי. האחרונים הציגו את עצמם מיוצאי מחוז אַרְחַבּ שבתימן. באזור זה התגוררו יהודים וערבים כאחד, שלא סבלו שלטון זר. תושבי סילואן שמעו וידעו כנראה על אומץ לבם של תושבי מחוז זה: "הערבים היו מספרים על גבורת זרועם של יושבי המערות ואצילות רוחם, וככה אמרו הנבונים בהם, 'לא יהודים סתם הם אלה, כאותם הפוחדים לגור עם ערבים. הם צאצאי יהודי כַ'יְבַּר שעליה יספרו אבותיהם אגדות גבורה רבות' ".[3] תושביה הערביים של סילואן רחשו כבוד למשפחת עַמְר אַלנַּהַארִי. יחסי עבודה ותשורות הדדיות התנהלו ביניהם, ופתחו פתח להקמת שכונה יהודית מאוחר יותר.[4]   

התגוננות מפני גנֵבות

בעת שהוקמה שכונת "עזרת נידחים" בכפר השילוח, סבלו התושבים ממכת גנֵבות. הגנבים תושבי הכפרים מסביב פעלו בשיטה קבועה. הם זיהו את החלשים מבין הדיירים, המתינו עד שעת לילה מאוחרת, ובאמצעות כלי נשק איימו עליהם ושדדו את בתיהם. מנגד, פיתחו המתיישבים מנגנון משלהם להגנה ולהרתעה: "בכל מחיצת קיר עשוי נקב קטן וחוט מושחל בו, קשור לפעמון קטן, פעמון בחדר, פעמון בחדר; ובשעת סכנה, בנפול דבר בקצה הבתים, רחש גנבים או אימת שוללים, מושך אדם בחוט המצילה וכל הפעמונים נרעדים חרש, ויושבי הבתים נזעקים לעזרה".[5] מנגנון הגנה זה הוכיח את עצמו בזמן אמת. בשעה שניסו גנבים להיכנס לאחד הבתים השתמש בעל הבית במנגנון האזעקה. תושבי הבתים יצאו מבתיהם, הקיפו את המבנה והפתיעו את הגנבים מאחוריהם. הללו פורקו מנשקם, נקשרו ונאסרו באחד הבתים. למחרת בשעות לפני הצהריים, לעיני תושבי סילואן, הובילו תושבי כפר השילוח את הגנבים למשטרה העות'מאנית בירושלים.[6] תושבי סילואן נרתעו מתגובתם של המתיישבים תושבי כפר השילוח.

להתנהגות המתיישבים היהודים יש להוסיף משקל נוסף. בכל מענה שנתנו תושבי כפר השילוח כלפי תקיפותם של תושבי סילואן ושל ערבים מכפרי הסביבה, "הייתה הממשלה הטורקית לצד היהודים התימנים".[7]

מצב אידיאלי זה לא ארך זמן רב. את עליית המדרגה בחוסר הביטחון של המתיישבים בכפר השילוח חשפו התושבים במכתב שהופנה אל ד"ר משה גאסטר בשנת תרס"ח (1908) בזה הלשון:

ובכל לילה יבואו שודדים עלינו לשלול שלל ולבוז בז. ואין בידינו כלום להעמיד לנו שומרים בשכירות כיתר המושבות [...] כי זה המקום רחוק מירושת"ו [=מירושלים, תיבנה ותיכונן] כאלפים אמה, מקום לסטים וחיות רעות. ומתפחדים בכל יום ובכל לילה, מבלי חונן ומרחם, ואין משגיח עלינו.[8]

מנגנון ההגנה שהגו תושבי המקום לא עמד להם בשנה זו. תקיפותם של השודדים כללה חדירה לבתי השכונה דרך הגגות תוך הסרת הרעפים, והכאת תושבי הבתים. תושבי שכונות אחרות בירושלים התגוננו מפניהם באמצעות שכירת שומרי לילה, בעוד שתושבי כפר השילוח לא יכלו להרשות זאת לעצמם מפאת העוני והדלות. הללו פנו בבקשת הגנה על התושבים, על רכושם ועל בתיהם.

