"כפל ענין במילות השונות" בפרשנתו של ר' יוסף חיון

". על מרכזיות מאפיין זה בפרשנותו של רי"ח עמד כבר גרוס בספרו המונומנטאלי וכתב: "לו היה עלינו לבחור במוטיב העיקרי והמיוחד שביצירתו הפרשנית של חיון, היינו מצביעים על דבקותו בעיקרון השולל את המונח הפרשני המכונה 'כפל ענין במילים שונות', והתמדתו בכך".[1]

מסקנה נחרצת זו ביחס לדרכו הפרשנית של רי"ח נקבעה על ידי גרוס בשל השתדלותו של רי"ח בכל חיבוריו לבאר עד תום את כל חלקי הפסוק, ולא לעשות שימוש בכלל "כפל עניין במילות שונות" שהיה נהוג במידה זו או אחרת ע"י הפרשנים שקדמו לו.[2] במיוחד התבססה מסקנה זו על דבריו המפורשים של רי"ח בפירושו לצמד הפסוקים "יבקע צֻריםבמדבר וישק כתהמות רבה: ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים" (תהלים עח, טו–טז, כל ציטוטי הפסוקים שלהלן הם מספר תהלים אלא אם מפורש אחרת). פסוקים אלו נתבארו על ידי הפרשנים שקדמו לרי"ח כמתארים את אותו אירוע – הוצאת המים מן הצור-הסלע על ידי משה והשקאת בני ישראל, ובלשונו של ראב"ע: "הטעם שָנוי במלות שונות, דרך צחות". רי"ח לעומתם, פירש[3] את כל אחד מהפסוקים על אירוע אחר: הוצאת מים מהצור אשר בחורב (שמות יז, ו) והוצאת מים מהסלע בקדש (במדבר כ, ח–יא). בסיום דבריו כתב רי"ח דברי ביקורת על שיטתם הפרשנית של הפרשנים שקדמו לו, אשר ממנה ניתן ללמוד על שיטתו המתודולוגית: "והמפרשים אמרו ששני הפסוקים האלה דבר אחד והם כפל ענין כמנהגם. ואינו נכון".

מדברים אלו למד גרוס, כי האפשרות לפרש את הפסוקים כאמירה אחת הנאמרת במילים שונות אינה מנהגו של רי"ח, אלא מנהגם של הפרשנים שקדמו לו, שראו בכך צחות הלשון וכדומה, אך רי"ח נטה מדרכם והשתדל לתת לכל אחד מהביטויים משמעות שונה.

להמחשת הדברים ניתן להביא מאות[4] רבות של דוגמות, אך נסתפק בשלוש בלבד.

על הפסוק "שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה" (יז, א) כתב רד"ק: "וכל הפסוק הוא כפל ענין במלות שונות", וכן נראה שהבינו ראב"ע. אולם רי"ח פירש שיש משמעות שונה לכל אחד מארבעת ביטוייו:

ביאר בכאן ד' תנאים שהיתה שלימה תפלתו בהם: הא' – היות דברי תפלתו אמתיים ולא יאמר בם דבר כזב לקלל עצמו בה בדברי שקר, וזהו אמרו שמעה ה' צדק. והב' – היותה בשמחת הלב לא מדאגה ועצב [...] וזהו אמרו הקשיבה רנתי. והג' – היותה נעשית דרך הכנעה ושפלות כורע ומשתחוה ומתנפל בארץ, וזהו אמרו האזינה תפלתי [...] והד' - הסכמת הלב עם הלשון, וזהו אמרו בלא שפתי מרמה.

בפסוקים "אפפוני חבלי מות, ונחלי בליעל יבעתוני: חבלי שאול סבבוני, קדמוני מוקשי מות" (יח, ה–ו), ארבעה ביטויים המתארים את מצבו של דוד. רי"ח מוצא בהם תיאור של ארבעה מיני צרות שונות:

ופרט באלה הפסוקים ארבעה מיני רעות: האחד – אפפוני חבלי מות, והוא החלאים הנהוגים שיחלה האדם בהם לפי פרקי השנה מצד הליחה הגוברת בכל אחד מהפרקים ההם. והב' – אמרו ונחלי בליעל יבעתוני, והם הרע המגיע לאדם מזולתו מבני אדם כמכת חרב וזולתה [...] והג' – חבלי שאול סבבוני, והן הרעות הטבעיות שתקרינה בזרוּת ועל המעט, כאבני אלגביש והרעש והדבר וזולתם. והד' –קדמוני מוקשי מות, והוא הרע הבא לאדם מרוע בחירתו מרבוי המאכל והמשקה והמשגל ושאר הדברים הדומים להם, ויהיה האדם מוקש לעצמו.

