"לא תחנם" = איסור השכרה במדינה דמוקרטית??

בעין חינוכית (85)
בשבועות האחרונים מתקיים דיון ציבורי נוקב בנושא השכרת דירות או מכירתן (בארץ ישראל) לערבים. רב אחד פנה לתושבי עירו ופסק כי אסור להם למכור או להשכיר דירות לערבים, וכי הדבר מהווה פגיעה בבעלותנו על הארץ ואיסור תורה משום "לא תחנם". דבריו יצרו דיון ציבורי רחב בכמה מעגלים חשובים.
 
 

מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, רבה של רמת גן ורב ומרצה במכללה
 

 

בדף זה נביא את דבריו של הרב יעקב אריאל שליט"א, אשר מציבים קו תורני בהיר בסבך הסוגיה. כדי להבין את הדיון בכלל ואת דבריו של הרב בפרט, ננסה לפרוס כאן הקדמה קצרה.

נקדים ונודה כי קשה להסביר את כל צדדי הנושא בשורות ספורות, אך בע"ה ננסה לגעת בחלק קטן מהנקודות ומהשאלות המונחות בתשתית הדיון. הבנתן תקל על העיון בדברי הרב בפרט ובהבנה ראשונית של הסוגיה כולה – בכלל.
א. הלכתי (בין השאר): האם איסור "לא תחנם" שנחשב אצל רבים כאיסור למכור קרקע לעובדי אלילים – חל על ערבים מוסלמים, שאינם עובדי אלילים? האם האיסור הוא רק למכור או אף להשכיר? האם מצוות יישוב הארץ (על ידי יהודים) מחייבת אותנו למנוע דיור מגויים? אם כך, אולי צריך לאסור השכרה גם לעולה מרוסיה שאינו יהודי או לעולה מאתיופיה השייך עדיין לפלשמורה?
ב. הלכתי-עכשווי: מחד גיסא, האם ניתן לחיות בעולם מודרני ולזכות בתמיכה ובהכרה של אומות העולם אם נוקטים מדיניות הנתפסת על ידם כגזענית? מאידך גיסא, האם ניתן לקיים מדינה יהודית אם לא מציבים חומה בצורה (גם על ידי עידוד אי-מכירה ואי-השכרה) נגד הכניסה של ערבים למגורים בריכוזי אוכלוסייה יהודיים? הרי יש כאן מאבק לאומי מודע שבמסגרתו נכנסים מוסלמים לגור בכוונה בריכוזי אוכלוסיה יהודיים וחובה להתמודד אִתו. זאת ועוד. מחד גיסא, אם נאסור השכרה או מכירה לערבים, מה נגיד לכל ממשלה אחרת בעולם שתאסור השכרה או מכירה ליהודים הגרים בתוכה? מאידך גיסא, אם לא נבלום את הסחף ימשיכו לגור לידינו, להציק לבנותינו, לקדם נישואי תערובת ועוד.
ג. ציבורי: האם נכון לקדם מאבק לאומי באמצעות שפה הלכתית? האם ראוי לפרסם פסק כזה בצורה גורפת וציבורית ובאמצעי תקשורת כלליים? מחד גיסא, צריך שלא להתבייש ולהגיד את האמת (למי שהחליט שזו האמת). מאידך גיסא, פרסום המוני כזה אולי רק מעורר כעס וטענות שהתורה – רח"ל – פרימיטיבית ויוצר חילול השם.
ד. הרב הרצוג זצ"ל: הרב הרצוג זצ"ל היה הרב הראשי הראשון במדינת ישראל. הוא נבחר מיד אחרי הרב קוק זצ"ל וכיהן בשנים שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה. הוא הניח עבודה תשתיתית רחבה בדבר הדרך שבה ראוי לקיים מדינה מודרנית על פי התורה. בין השאר הוא נדרש לסוגיה של היחס לגויים ולמגוריהם בתוכנו. חלק מהמחלוקות היום נוגעות לפרשנות דבריו. [בסוגיה זו מומלץ בין השאר לעיין בחוברת "נוכרים במדינה יהודית" (הוצאת ראובן מס, 2008) וכן במאמרו של הרב הרצוג המופיע בכרך א' של "תחוקה לישראל על פי התורה" ובתחומין כרך ב'].
בשולי הדברים נציין כי עוצמת הסערה הציבורית נובעת מהיות השאלה שבדיון נתפסת על ידי שני הצדדים כקצה קרחון של דיון רחב יותר באשר ליחסי תורה ודמוקרטיה, דת ומדינה, יחסי דתיים וחילוניים ועוד.
 

מכירת קרקעות לנוכרים
הקדמה

 אין בדברים הבאים שום רעיון חדש. הכול כבר נשקל מכל צדדיו על ידי הרב הראשי לישראל עם קום המדינה, הגריא"ה הרצוג, שהיה מגדולי התורה בעולם. במקביל לחכמתו הגדולה בכל מרחבי התורה, הוא היה גם פיקח בהוויות העולם וידע לשקול את פסיקותיו בהתחשב במציאות המורכבת שבה אנו חיים. אמנם דבריו נכתבו לפני קום המדינה, אולם הוא אומר במפורש שלדבריו יש תוקף גם עם קום המדינה. לדעתו קיום המדינה יהיה תלוי, גם בעתיד הנראה לעין, בתמיכת אומות העולם. זו ראייה שלמה של 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' ואנו הולכים בעקבותיו.

הנושא מורכב ומסובך ואין בו תשובה חד-משמעית. לכן לא ניתן לתמצת אותו במשפט אחד או שנים אלא יש לראותו מזוויות שונות.
 