מאורעות שנת תר"ף (1920)

תושבי כפר השילוח, שחייהם עם שכניהם הערבים ידעו עליות ומורדות, החלו לחוש חוסר ביטחון ואיום מצד התושבים הערבים של כפרי הסביבה. ביום כ"ט בסיון תר"ף (15.7.1920) שלחו ראשי המתיישבים מכתב אל מנחם אוסישקין,[9]ופירטו בו את תחושותיהם לאור המצב שנוצר:

כפי ששמענו על דבר השמועה המצלצלת ברחובות ירושלים, שהערבים מתכוננים שוב פעם להתנפלות ביום ה' זה אחר הצום שלהם; הננו פונים אליו בבקשתינו זו שישלח לנו שוטרים אחדים, אנגלים או עברים, שיגינו עלינו על כל מקרה שהוא. ועוד דבר, הערבים פה מרשים לעצמם ומבטאים דברים כנגדנו באופן נורא.[10]

מעצם הפנייה לאוסישקין שנתיים לאחר הפנייה אל ד"ר משה גאסטר משתמע ששום סיוע לא הגיע אל תושבי כפר השילוח בעקבות פנייתם הראשונה. תושבי כפר השילוח, המעטים מול רבים המקיפים אותם, מַפנים בקשה להקצאת שוטרים להגנתם. הללו מתאוננים בפני מנחם אוסישקין על הזנחת הגנת המקום בנוסף על המצב הכלכלי הקשה.[11] יש מקום לשער שאכן הפעם נשלחו שוטרים להגנת יהודי כפר השילוח מפני המתפרעים הערבים.

למרות המצב הביטחוני המידרדר המשיכו יחסי שכנות טובים יחסית בין המתיישבים הוותיקים לתושביה הערבים של כפר סילואן. אחת ההוכחות לכך היא נכונותו של המואזין בכפר סילואן להתלוות לסיורי פרחי הוראה בסמינר למורים על שם דוד ילין בירושלים. השייח' עיסא, אשר שימש מורה לכתיבה ולדיבור ערבי בסמינר למורים בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, ניאות להצטרף אליהם לסיור לימודי ולטבילה במעיין השילוח פעמים מספר, תוך הבטחה להגן על המטיילים מפני נוער פורע מתושבי סילואן.[12]

היחסים בין התושבים היהודים לערבים בשכונות היו מושתתים בעיקר על תנאים ועל הסכמים ביניהם. תושבי כפר השילוח קבעו את דרכם דרך המלך ולא דרך הגינה השייכת לתושבי סילואן. עם זאת, תושבי סילואן הערבים נמנעו מלטייל על בור המים ועל גגות הבתים שבכפר השילוח. הסכמים אלו נמשכו חודשים מספר. שינוי במגמה אנו מוצאים כאשר הפרו תושבי סילואן את התנאים והחלו לטייל בתוך המושבה. כשנשאלו למעשיהם, טענו ש"אנחנו שכנים וכאחים טובים". משכך, החלו המתיישבים היהודים לעבור דרך הגינה השייכת לתושבי סילואן. מאוחר יותר התחילו תושבי סילואן לאיים על תושבי כפר השילוח לבל ישתמשו במי השילוח.

מתיישבים חדשים החלו לבוא להתגורר בבתי "עזרת נידחים" בכפר השילוח. ביום ו' בתמוז תרפ"ג (20.6.1923) נשלח מכתב אל מר שמואל לופו,[13] ובו גוללו תושבי כפר השילוח את סיפורי התנכלות ערביי הסביבה למתיישבים החדשים. מקרה אחד אירע בערב ג' בתמוז תרפ"ג (17.6.1923). אנשים חדשים שבאו מן העיר העתיקה להתגורר בבתי "עזרת נידחים" עברו דרך הגינות. ערבים פגשו אותם והיכו אותם במקלות ובאבנים בטענה שאין להם רשות לעבור דרך הגינות והערוגות. חלק מן האנשים פנו לשוטרים שהיו במקום. אלה תפשו את המכים ורשמו את שמותיהם ואת שמות המוכים. ערבים תושבי הכפר שבו למקום ואיימו על המוכים להשלים עם המכים, ואם לאו יהרגו את שלושת המוכים. המוכים השלימו בעל כורחם כדי להציל את עצמם מן הסכנה.