אויבי דוד משיח ה' אמרו: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו" (ב, ג). ראב"ע ורד"ק זיהו בין המוסרות לעבותים, ופירשו שהם חבלים עבים וחזקים. אולם רי"ח מחלק בין שני הביטויים. "מוסרות": "הם קִשורים חזקים שקושרים בצואר הפר החזק, כאשר ירצו להביאו לטבח", ו"עבותות": "הם חבלים החזקים שקושרים ג"כ ברגליו להכניעו ולהפילו לארץ".

גישתו העקרונית של רי"ח חייבה אותו להשתמש במספר טכניקות פרשניות על מנת שלא לוותר על הניסיון להסביר כל מילה באופן שלא תהיה מיותרת וכפולה. גרוס[5] בספרו מנה ארבעה עקרונות: הדרגתיות,[6] הדרגתיות כוללת,[7] כלל ופרט[8] ושימוש בהלכה.[9]

על עקרונות אלו לחלוקה בין ביטויים דומים ניתן להוסיף את עיקרון ההבחנה, כלומר הבחנה כי כל צלע בפסוק עוסקת בעניין שונה, כגון הבחנה בין העולם הזה לעולם הבא,[10] בין כמות לאיכות,[11] בין ימין לשמאל,[12] בין זמנים שונים: עבר הווה ועתיד,[13] בין כלל חלקי האומה: כוהנים לויים וישראלים,[14] בין הגאולות השונות: מגלות מצרים, מגלות בבל ומגלות אדום,[15] בין שלושה סוגי חכמות, בין שלושה מיני מצוות, בין שמותיו השונים של הקב"ה, בין הנהגות שונות של הקב"ה בעולם[16] ועוד.[17]

הבחנה בין חזרה על מילים לכפל במילות שונות

אולם למרות האמור, יש מקרים שבהם רי"ח מכיר בכפילות המקראית. ניתן לראות שבפירושו מבחין רי"ח בין כפילות הבאה במילים שונות לבין חזרה על אותן מילים עצמן. כאשר הכפילות היא במילים שונות – רי"ח נותן משמעות שונה לכל אחד מהביטויים, אך כאשר הכפילות באה באותן המילים עצמן – מכיר רי"ח בתופעת הכפילות, אלא שהוא מסביר מה המשמעות שאותה כפילות באה לבטא. הסברו בזה בדרך כלל אינו שונה מדרכם העקרונית של הפרשנים שקדמו לו.[18]

בתהלים, כמו במקרא כולו, שכיחה התופעה של שימוש באותן המילים מספר פעמים. את החזרה בתהלים ניתן למצוא במגוון אפשרויות: בהכפלה של חלק מהמילה פעמיים, כרצף של שתי מילים זהות, חזרה על אותה מילה פעמיים בפסוק, חזרה על אותו פסוק פעמיים באותו מזמור, ואף חזרה על אותו מזמור פעמיים. בכל אותן תופעות מכיר רי"ח בתופעת הכפילות ובכל פעם מסביר מהי באה לבטא. להלן נעיין בדוגמה אחת מכל סוג מחמשת סוגי הכפילויות במקרא שציינו.