היבטים הלכתיים
א. השכרת דירה לגוי מותרת, חוץ מלעובד עבודה זרה שמכניס את פולחנו לתוך הבית. בימינו אין כמעט תופעה כזו (יו"ד סי' קנא ס"י). כהוראת שעה ייתכן שיש מקום, מסיבות ביטחוניות ואחרות, לאסור גם השכרה, לפי שיקול מקומי ונקודתי, אולם מבחינה הלכתית עקרונית אין שום איסור בהשכרה לגויים.
ב מכירת דירה לגוי אסורה מכמה סיבות: א. לא תחנם; ב. לא ישבו בארצך (לדעת הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"י); ג. והארץ לא תימכר לצמיתות (לדעת הרמב"ן ספר המצוות לאוין רכז).
ג. יש אומרים שמותר למכור נדל"ן למאמינים בא-ל אחד ושבזה לא עוברים על 'לא תחנם' (בהיתר המכירה בשביעית מסתמכים על כך אולם רק בתורת סניף ולא כנימוק עיקרי). כמו כן לדעת הכסף משנה ייתכן שבגוי שאינו עובד עבודה זרה לא עוברים על 'לא ישבו בארצך' גם לדעת הרמב"ם.
היבטים ציבוריים
ד. מדינת ישראל התחייבה כלפי תושביה וכלפי העולם כולו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה שיווין זכויות לכל אזרחיה. היא אינה רשאית על פי חוקיה לאסור מכירת קרקעות לנוכרים.
רק התחייבות זו מאפשרת למדינה להיות מוכֶּרת על ידי העולם כמדינה דמוקרטית ומתקדמת. הפרת הבטחה זו עלולה להוציא את המדינה ממסגרות בין-לאומיות ולהופכה למצורעת חלילה. היא תוּקַע מעל כל במה אפשרית ושונאינו ינצלו זאת במלוא עוצמתם. דיינו בעמידתנו האיתנה מול העולם כולו במרחבי יהודה ושומרון ואין להוסיף על כך ולתת חרב ביד שונאינו להורגנו. אין למדינה כוח לעמוד לבד מול כל אומות העולם (דרום  אפריקה, שמצבה הכלכלי היה לאין ערוך טוב משלנו לא יכלה לעמוד בלחץ הבין-לאומי ובסנקציות שהוטלו עליה עקב אפלייתה כלפי שחורים. השלטון נמסר למקומיים...). לדעת הרב הרצוג זהו שיקול של פיקוח נפש לאומי שמותר בגללו לעבור על איסור 'לא תחנם'.
ה. אפליה כלפי נוכרים בארץ עלולה לגרור אחריה תגובות דומות כלפי יהודים בארצות הגולה.
ו. ברם, מאותו נימוק של פיקוח נפש, פיזי ורוחני, מחויבת המדינה לשמור על עם ישראל ולהבטיח את קיומו בארצו. לפיכך, במקומות שבהם יש סכנה לריבונותו של עם ישראל בארצו הן כעם והן כיחידים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, חוזר איסור 'לא תחנם' למקומו. וזו לשונו של הרב הרצוג שם: "מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות." יעוי"ש.
ז. לצערנו אין שוויון בקיום החוק והדמוקרטיה אינה מאוזנת. במצב הנוכחי על יהודים חל חוק השוויון במלואו (כולל החובה שמטילים עליהם למכור לגויים), אולם כלפי המיעוטים יש התעלמות מאיסורים ומאיומים שהם מטילים על מוכרי קרקעות ליהודים.
כיצד פותרים את הבעיה הסבוכה? סכנה לנו מפנים ומאחור. כל רב במקומו רשאי וחייב להנחות את צאן מרעיתו על פי תנאי מקומו המיוחדים. אולם עליו להיות חכם ולא רק צודק, ולשקול את צעדיו בזהירות ובאחריות. כל מילה עלולה להתפרש שלא כהלכה. מה גם שלא תיתכן פסיקה גורפת. יש להתייחס לכל מקרה לגופו. צריכים לחשוב על רעיונות יצירתיים שבאמצעותם ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו. ותשועה ברוב יועץ.
בעיקר יש לנקוט בדרכים חיוביות של ריבוי אור, כגון גרעינים תורניים בערים בעייתיות, ולרכוש או לשכור עבורם את הדירות העומדות למכירה או להשכרה. לכן אין מקום לאמירה רבנית כלל-ארצית אחת גורפת, אלא על כל רב ורב להתמודד עם הבעיה לפי תנאי מקומו ולהתפלל לה' שיסייע בידו.       


 הרהורים חינוכיים: 

א.       להערכתי, רוב תלמידינו אדישים לחלוטין לדיון הציבורי הסוער; הם אינם מבינים את הטענות והם נטולי דעה מבוססת באשר לעמדות (או שיש להם דעה שכוּלה מבוססת על 'תחושות בטן'). נוכח הסערה, האם יש לשמוח על כך שהם אינם ערים לנושא או שיש להצטער על כך שהם אפילו לא מכירים את הסוגיה ואת שיקוליה? מה תפקידנו החינוכי במצבים אלו?
ב.       האם בסוגיה כזו שבה יש מחלוקות בין רבנים שונים שאנו מזוהים איתם, ראוי בסוף ללמדם את "הדעה הנכונה" (כפי שאני מבין אותה)? או שעדיף להציג בפניהם את העמדות השונות ולאפשר להם להחליט לבד? מתי ראוי להביע בפניהם את עמדתי כמחנך ומתי עדיף רק לפרוס את העמדות התורניות השונות באופן אובייקטיבי?
 
 

 

 
 



 

 

מחבר:
הרב יעקב אריאל