מקרה נוסף אירע ביום המחרת, ד' בתמוז תרפ"ג (18.6.1923). המתיישבים החדשים עברו בדרך המלך ופגשו אנשים ערבים עם נשיהם וילדיהם. אלה האחרונים רגמו אותם באבנים תוך השמעת קללות, חרפות וגידופים. מקרה אחר אירע כאשר לא הניחו להם לשאוב מים ממעיין השילוח. הפורעים שברו את פחי המים שלהם. הם שבו לביתם ללא מים ובפחים שבורים. אנשים חדשים אלו דרשו סיוע, שאם לא כן ישובו לארצם. תושביו התימנים הוותיקים של כפר השילוח הודיעו שאין להם שום עסק עם הערבים, והם חיים אתם בשלום על פי תנאים שנקבעו מראש.[14]

המתיישבים הוותיקים ביקשו ממר שמואל לופו שתתבצע פנייה לממשלה בנוגע לסוגיית המתיישבים החדשים. על הממשלה לתת פקודה למנוע מערביי המקום להתנפל על היהודים החדשים בפרט ועל הישנים בכלל, ואם לאו, יעזבו המהגרים הללו את הכפר, ישובו לחוצות העיר העתיקה, והמושבה תיהרס. נוסף על כך, לאור השינוי בהסכם בין מתיישבי כפר השילוח ובין תושבי סילואן דרשו המתיישבים הוותיקים שתינתן פקודה מלמעלה לסגור את הפרצה:

למנוע מיהודי וערבי לעבור דרך הגינה

להרשות שאיבת מים מהשילוח בלי מפריע

שלא יבואו לטייל בתוך המושבה

חששם של התושבים הוותיקים של כפר השילוח נבע מן הדאגה שאם לא יינתן מענה מידי ותקיף כלפי המתגרים במתיישבים החדשים, לא ירחק היום והתנכלותם תפגע אף במתיישבים הוותיקים ותבטל את ההסכם ביניהם. כבר ביום ו' בתמוז תרפ"ג (20.6.1923), יום שליחת המכתב, נקראו אל מר שמואל לופו ה"מוכתארים" של כפר השילוח העברי וכפר סילואן. המוכתאר הערבי הודיע שאין ידוע לו דבר ממקרים אלו והבטיח להזהיר עוד באותו ערב את בני כפר סילואן "להתנהג בידידות ואהבה כדי שאם יקרה דבר כזה פעם שנית, נצטרך לפנות לממשלה".[15] יש מקום להנחה שהתנאים חזרו לקדמותם, והמהגרים החדשים שלא היו מבני העדה התימנית לא הופרעו ולא ניזוקו.

חוסר ביטחון המתיישבים בדרכם אל כפר השילוח וממנו

הגב' רחל נימן (נאמן), אשר שימשה גננת בכפר השילוח בשנים תרפ"ו–תרפ"ט (1926–1929), מתארת את ההליכה מירושלים אל כפר השילוח ואת החזרה אליה במציאות של אותם הימים. הגננת הייתה עושה את דרכה יחד עם אחות המרפאה. אחות המרפאה הייתה קושרת מטפחת אחיות לבנה על ראשה ותושבי כפר סילואן נהגו בה כבוד רב, משום ששימשה מיילדת לנשות סילואן, וסיפקה לנזקקות מביניהן סדינים ומגבות. כשנשאלה האחות מי היא ההולכת אתה, ענתה בהלצה: "זאת רופאה של הדסה", אך הלצה זו היה בה כדי למנוע פגיעה בגננת: "אבל בעצם היא עשתה לי טובה, וכשהייתי צריכה לפעמים ללכת יחידה, אזי הערבים נהגו בי כבוד והיו מברכים אותי בשלום".[16]

מצב זה לא האריך ימים. באחד הימים סמוך לחג הפסח הייתה הגננת, הגב' רחל נימן (נאמן), אמורה לשבות בירושלים. הדרך לירושלים בתקופת המאורעות לא הייתה סימפטית, ובוודאי שלא בהליכה ביחידוּת. הגננת עשתה את דרכה העירה, כאשר עוזרת הגננת ובעלה עקבו אחריה עד כניסתה העירה. וזה תיאורה:

אני הייתי בעמק ולא יכולתי להבחין בכל הנעשה למעלה על ההר. וכשעליתי למעלה והנה קול צעקותיו של אליהו [...] הוא קרא: "שובי מהר!" פניתי לאחור וירדתי במהירות רבה ואליהו חיכה לי. הוא אמר לי שלמעלה יש תהלוכת נבי-מוסה [...] אני הספקתי לראות מעל מרפסת הגן את התהלוכה שיצאה משער-ציון לעומת שער האשפה, ואנו היינו בטח נפגשים על יד השער.[17]

הגב' שרה מליח, ממפוני כפר השילוח, מתארת את חוסר הביטחון בדרכים במילים: "הליכה בצוותא לבית הספר [...] שלכל מקום היו הולכים בצוותא ולא לבד מפחד הערבים".[18]