הכפלת חלק מהמילה פעמיים

מילים כמו "חלקלק" (המורכבת מ: חלק+לק), "אדמדם" (אדמ+דם), "ירקרק" (ירק+רק) ו"יפיפיתָ" (יפ+יפיתָ), ביאר רי"ח כמבטאות העצמה של המילה.[19] דוגמה לכך ניתן לראות בפירושו לתיבת "חלקלקות" המובאת על הפסוק "יהי דרכם חשך וחלקלקות" (לה, ו): "וכפל חלקלקות להפלגת החלקיות, ע"ד: אדמדם, ירקרק (ויקרא יג, מט)".[20]

רצף של שתי מילים זהות

כאשר המשורר חוזר על אותה מילה פעמיים, מכיר רי"ח בסגנון הכתיבה הכפול, אלא שהוא מסביר את המשמעות הנוספת שיש בכפילות. גם כאן המשמעות היא לחיזוק הדיבור. דוגמה לכך ניתן לראות בפירושו לפסוק "אלי אלי למה עזבתני" (כב, ב): "אלי אלי – הכפל כאדם הצועק כנגד אחר, שכופל שמו, כמו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב יג, יד) לחוזק התלונה".[21]

חזרה על אותה מילה פעמיים בפסוק

בסעיף זה ניתן לציין שני סוגי חזרות: חזרה על מילה אחת פעמיים, כגון "זמרו אלקים זמרו, זמרו למלכנו זמרו" (מז, ז), או חזרה על צמד מילים פעמיים, כגון: "נכון לבי אלקים, נכון לבי" (נז, ט). בכל אחת מהאפשרויות הללו פירש רי"ח את הכפל לחיזוק הדבר או להתמדתו:[22] "והכפל לחזק הזמר או להתמדתו" (מז, ז); "והכפל לחזק ההכנה" (נז, ט).

אמנם יש מספר מקומות שבהם לא ראה רי"ח תופעה של כפילות, אלא הסביר כל ביטוי כנצרך בפני עצמו ולא כחיזוק הפעולה או האמירה. לדוגמה, בפירושו לפסוק: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (צד, א) כתב: "והקדים ואמ' אל נקמות וגו' – ר"ל הנה אתה ה' אל נקמות, כי דרכך לנקום נקמת עמך, ואחר שזה דרכך הופיע והראה לנו עתה איך אתה אל נקמות".

בדברים אלו אין הודאה בקיומה של כפילות הביטוי 'אל נקמות', אלא הסבר שהביטוי הראשון מבטא את תיאורו של הבורא כ"אל נקמות", והביטוי השני נתפס כתיאור אופן: הופע לפנינו כאל נקמות. לפירושו, הקדים המשורר את תיאור הבורא כ"אל נקמות" כבסיס לבקשתו שינקום את נקמתו מאויביו.[23]

חזרה על אותו פסוק פעמיים באותו מזמור

במספר מזמורים חוזר המשורר במדויק (או כמעט במדויק) על דברים שאמר קודם לכן במזמור. גם במקרים אלו, כבסעיף הקודם, בדרך כלל מודה רי"ח בתופעת הכפילות ומפרש שבאה לשוב ולחזק את האמירה הקודמת, אך לעתים מפרש שבאה לשם טענה נוספת שונה. להלן נדגים כל אחת מהאפשרויות.

במזמור קמד מבקש דוד מהקב"ה שיצילהו מידי אויביו. את דבריו אלו הוא מנסח פעמיים באותו לשון בפסוקים: "פצני והצילני [...] מיד בני נכר: אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" (קמד, ז–ח), ושוב בהמשך המזמור: "פצני והצילני מיד בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" (שם, יא). ראב"ע ורד"ק נדרשו לכפילות זו וכתבו שנכפלה הבקשה לומר: "כן עשה עמי תמיד" (ראב"ע), "כי הענין כפול במזמור" (רד"ק). גם רי"ח כקודמיו ראה בכפילות זו הדגשה וחיזוק אלא שהוסיף לכך נופך נוסף (קמד, ט–יא): "אשר פיהם דיבר שוא וימינם מלאה שקר – ושנה שאלה זו ולא הראשונה – והיא גע בהרים וגו' (פסוק ה), כי מזו היה יותר ירא, כי לא יוכל להשמר מאלה המורים לו האהבה".

לדבריו החזרה נועדה לא רק לשם בקשת ההתמדה, אלא להדגיש ולהעדיף בקשה זו ביחס לבקשה קודמת שביקש דוד "גע בהרים ויעשנו",[24] משום שמאויביו שבגלוי יכול היה להיזהר, מה שלא יכול לעשות מאלו המורים לו אהבה.[25]

בשונה מדוגמה זו, בפירושו לכפילות הפסוק "ברכי נפשי את ה' " (קג, א–ב) מתאמץ רי"ח, כמו כל הפרשנים האחרים,[26] לתת הסבר שונה לאותה כפילות. ואלו דבריו (קג, ב): "ברכי הראשון הוא בבחינת מעלתו הגדולה שיש לו על כל הנמצאים [...] וברכי זה השני הוא בבחינת הטובות שקבלה ממנו".

