עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: שלום עליכם – בואכם לשלום – ברכוני לשלום – צאתכם לשלום

 

   ברוב סידורי התפילה נזכר, "תיכף בבואו מבית הכנסת יאמר שלום עליכם מלאכי השרת [...] ויזהר שלא להפסיק בדברים בטלים בין תפילת ערבית לקידוש ולסעודה".[1]

המקור לאמירת הפיוט הובא בסיפור תלמודי:

תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כורחו (בבלי, שבת קיט ע"ב).

הכנסת מלאכי השרת אל תוך הבית יוצרת חיבור בין העולם החומרי של האדם לעולם הרוחני של מלאכי שמים.[2]   

הנוסח הקדום ביותר לפיוט זה נמצא בספר "תקון שבת" המיוחס לאר"י. בעדות המזרח נהוג להוסיף לאחר "ברכוני לשלום": "בְּשִׁבְתְּכֶם לְשָׁלום מַלְאֲכֵי הַשָּׁלום מַלְאֲכֵי עֶלְיון, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא", ובמקום "צאתכם לשלום" אומרים  "בְּצֵאתְכֶם לשלום".

   "שלום" מבטא עניינים רבים, כמו שלֵמות גופנית ונפשית ("אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי [...] אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי", תהלים לח, ד); ביטחון ("וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים", ישעיהו לב, יח); שלווה ("יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ", תהלים קכב, ז); שקט ("וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל", דברי הימים א כב, ט); טוב ("דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ", אסתר י, ג); הנגדה ל"רע" ("מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה", ירמיהו כט, יא); ובעיקר ביטוי מנוגד למלחמה, שנאמר "עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, ח, וראו גם דברים כ, י). 

הברכה המקובלת בימי המקרא (ובימינו) היא "שלום", כגון: "הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלֽוֹם" (מלכים א ב, יג), ביטוי הנמצא גם במכתבי לכיש: "יַשמַע ה' את אדֹנִי שמֻעֹת שלֹם וטֹב" (מכתב 5) ומכתבי ערד: "ישאל ה' לשלומך" (מכתב מס' 18). 

    העניין המרכזי בפיוט זה הוא כניסת המלאכים לביתו של האדם. המקרא מתאר מלאכים הנשלחים על ידי הקב"ה לצורך ביצוע פעולות שונות בארץ. מלאכי ה' נשלחים לאברהם וללוט לצורכי בשורה, הצלה וריפוי (בראשית טו–יט); המלאך נאבק עם יעקב (שם לב, כד–ל); ומלאכים מלווים את משה וישראל במהלך מכות מצרים ויציאת מצרים (שמות ג, ב; יד, יט);  מלאכי ה' מלווים את מחנה ישראל במדבר ובכיבוש ארץ כנען (שמות כג, כ–כג; לג, ב; יהושע ה, יג–טו; שופטים ב, א ועוד)[3]; מלאכי ה' נשלחים גם אל דמויות שאינן מזרע ישראל, כמו אל הגר (בראשית טז, ז; כא, יז) ואל בלעם (במדבר כב, כב–לה). מלאכי ה' נשלחו לבצע פעילויות שונות בימי השופטים והמלוכה ומופיעים לפני אנשים רגילים (כמו מנוח ואשתו, שופטים יג, ג–כא) ולפני מנהיגים שונים, כמו גדעון (שופטים ו, יא–כג) ודוד (שמואל ב, כד, טז–יז). במהלך ימי המלוכה נמצא את מלאכי ה' מתגלים לפני נביאים, כמו אליהו (מלכים א יט, ה–ז) או זכריה (ד, ט–יא ועוד), ונשלחים לבצע פעולות של נסים שונים (ישעיהו לז, לו ועוד מקומות).

להבנתו של הרמב"ם, ה' בורא מלאכים לצורך שליחות עלי אדמות ובאמצעותם מנהל ה' את עולמו. במקרא נזכרים מלאכים כשליחיו של הקב"ה. קיומם מתבטא לעתים בשכל האדם או במראה של דמות, בהתאם למצבו הנבואי (מורה נבוכים א, מט; ב, ו). הרמב"ן (בפירושו לשמות לד, ג–ד) מדגיש ששליחותו "מלאך" היא לצורך הנהגת ה' בעולם, לזמן מוגבל ולמטרה מוגבלת, ואילו האברבנאל (בפירושו לשמות כג) מדגיש שהשגחת ה' לאחר הכניסה לארץ כנען תהא על ידי מלאכים.   

    המשנה ברורה (הלכות שבת רעא, א) והרמב"ם (ספר זמנים, הלכות שבת) אינם מזכירים את אמירת הפיוט ומקפידים להורות שאדם הבא לביתו לאחר תפילת שבת ימהר לקדש ולאכול מיד.[4] הראי"ה מסביר שההתעלמות מאמירת הפיוט נבעה מהעובדה שתפילין ושבת הם אותות, וכיוון שבימיהם נהגו להניח תפילין במהלך כל היום הייתה נוכחות קבועה של מלאכים במהלך ימי החול והשבת. אך בימינו, עלינו לקבל בפיוט זה את המלאכים מדי שבת בשבתו.^[5]

    הפנייה למלאכים הביאה להתנגדות לאמירת הפיוט.[6] בין המתנגדים היה ר' יעקב ישראל עמדין (היעב"ץ, המאה ה-17) שתמה על שאנחנו פוטרים לשלום את המלאכים מיד בכניסת השבת ("צאתכם לשלום"), ואילו ר' חיים מוולוז'ין (המאה ה-18) התנגד לומר פיוט זה מחשש שאדם יפנה אל המלאכים מתוך ציפייה שבכוחם לברך או לקלל. 

   ההתנגדות לאמירת פיוט זה נעלמה כמעט לחלוטין ואנו נוהגים לומר אותו כפתיח לאווירת השבת הקדושה והנינוחה.[7] מיד לאחר פיוט זה נוהגים לומר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ. לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבואֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עולָם" (תהלים צא, יא; קכא, ח).

 

 ד"ר אריה בורנשטיין

 

---