קשרים כלכליים בין תושבי כפר השילוח לערביי סילואן

יחסי שכנות טובים נרקמו במהלך השנים בין היהודים ובין הערבים בכפר השילוח. הרב יוסף מצ'מוני מתאר בזכרונותיו כך: "והערבים תושבי כפר השילוח הרבה מהם נעשו לידידים".[19] גם ערבי בשם מוחמד חוסיין סירחאן מסילואן מציין את היחסים עם שכניהם היהודים: "הם היו כמו אחים שלנו".[20]

יהודי הכפר נהגו לטפח גינות קטנות בסמוך לביתם, וגידלו בהן ירקות ומיני בשמים לשימושם האישי.[21] היחסים הטובים בין הצדדים הביאו לקשרי מסחר הדדיים בין התושבים הערבים ליהודים ולהפך:

התושבים היהודים של כפר השילוח לא התחרו בשכניהם החקלאים [...] הערבים נהגו למכור לתושבים היהודים את תוצרתם החקלאית שהיתה משובחת מאד [...] וגם לא ביוקר [...] היו מגיעים לבתי היהודים במוצאי הפסח עם פיתות ולחם טריים, ומאידך השתמשו לזיבול שדותיהם בכל חומרי הפסולת והשירותים של היהודים.[22]

בכפר השילוח היו שלוש חנויות, ותושבי סילואן השתמשו בשירותיהן. שרה קראעין, תושבת סילואן, מתארת רכישת תאנים ונפט אצל היהודים הודות למחירם הזול.[23] התלות ההדדית והאינטרסים המשותפים רקמו קשרי ידידות בין הצדדים, והללו גברו על אווירת השנאה שריחפה במציאות של אותם הימים. תושבי כפר השילוח היהודים נעזרו פעמים רבות בשירותי המוכ'תאר הערבי בהדלקת האור בשבת בבתי היהודים תמורת סוכריות.[24]   

מאורעות תרפ"ט (1929) והפינוי הראשון של תושבי כפר השילוח

במהלך שנת תרפ"ט (1929) גברה ההסתה הערבית נגד היהודים בארץ ישראל. הסתה זו נבעה מהוויכוח על זכויות התפילה של היהודים ליד הכותל המערבי. שני הצדדים התחייבו בפני השלטון הבריטי לשמור על סטאטוס קוו ביחס למקומות הקדושים. בפועל, כל צד פירש את ההתחייבות על פי צרכיו. במהלך שנות העשרים אירעו מספר תקריות במקום התפילה בכותל המערבי.

בעיצומו של יום הכיפורים של שנת תרפ"ט (1928) אירעה בכותל המערבי תקרית בין הצדדים. השיא היה בהתנגשויות בין המשטרה הבריטית למתפללים היהודים. ההנהגה הערבית ניצלה את האירוע הזה בטענה שהיהודים מבקשים לפגוע במקומות הקדושים לאסלאם. במהלך שנת תרפ"ט (1929) גברה המתיחות סביב הכותל המערבי. המוסלמים ביצעו פעולות מתגרות באזור הכותל, השמיעו קריאות מואזין בעת תפילות היהודים, ופתחו מעבר להולכי רגל באחד מן הקירות הניצבים לכותל המערבי. בתגובה לכך הוקמו במגזר היהודי ועדים למען הכותל המערבי, והללו קראו למוסדות הלאומיים לפעול פעולה תקיפה בעניין. ככל שקרב מועד יום הכיפורים של שנת תר"ץ (1929), כך גבר המתח בירושלים סביב שאלת הכותל המערבי. סדרה של הפגנות ותקריות מקומיות בין יהודים לערבים בירושלים החלה בתשעה באב תרפ"ט (15.8.1929), ובהמשכן נדקר צעיר יהודי אשר מת מפצעיו חמישה ימים מאוחר יותר. בלוויה שהתקיימה למחרת אירעו התנגשויות בין חלק מהמשתתפים ובין המשטרה.

תפילות יום השישי של המוסלמים בהר הבית ביום י"ז באב תרפ"ט (1929) הובילו למהומות קשות. באירועים אלו ניסו הערבים לפרוץ לשכונות היהודיות בעיר החדשה. בו בזמן תקפו קבוצות גדולות של ערבים את כל שכונות הספָר היהודיות בירושלים. למחרת פשטו התנקשויות אלימות על פני כל הארץ, ונמשכו שבוע ימים. במהלכן הותקפו יהודים בעיקר בערים המעורבות ובמספר יישובים קטנים ומבודדים, שחלקם פונו מתושביהם, נבזזו ונהרסו. כוחות הביטחון הבריטיים הדלים, שצומצמו בשנות העשרים השקטות, התקשו לספק הגנה ליישוב היהודי.