רי"ח אינו מייחס חיזוק או התמדה לחזרה הנוספת לכפילות הנוספת אלא מבאר שכל אחת מהאמירות נאמרה ביחס להודאה שונה.[27]

חזרה על אותו מזמור פעמיים

בספר תהלים יש מספר מזמורים המוגדרים כמזמורים כפולים בקונסטלציות שונות. יש מזמורים הכפולים כמעט לחלוטין (מזמורים יד ו–נג), מזמור המורכב משני חצאי מזמורים (מזמור קח המורכב מהחצי השני של מזמורים נז ו–ס), שני מזמורים שנכתבו בזמן שעמד דוד בסכנה מפני אבימלך מלך פלשתים (מזמורים לד ו–נו) ושני מזמורים שנאמרו על ידי דוד בברחו מפני שאול במערה (מזמורים נז ו–קמב). בכל אחד מצמד מזמורים אלו התייחס רי"ח לאותה כפילות והכיר בה, אלא שהסביר את הסיבה שבשלה נכפלו הדברים.[28]

חריגה מן השיטה

אמנם למרות כל האמור, ניתן להבחין במספר מקומות שבהם לכאורה חורג רי"ח מדרכו. בפירושו לבקשת דוד "ריבה ה' את יריבי, לחם את לחמי" (לה, א), ציין רד"ק את סגנון הפסוק שהוא כפל עניין במילות שונות. גם רי"ח הודה בקיומה של אותה כפילות וכתב: "והכפל, לומר שילחם עמם מלחמה אחר מלחמה".

פירוש זה של רי"ח תמוה מאוד. הרי דרכו של רי"ח בכל מקום היא שלא להכיר בכפילות בפסוקים, ורק כשמדובר בכפל במילות שוות פעמים והוא מודה בה, ואילו כאן מדובר בכפל עניין במלות שונות.

נוסף על חריגה זו, הצביע גרוס[29] על עוד שני מקומות שבהם מכיר רי"ח בקיומן של מילים נרדפות – תופעה שלכאורה אינה עולה בקנה אחד עם שיטתו לתת משמעות שונה לכל ביטוי בפסוק. בפירושו לפסוק בתהלים "אשר שם במצרים אותותיו, ומופתיו בשדה צען" (עח, מג), הביא תחילה רי"ח את פירושיהם של רש"י ורמב"ן המבדילים בין אות למופת,[30] ולאחר שדחה פירושיהם, כתב: "והנכון מה שאמרו בספרי אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות. כוונתם שהם שמות נרדפים ככבש כשב שה, ארי אריה לביא, וזולתם".[31]

הרי שרי"ח נטה משיטתו הברורה והעקבית, הכיר בתופעת המילים הנרדפות, ולא נתן לכל אחד מהביטויים משמעות שונה. המקום השני שציין גרוס הוא דברי רי"ח בהסבר חטאם של משה ואהרן.[32] שם כתב רי"ח שההסבר הראוי לחטאם של משה ואהרן צריך שיבאר באופן שונה את כל אחד מארבעת הביטויים שנאמרו על חטאם: (א) "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ, יב); (ב) "כאשר מריתם פי" (במדבר כז, יד); (ג) "על אשר מעלתם בי" (דברים לב, נא); (ד) "על אשר לא קִדשתם אותי" (שם נא). אמנם בפירושו נתן הסבר שונה לשניים מהביטויים (א, ד) אך לשניים האחרים (ב, ג) נתן הסבר זהה – שלא קיימו את דברו ומעלו בו, ונימק זאת בכך שהם שמות נרדפים. ואלו דבריו: "והם מרו פיו כי לא קיימו דברו גם מעלו בו, והוא שם נרדף לגמרי".

שלושת הפירושים הנ"ל הובאו על ידי גרוס, והוא הסיק מכך^[33] שבפירושים אלו יש –

כדי למתן את הגדרת הפרשנות של חיון [...] כעקרון, כל הנביאים דיברו את הדבר ששם ה' בפיהם. כל ביטוי חייב להיות מוסבר. יש אפשרויות מועטות – ככל שתהיינה – של כפילויות שבהן אין השני מוסיף על הראשון. תפקיד הפרשן הוא 'לסחוט' את לשון המקרא, כדי להבין את כל הדקויות והגוונים שבפעלים ובביטויים דומים.

לדבריו, מחלוקתו של רי"ח עם רד"ק אינה על העיקרון שמייצג האחרון בפרשנותו, אלא "אל הרישול וחוסר השאיפה לשלמות שבהוצאת הדברים אל הפועל, כאילו עסק רד"ק בפירוש יצירה אנושית". ומכאן, לדעת גרוס (עמ' 69), פירושו של רי"ח לפסוק "ריבה ה' את יריבי לחם את לוחמי": "והכפיל[34] לומר שילחם עמם מלחמה אחר מלחמה" נעשה "מתוך אפיסות כוחות ובלית ברירה".

ואכן לא ברור מדוע נדחק רי"ח לבאר את הפסוק הנ"ל ככפול בטעמו, מה שאינו מוכרח. הרי בקל היה יכול רי"ח לחלק בין בקשת דוד למריבה בעלמא שיריב ה' עם האויבים לבקשתו שיילחם בהם או לחלק כל חילוק אחר, וכמו שמצינו דרכים שונות בזה אצל מספר פרשנים שפירשו את הפסוק באופן שלא יהיה כפול בטעמו.[35] כמו כן לא ברור מדוע מפרש את המילים כנרדפות, דבר שלכאורה נמנע בכל מקום מלפרש, וכמו שהראינו לעיל.[36]

הכרת רי"ח במילים נרדפות

בבדיקה מקיפה בפירושו של רי"ח לתהלים, ניתן למצוא פעמים רבות שבהן הוא מגדיר מילים מסוימות כמילים נרדפות, כמו שנראה להלן, כך שריבוי המקרים דווקא מצביע על קבלה והכרה בקיומן של מילים נרדפות. תופעת זו אינה מטרידה את רי"ח כפרשן. נראה לומר, שרי"ח אמנם נמנע מלקבל פרשנות המבארת פסוק באופן שצלעותיו כפולות, אך כל זמן שאין צלעותיו כפולות בהחלט ניתן לבאר תיבות בפסוק כמילים נרדפות.[37]

להלן נעיין במספר דוגמות שבהן מבאר רי"ח את הפסוק כנכתב במילים נרדפות. בכל אחת מאותן הפעמים מקפיד רי"ח לתת משמעות שונה לכל אחד מחלקי הפסוק, כך שלא יהיה הפסוק כפול בטעמו:

א.   את הפעלים בפסוק "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (ב, ד) מבאר רי"ח: "וישחק בכאן כמו ילעג, והם שמות נרדפים, על דרך: 'ואתה ה' תשחק למו, תלעג לכל גוים' (תהלים נט, ט)".[38] הגדרת המילים כנרדפות אינה מהווה סתירה או קושי למתודה שהתווה רי"ח, משום שלדעתו כל אחד מחלקי הפסוק מתייחס לקבוצה שונה: "יושב בשמים ישחק – על מה שנקבצו על השם. ה' ילעג למו – על מה שיקומו כנגד משיחו".

ב.    בנמקו את בקשתו מה' שישמיד את אויביו, דוד כופל את דבריו ואומר: "כי חנם טמנו לי שחת רשתם, חנם חפרו לנפשי" (לה, ז). רי"ח פותר את התיאור הכפול[39] בכך שכוונתו "לומר: כי כמו שהטמנת השחת ההיא היתה לחנם על לא חמס עשה, ככה תהיה השחת והחפירה ההיא חנם ולשוא, כי לא יצודוהו בה". כלומר אין הצדקה להטמנה, ולכן השחת לא תועיל. מאחר ואין הפסוק כפול בטעמו, לא ראה רי"ח בעיה לקבוע כי: "שחת וחפירה שמות נרדפים".

ג.     על דברי דוד "ה' מנת חלקי וכוסי" (טז, ה) כתב רי"ח: "ושלשתם לשון חלקי". את הכפילות בפסוק מנע ע"י הקביעה: "ואמ' מנת – בעבר, וחלקי – בהווה, וכוסי – לעתיד".