בימי המאורעות נהרגו למעלה ממאה ושלושים יהודים ומאות נפצעו. ההתפרעויות החמורות ביותר אירעו בחברון, שם נטבחו ביום השני למהומות, ביום י"ח באב תרפ"ט (24.8.1929) שישים ושישה יהודים. שאר יהודי העיר פונו ממנה בחסות הצבא הבריטי.

תגובת היישוב למאורעות

ערב פרוץ המאורעות היו כוחות ה"הגנה" בירושלים, כברוב היישובים היהודיים, מעטים ובלתי מאורגנים, והם סבלו ממחסור בנשק. ההתארגנות נעשתה בזמן המאורעות ממש ולוותה לפרקים בכישלונות צורבים. למרות זאת הצליחו אנשי ההגנה בירושלים להציל את תושבי השכונות היהודיות ולתת לתושביה משענת ביטחונית כלשהי, קודם שדוכאו המהומות בידי המשטרה ובידי תגבורות הצבא הבריטי שהגיעו לארץ. מאורעות אלו היכו בהלם את היישוב היהודי בעצמתם ובהיקפם. לא היו אלה תקריות מקומיות, אלא תופעה כלל-ארצית. המשתתפים במאורעות נמנו על כל שכבות הציבור הערבי. ההתקפות היו מאורגנות ובידי התוקפים היה נשק רב ותחמושת. הציונות עמדה כאן מול התנגדות מפתיעה בעצמתה. תחושת הביטחון של שנות העשרים פינתה את מקומה לדאגה ולחרדה גדולה לגבי העתיד, ולחשבון נפש עמוק בכל השאלות הנוגעות ליחסים עם הערבים. המאורעות תבעו לחזק את כוחות ההגנה בכל דרך אפשרית.

היחסים בין תושבי כפר השילוח לבין שכניהם ערב מאורעות תרפ"ט (1929)

הרב יוסף מצ'מוני מציין בזיכרונותיו את היחסים עם שכניהם הערבים: "הכול היה באופן מצוין עד שנת תרפ"ט".[25] תיאור דומה אנו מוצאים אף בזיכרונותיו של משה יהוד: "באותם ימים חיינו אנו ושכנינו הערבים ביחסים טובים".[26]

החרפת העימותים וההתנגשויות בין יהודים לערבים בירושלים, בחברון ובצפת גרמו לחששות בלב תושבי כפר השילוח המבודד. התושבים התכנסו בבית הכנסת הגדול, והחליטו לשלוח משלחת אל השייח' הזקן של סילואן בבקשה לקבלת חסות. הוא קיבלם בכבוד ושמע את בקשתם. בסיום, שלף רובה עתיק וקרא: "כל עוד אני בחיים וזאת היד מחזיקה רובה – שערה לא תפול מראשכם! [...] אולם בשביל דרכי שלום לכו ודברו דברכם גם עם המוכתרים".[27] המשלחת שמה את פניה לביתו של מוכ'תאר סילואן עליון. בביתו של המוכ'תאר התארחו באותה שעה מוכ'תאר סילואן תחתון, זקני הכפר ומספר צעירים מן הכפר ומחוצה לו. היהודים התקבלו על ידי הצעירים בשנאה גלויה, והצעירים הניאו את הזקנים מלהעניק ליהודים חסות.[28]

מאורעות תרפ"ט (1929) והשפעתם על תושבי כפר השילוח

מאורעות הדמים גרמו לתושבי כפר השילוח להתבטל מעבודה. הללו לא יכלו לעלות לירושלים עקב חוסר ביקוש לעבודתם, עקב חשש סכנת הדרכים לירושלים וממנה אל הכפר ובגלל חוסר הביטחון ברחובותיה. הממשל הבריטי שלח מספר שוטרים ערבים שיגנו על מתיישבי כפר השילוח. אלה התכנסו באחד מבתי הכפר ולא העזו להראות את עצמם ברבים, שמא יזוהו על ידי ערביי סילואן.

ההנהגה היהודית בירושלים לא סמכה על השוטרים הערבים. עוד באותו ערב נשלחו עשרה בחורים צעירים להגן על תושבי כפר השילוח. נוכחותם הפיחה מעט ביטחון בקרב התושבים. עם זאת, לא יכלו בחורים אלה לבצע את מלאכתם מחשש שיתגלו על ידי השוטרים הערבים. חלק מהתושבים הסתירו את הבחורים בביתם, והאחרונים השתדלו לבצע את מלאכתם במסגרת האפשרויות המגבילות. למחרת, כשהבינו הבחורים שנוכחותם במקום בעייתית, אף שהיא נוסכת ביטחון בתושבים, החליטו לעזוב את הכפר לטובת מקום אחר שזקוק להגנתם. טרם יציאתם, הדריכו את צעירי כפר השילוח כיצד להגן בזעיר-אנפין על התושבים. בליל יום שישי, י"ז באב תרפ"ט (23.8.1929) נערכו התקפות על שכונות יהודיות בסביבות העיר העתיקה. למחרת היום עזבו השוטרים הערבים את הכפר. אין ידוע אם קיבלו פקודה לבצע משימה אחרת או שמא עזבו מיזמתם.

ביום שבת, י"ח באב תרפ"ט (24.8.1929) נערך טבח אכזרי ביהודי חברון, ועשרות מהם נהרגו. כשנפוצה הידיעה על כך בקרב תושבי כפר השילוח, חששו התושבים לחייהם. ההנהגה היהודית שלחה למקום ארבעה חברים חמושים להגן על התושבים. באותה עת עבר אדם זר ליד בתי כפר השילוח וקרא בקול: "אחרי טבח היהודים בחברון יערכו טבח בכפר השילוח".[29] התושבים הערבים הפסיקו להתייחס אל התושבים היהודים. חלקם הזעיפו פנים כאומרים שאינם מעוניינים בנוכחות השכנים היהודים במקום. קו הטלפון שהיה מחובר למרפאת הכפר נחתך.[30]

משלחת שכללה את אהרן מליח, מוכ'תאר כפר השילוח, הרב יוסף מצ'מוני, רב הכפר, ושלושה נציגים נוספים מוועד כפר השילוח פנו אל מוכ'תאר סילואן (כנראה מוכ'תאר סילואן תחתון). הללו פירטו לפניו את חששותיהם מדברי האדם הזר. המוכ'תאר, חג' מוחמד גוזלאן, ציווה לקרוא אליו את נכבדי סילואן. הלה הזהיר את נכבדי הכפר הערבי לשמור על חיי אחיהם היהודים. הוא דרש מהם שאם ישמעו בלילות קבוצות אנשים היורדות אל הכפר, ימנעו מהם להיכנס לכפר. חג' מוחמד גוזלאן הפקיד בידי הנכבדים את האחריות על שלומם של היהודים באמרו: "תגידו לו, שאני יהודי בן יהודי".[31]

התגוננות התושבים מפני הפורעים

אחדים מן התושבים היהדים החלו לאסוף ערמות אבנים בפתחי הבתים לשם הגנה.[32] תושבי הכפר רוכזו במספר גושי בתים. הילדים כונסו בקומות הראשונות, בעוד שהמבוגרים עמדו על משמרתם בקומות העליונות חמושים באקדחי פאלינים (=אקדחי פורים), אבני חצץ ולוחות פח. המטרה הייתה לגרום לתחושה של ירי חי באמצעות השימוש באקדחי הפאלינים ויידוי אבני החצץ על הפחים. נוסף על כך הצטיידו הגברים בסכינים. מחוץ לבתים הסתובבו נכבדי סילואן ותושבי המקום ובראשם המוכ'תאר, חג' מוחמד גוזלאן. הלה שחט כבשים לכבוד ראשי הכנופיות והסביר להם שהתושבים היהודים בכפר השילוח אינם אשכנזים ואינם ציונים, אלא באו מארץ ערבית, מתימן, והם אנשים צנועים וטובים.[33] הפורעים תושבי חברון שוכנעו על ידי המוכ'תאר ונכבדי סילואן שלא לתקוף את כפר השילוח, ועזבו את המקום.[34] למחרת היום הופיע המוכ'תאר והודיע לתושבים על חזרה לשגרה.

ארבעת החברים החמושים שנשלחו להגן על התושבים, לבשו עליהם בגדים תימניים, ונראו כחלק מהתושבים. הללו שיפרו את עמדותיהם בין ריכוזי המתיישבים על פי הצורך. לעתים קרובות היו החברים קרובים לשימוש באש חיה. בקשת זקני כפר השילוח הייתה להימנע מכך מחשש לזיהויים על ידי תושבי סילואן ולהתקפה על בתי השכונה. תושבי סילואן הרגישו כנראה בנוכחות ציונים חמושים בבתי כפר השילוח. החברים חששו לביטחונם ולביטחון התושבים והחליטו לעזוב את המקום. זקני כפר השילוח שידלו אותם לא לעזוב את השכונה. הערבים ביקשו לערוך חיפוש באחד הבתים שחלק מהחברים התרכזו בו. הללו עברו מידית לעמדה אחרת מחשש להתגלות על ידי ערביי סילואן.[35] מאוחר יותר, נשלח שק לחם שהכיל חוץ מכיכרות לחם אף תחמושת לחברי ההגנה בכפר, אך אלה כבר עזבו את כפר השילוח.[36]