ד.    לפירוש רי"ח, מזמורים יד ו-נג הם בעצם אותו מזמור שנכתב לצורך אותה מטרה, אלא שחזר דוד וכתבו שנית בשל חשיבותו. אמנם אף שהועתק המזמור בשנית, יש ביניהם הבדלים קלים. אחד ההבדלים שמציין רי"ח הוא "בפסוק הראשון אמר שם 'עלילה' (יד, א) וכאן 'עול' (נג, ב),[40] ושניהם ענין אחד כי הם שמות נרדפים". שוב מציין רי"ח את המשמעות הזהה של המילים ולא רואה בכך שום קושי, שהרי נתן כבר טעם לכך שנכפלו המזמורים.[41]

ה.    בהקדמת רי"ח למזמור קיט הביא את דברי בעל המסורה שכתב שבמזמור זה יש אחת עשרה מילים, שכל אחת מהן חוזרת בכל אחד מפסוקיו (למעט פסוק אחד). שתיים מהמילים הן: "אמרה" ו"דבר". בהתייחסותו למילים אלו כתב רי"ח במפורש שהן מילים נרדפות: "אמירה ודבר – שמות נרדפים לשם מצוה".

בדוגמות הבאות מדבריו של רי"ח עולה כי שתי מילים הן נרדפות, אף שרי"ח אינו כותב זאת במפורש:

א.   בפסוק "סבבוני פרים רבים, אבירי בשן כתרוני" (כב, יג) מתוארים אויבי דוד כפרים וכאבירי בשן הסובבים ומכתרים אותו. בפירושו לא די שרי"ח אינו מבחין בין הפעלים "סבבוני" ו"כתרוני", אלא משווה ביניהם וכותב: "כתרוני – יסובבוני, כמו כתר שהוא עגול". הרי שלפירושו המלים נרדפות, דבר שאינו מעלה שום קושי לדרכו המתודית שהרי "אמ' סבבוני – על הרבוי, וכתרוני – על החוזק, או ירצה: שיעשו סביבו שני הקפים הקף תוך הקף, כי אם ימלט מההקף הראשון לא ימלט מההקף השני". כלומר רי"ח מכיר במשמעותן הזהה של המילים כל זמן שאין הפסוק כפול בטעמו, אלא מתאר שני תיאורים שונים: ריבוי אויביו הסובבים אותו וחוזק כיתורם, או מתאר היקף בתוך היקף.

ב.    את בקשת דוד "הביטה ענני" (יג, ד) מבאר רי"ח "הביטה – ר"ל השגיח עלי, כי הבטה והשגחה דבר אחד הם" (שם, ד-ה). לפירושו, "הביטה" ו"השגיחה" הם מילים נרדפות.

ג.     את הפעלים שבפסוק "בחנני ה' ונסני" (כו, ב) ראה רי"ח כמילים נרדפות. להסבר הכפילות השתמש תחילה באותן שיטות שבהן הסביר כפילות של מילים זהות: במשמעות של תדירות, או בהבנת כל ביטוי ביחס לעניין אחר. ואלו דבריו: "אמ' בחנני ונסני במעשי פעם אחר פעם, כי על פי שנים עדים יקום דבר [...] ונוכל לומר: כי אמרו בחנני – במעשים, ונסני – בדבור".

ד.    את הפעלים: "יביעון בפיהם" (נט, ח), "אביעה חידות" (עח, ב), "תבענה שפתי" (קיט, קעא) מפרש רי"ח במשמעות של דיבור: ידברו, אדבר, תדברנה – בהתאמה. בכל אותם מקרים הנימוק לכך הוא "כמו: 'יביעו ידברו עתק' (צד, ד)". הרי שאת ביאור המילה "יביעו" למד רי"ח מהיותה צמודה למילה "ידברו",[42] מה שמלמד על כך שהבין את המילים "יביעו" ו"ידברו" כמילים נרדפות. את כפל הלשון הסביר רי"ח כדרכו: "והכפל לחזק, או להורות על רבי ההתמדה".[43]

ה.    בביאורו לצמד המילים "צנה וסחרה אמתו" (צא, ד) כתב רי"ח "צנה – הוא המגן הגדול הארוך,[44] וסחרה – המגן הקטן העגול". לפירושו, לשתי המילים משמעות של מגן,[45] אלא שהם שני מיני מגנים. את הסיבה שכפל דוד את דבריו פתר בכך: "כי צנה אמתו – להצילך מהמין הא', וסוחרה אמתו – להצילך מהב'".[46]

ו.     את תיבת "קלס" המופיעה פעמיים במזמורי תהלים, פירש רי"ח בכל פעם במשמעות של חרפה ובוז. שני הפסוקים שבהם מופיעה המילה "קלס" זהים כמעט לחלוטין, ובשניהם מופיעה לצדה גם המילה "חרפה": "תשימנו[47] חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו" (מד, יד) "היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו" (עט, ד). על פי ביאורו של רי"ח מתבארות שתי מילים אלו כשמות נרדפים.[48]גם מן הראיה שהביא לביאור תיבת "קלס" מהפסוק "לחרפה ולקלס"[49] (ירמיהו כ, ח) משמע שביאר את "חרפה" ו"קלס" כשמות נרדפים. גם התעלמותו מתיבת "לעג" הסמוכה לתיבת "קלס" משמע שהבין שהמילים נרדפות כפסוק בירמיהו.[50] מכיוון שהמילים נרדפות, חילק רי"ח בין שתי הצלעות הזהות באופן שהצלע הראשונה נאמרה ביחס לשכנים הקרובים, ואילו הצלע השנייה ביחס לסביבה הרחוקה יותר.

ז.     בפירושו לפסוקים "מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה': יבשו ויבהלו [...] ויחפרו" (פג, יז–יח) כתב רי"ח: "מלא פניהם קלון כי בנפלם ממעלתם תמלא פניהם קלון, ואז יבקשו שמך ה' שתקימם ממפלתם. ולא תהיה נעתר להם, אלא [...] יבושו ויבהלו וגו' כי זה יהיה להם בושה שנייה".

מתוך שרי"ח מגדיר את "יבושו ויבהלו" כבושה שנייה, משמע שביאר את תיבת "קלון" במשמעות של בושה. הרי שמפרש את המילים "קלון", "יבשו" ו"יחפרו" כמילים נרדפות לבושה.

סיכום

מכל הדוגמות האלו ניתן להסיק באופן ברור, כי השתדלותו הרבה של רי"ח לתת לכל ביטוי משמעות מיוחדת, אינה סותרת את הכרתו בקיומן של מילים נרדפות. יתרה מכך, אף מהמקום שממנו הוכיח בצדק גרוס את תמצית שיטת רי"ח לשלילת כפל עניין במילות שונות – מהבחנתו בין "צור" ל"סלע" בניגוד לפרשנים שקדמו לו – אין ללמוד שרי"ח הבין ש"צור" אינה מילה נרדפת ל"סלע", שהרי במספר מקומות בפירושו לתהלים כתב רי"ח במפורש שצור הוא סלע,[51] ואף באותו המאמר עצמו – "על חטא משה ואהרן" – הבין ש"צור" ו"סלע" הם שמות נרדפים.[52] כך שנראה בבירור מדבריו שאין עובדת השם נרדף סותרת את הצורך לחפש משמעות מיוחדת יותר לכל מילה.מעתה, יובן מה שביאר רי"ח במאמרו הנזכר ("על חטא משה ואהרן") כי 'מריתם פי' הוא ביטוי נרדף ל'מעלתם בי', אך נזהר מלומר שהביטוי 'מעלתם בי' זהה לביטוי 'קידשתם אותי' המופיע באותו פסוק, שאז יתבאר הפסוק ככפול בטעמו.

רי"ח אינו שולל את תופעת המילים הנרדפות, אלא את כפילות הפסוק שלא לצורך. כאשר שתי צלעות הפסוק מבטאות מסרים שונים, מקבל רי"ח את האפשרות להכיר במילים שונות שבשתי הצלעות כמילים נרדפות, אך כאשר פרשנות זו גוררת אחריה זהות בין צלעות הפסוק, מפרש רי"ח את המילים באופן שונה ובכך מחלק בין משמעות הצלעות.