מעשיו של חג' מוחמד גוזלאן הביאו את מתיישבי כפר השילוח לידי מעשה. ביום כ"ב באדר תרצ"א (11.3.1931) ביקשו תושבי כפר השילוח ממר משה וואלירו, יו"ר הוועד הכללי לקהילות הספרדים ונשיא הוועד, להכיר תודה לחג' מוחמד גוזלאן על פועלו במאורעות תרפ"ט (1929):

הננו מחלים פני כבודו להביע מצד כב' שביעת רצון על מעשיו של האיש הנז"ל בכתב ויבקש ממנו שלא ישנה את יחסו גם להבא, והדבר הזה יחשב מצד כב' טובה כפולה, א' שהאיש יתעודד למשמע אזניו אחרי שיראה שכבודו ידע מיחסו זה. ב' ידע שאדוני בתור איש המעלה אשר בין אחינו היהודים מעונין בבטחון שישרור במקום הזה, ועי"ז ימשיך את הגנתו גם להבא.[37]

יש להניח שמכתב הוקרה זה אכן הגיע לידיו. שנתיים מאוחר יותר, בשנת תרצ"ג (1933), פרסמו המתיישבים, כנראה על פי בקשתו, מכתב תודה לחג' מוחמד גוזלאן, שנקרא בשם "להגיד לאדם ישרו".[38] ומדוע? רוח ההסתה לא פסחה אף על משפחתו הקרובה של חג' מוחמד גוזלאן. שלושה מילדיו, שניים מבני דודיו וקרובים נוספים נאלצו להימלט לירדן עם פרוץ המלחמה. מכתב הכרת התודה יהיה בו כדי לסייע בחזרתם מירדן ביום מן הימים.

הפינוי הראשון של תושבי כפר השילוח בשנת תרפ"ט (1929) ותוצאותיו

עזיבתם של השוטרים הערבים וחברי ההגנה את כפר השילוח גרמו לתחושת חוסר ביטחון מפני הבאות. ההגנה שסיפקו מוכ'תאר סילואן ונכבדי הכפר מפני כנופיות חברון לא הפיגו את החששות מלב המתיישבים. התושבים התפנו מבתיהם אל העיר העתיקה בירושלים. חלקם מצאו מחסה בתלמוד-תורה הספרדי, אחרים התאכסנו בקומה התחתונה של בית כנסת חב"ד, והיו כאלה שהתגוררו בבתים שהושכרו בעבורם על ידי הוועד הלאומי. בימים הראשונים נתמכו המפונים על ידי הרשויות.[39] חודש מאוחר יותר, ביום י"ד באלול תרפ"ט (19.9.1929) הופנה מכתב מאת ועד העזרה המחוזי בבקשת סיוע בסידור עבודה לפליטי כפר השילוח. במכתב מצוינים שמות שלושים ושמונה בתי אב ופירוט מקצועותיהם במטרה למצוא להם מקורות תעסוקה.[40]

רכוש התושבים שנותר בכפר השילוח

טרם הפינוי ריכזו התושבים את רכושם בבית הכנסת הגדול, והפקידו את השמירה עליו בידי שוטר וארבעה ערבים. התמורה שקיבל כל אחד מהשומרים הערבים בעבור שמירת יום ולילה עמדה על סך עשרים גרוש בלבד.[41] מספר המפונים מכפר השילוח עמד על מאתיים חמישים ותשעה מתיישבים.[42] שכירת הבתים בירושלים הביאה חלק מן המתיישבים לשוב לבתיהם בכפר השילוח כדי לקחת את רכושם שנותר במקום. הללו פונים אל ועד הספרדים בבקשה לאפשר את שמירת הנכסים שנותרו בכפר השילוח: "עתה, לאחר שיילקחו המיטלטלין, לא יהיה צורך בשמירה וישנו חשש שערביי המקום ינצלו את המצב וישדדו את המבנים עצמם והשכונה תיהרס".[43]

חשש התושבים אכן התברר כמוצדק. הדעת נותנת שלא ניתן מימון לשמירת רכוש התושבים על ידי ועד העזרה, מאחר שמרבית התושבים העבירו את רכושם לבתיהם המושכרים בעיר העתיקה. חלק מן התושבים נאלצו כנראה לממן בעצמם את שמירת הרכוש שנותר מאחור. כאשר אותם מפונים אשר לא לקחו את רכושם ירדו אל בתיהם במושבה, הם לא מצאו דבר מהמיטלטלין שהותירו בבית הכנסת הגדול.[44] ועד הספרדים נענה לבקשתם ופנה אל מושל ירושלים ביום י"ב במרחשון תר"ץ (15.11.1929) בתביעה להעמיד שומר על הנכסים שנותרו בכפר השילוח: "ובהיות והרכוש הזה שנשאר מבלי יושב ומבלי כל משמר עלול לסבול מנזקים ומבזה, הננו לבקש מרו"מ [=מרום מעלתו] לצוות להעמיד שם משמר שוטרים או לעשות את מוכתר הכפר לאחראי על כל הנזקים שיחולו ברכוש הזה".[45]

בקשתם של המפונים נבעה ממספר סיבות. הראשונה: הלקח שנלמד מתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעת שגויסו מרבית הגברים לצבא העות'מאני, חלק לא מבוטל מן הבתים נותרו ריקים ושוממים. ערביי המקום ניצלו את המצב ושדדו את דלתות הבתים, את הרעפים ואת החלונות, וגרמו נזקים כבדים למבנים. השנייה: קשיי היום-יום הכוללים דאגה לרכושם במושבה. עול הפרנסה בתוספת תשלום שכר שומרים לא אפשרו להם להמשיך לממן את השכר הזה. השלישית: התושבים חשבו לשוב לבתיהם במושבה כאשר יושלט ביטחון בארץ, ורצו למצוא את רכושם כבתחילה.

ביום י"ג בכסלו תר"ץ (15.12.1929) התקבל אישור לבקשה מאת מושל ירושלים. ועד עדת הספרדים פנה אל אהרן מליח, מוכ'תאר כפר השילוח, בבקשה להקצות בית לצורך שמירה מיוחדת לבתי המושבה לתקופה ארוכה.[46]

סיכום

מערכת היחסים שבין מתיישבי כפר השילוח ובין שכניהם תושבי סילוואן ידעה עליות ומורדות. התושבים היהודים סבלו התנכלויות, פריצות לבתים וגנבות. מנגד, הקימו המתיישבים מנגנוני הגנה מפני הפורצים, והפנו בקשות להעמדת שמירה במקום בדומה לשכונות אחרות מחוץ לחומה. התערבות גורמי הממשל הביאה לידי קביעת תנאים מוסכמים בין המתיישבים לתושבי סילוואן. עם זאת, התקיימו יחסי ידידות בין הצדדים. האיזון התערער בשעה שהגיעו מתיישבים חדשים למושבה, שלא שמרו על הכללים המוסכמים בין הצדדים. תושבי כפר השילוח הוותיקים טעו בכך שלא דאגו לשמירה על הסטאטוס קוו. בסופו של דבר, האלימות מצד תושבי סילוואן פגעה בכלל המתיישבים, ורק לאחר פניות לממשל יושרו ההדורים ביניהם.

מאורעות תרפ"ט (1929) גרמו לחוסר שקט בכפר השילוח. דאגתם של המתיישבים גברה בעת שנשלחו שוטרים ערביים וחברי הגנה להגן על המושבה, אך הללו לא יכלו למלא את ייעודם. התוצאה הייתה שהמושבה נותרה ללא שמירה, וקו הטלפון היחיד שקישר בין המושבה ובין העיר העתיקה נותק. התושבים נקטו יזמה להגנתם בסיוע מוכ'תאר סילוואן תחתון ונכבדי הכפר, והללו הצליחו למנוע מן הכנופיות לפגוע במתיישבים. חלק מן המשפחות עזבו את המקום לפני הפרעות, ובמהלכן המשיכו לדרבן את המשפחות שעדיין נותרו שם להעתיק את מגוריהן אל העיר העתיקה עד יעבור זעם. אלה הפקידו את רכושם בידי המקומיים תמורת שכר קצוב מראש. מאוחר יותר התבצעה שמירה אף על בתי המושבה כלקח נלמד מאירועי מלחמת העולם הראשונה.

עקב המאורעות, משפחות רבות לא חזרו לכפר השילוח. אחדות מהן השתכנו תחילה בעיר העתיקה ומאוחר יותר התיישבו בשכונות אחרות בירושלים. משפחות אחדות העתיקו את מושבן לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה.