למבנהו ועניינו של ספר במדבר

לפי מסורת מעניינת הנזכרת במסכת שבת, אפשר כי בספר זה אצורים למעשה שלושה ספרים. תוך כדי דיון בשאלת הצלת ספר תורה מן הדליקה בשבת, מובא:

תנו רבנן: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" – פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו  (שבת קט", ב – קט"ז, א)

אותן סימניות – נונין הפוכין – המצויים לפי המסורת בספר במדבר, באות לציין שלאותם שני פסוקים הנתונים ביניהם יש ייחוד. נחלקו תנאים מהו ייחודם: לדעה הראשונה שיבוצם הוא ייחודם, שלא באו במקום הראוי להם מן הבחינה העניינית ("שאין זה מקומה – שאינה ראויה לכאן דלא בהליכות מסעות משתעי לעיל מינה, אלא בדגלים היתה ראויה ליכתב, בפרשת במדבר סיני" – רש"י שבת שם)[1] ואילו רבי סבור שמבחינת העניין נתונה פרשייה זאת במקום הראוי לה, אלא שנתייחדה להיות נחשבת כספר בפני עצמו[2].לפי זה מתחוור, כי המקובל בימינו שחמישה חומשי תורה הם – אינו מקובל על כולם.הגמרא שם ממשיכה: "כמאן אזלא הא דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" – אלו שבעה ספרי תורה, כמאן – כרבי". (רש"י: "ז' ספרי תורה – דפרשה זו ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו ושלמטה ספר לעצמו… נמצא ספר וידבר[3] נחלק לג' ספרים").

כלל הוא אצלנו כי פרשת ויהי בנסוע הארון וכו' ובנחה יאמר – שני הפסוקים יחד הם ספר בפני עצמו. אמרו: אלו שבעה ספרי תורה. ונעשו שבעה כפי שאמרו, שמתחילת הספר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו; ויהי בנסוע ספר בפני עצמו; ומן ויהי העם כמתאוננים עד סוף הספר ספר בפני עצמו[4]. ונמצא 'מדבר סיני' – שלושה ספרים, וארבעת החומשין הנשארין הרי שבעה.

"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – כנגד ספר במדבר,  שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ (ב"ר ג', ה) .אף שלדעת רבי סימון אך ספר אחד לפנינו, הרי דבריו יוכלו לשמש לנו בהבחנה בין הספרים השונים בזה הספר. ראשון שבהם עוסק ביוצאי מצרים; השלישי – בבאי הארץ; והאמצעי? מסתבר – לפי עניינו ותוכנו – שהוא מדבר על התהליך ועל דרך המעבר שמדור זה לדור זה, תהליך של בנסוע ובנוחֹה: נסיעה וחנייה נסיעה וחנייה.

יחזקאל הנביא משמיע: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות…" (כ', לד). אולם ה' לא יביא אותם מיד לארץ ישראל, אלא –"והבאתי אתכם אל מדבר העמים" (שם שם, לה) ושם:ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים – כן אשפט אתכם נאם ה' אלהים, והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסֹרת הברית וברותי מכם המֹרדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא (שם שם, לה –לח)

אם נבקש לסכם את העולה מדברי רבי במסכת שבת, הרי נוכל לומר ששני פסוקים אלו, מהווים שלימות אחת, שיש בהם מן הרצוא ומן השוב, מן התנועה ומן המנוחה, מן העשייה ומן ההימנעות, מן העבודה ומן השמירה,  מן הסערה ומן השלווה, מן האהבה ומן היראה;   שני מרכיבים אלו על הוריאציות השונות שלהם ובחינותיהם – הם ספר שלם. יש וזקוקים להיבטים מרובים ולפסוקים רבים כדי לדבר בשניהם, ויש ודי בשני פסוקים ממצים.אם העמדת הכל על שני יסודות אלו – תנועה ומנוחה, נסיעה וחנייה – נכון לגבי כל ספר בתורה, נכון הוא שבעתיים בספר שלפנינו, ספר במדבר.יש שהציעו חלוקת הספר לשני חלקים: א – פרקים א'-כ' העוסקים בקורות העם במדבר; ב – פרקים כ"א-ל"ו שעניינם תחילת הכיבוש וההתנחלות[7].

                                                     חלק שני – פרקים י"א-כ"ה                                                     חלק שלישי – מפרק כו- סוף

החלק השני מגלה את  הפנים המכוערות של אותה מציאות עצמה: תלונות וטענות, מסה ומריבה. כל זה מגיע לשיא בפרשת פעור, עת נסחף העם לזנות ולעבודה זרה. אז כמעט וחמתו של ה' מכלה בהם, אלמלא קם פינחס מתוך העדה ובקנאתו השיב חימה. הוא שהגשים את שמברכים בני משפחתו; הוא שם שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, ולכן גם בריתו – שלום (כ"ה, יב).עם סיכום סיפור זה מתחילה תקופה חדש, או נכון יותר מחודשת, שכן ניעורה  האהבה הישנה זו שניגלתה בחלק הראשון;   וכדרך שהראשון פתח במניין – מניין המבטא חיבתם של ישראל[8] - כן החלק השלישי פותח במניין; וסימנך – פיסקה באמצע פסוק: שם, בפרשת פינחס, בתחילת פרק כ"ו מצויה תופעה לא רגילה: פיסקה – שעניינה הפרדה גדולה יותר מסוף פסוק, ציון להפרדה בין פרשיות – והיא באמצע פסוק. כבר הוסברה תופעה זאת באופנים אחדים. לענייננו נוכל, אולי, לומר כי סימן זה אפשר ורמז יש בו לכל הפרקים שבאו עד כאן החל מפרק יא; כל אלו אינם, לכאורה, אלא פסקה באמצע פסוק והצו על המפקד מחזיר אותנו – מבחינת העניין והאווירה – אל הפרקים הראשונים של ספר במדבר.     

אולם מסתבר כי מדרגות מדרגות יש, והכל יחסי: מצב של מנוחה בייחס לשלב קודם – הוא עצמו נסיעה לעומת מנוחה עתידית צפויה.

ספר במדבר רובו תיאור וסיפור ומיעוטו – מצוות וחוקים. לכאורה גם לגביו תופסת תמיהתו של רבי יצחק שהביא רש"י בתחילת בראשית: "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". כלומר: תורה כספר המורה חוקים ומשפטים, אין בה מקום לכאורה לתיאורים היסטוריים. אם כך כל לגבי תיאורים כלליים, הרי כך ועוד יותר לגבי תיאורים פרטניים של הווי חיי בני ישראל במדבר. כאן הרי גם לא תקפה תשובתו של רבי יצחק שתפקיד התיאורים הוא לסכור פיהם של הדוברים עתק על ישראל לאמר: ליסטים אתם שכבשתם בזרוע ארץ ז' אומות כנען, שהרי סיפורי ספר במדבר עשויים רק להוסיף לטענה זאת של אומות העולם שמעתה יוכלו להצביע על כך שישראל אף הם חוטאים ומדוע יזכו בנחלת הארץ[9]?

והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעודם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה מהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב… ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות ובענייני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימו בספר הזה.המשותף איפוא, לפי הרמב"ן, ששניהם גם יחד – המצוות והתיאורים – הרי הם עניין של 'חיי שעה'. ועדיין אין בכך כדי להסביר את עצם הצורך בעיסוק בהם. וביותר קשה מדוע נידחו קצת מצוות וענייני קרבנות ממקומם הראוי להם – ספר ויקרא – ונקבצו לזה הספר?נראה שצד משותף למצוות ולתיאורים שבאו כאן – הפן האנושי שבהם.צא ולמד: בספר שמות בני ישראל מונהגים ומובלים, והתכנית – תכניתו של הקב"ה, והענן הולך לפניהם יומם ועמוד האש מאיר להם לילה וכמעט הכל עומד בסימן "ה' ילחם לכם". פרעה אמור לשלח וה' מנחה אותם דרך המדבר יום סוף. וכשבעקבות כשלון העגל מוצעת להם הנהגת מלאך ולא הנהגה ישירה – "ושלחתי לפניך מלאך… אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך" (שמות ל"ב, ב-ג), הרי משה משיב: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" (שם ל"ג, יד).

בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים, אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום… אמר לו הקב"ה משה מה איכפת לך, אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן". (במד"ר ב, ז)[18].

בעת ההיא – בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדלם במקום מכם… לשאת את ארון הלויים; לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו – הכהנים, והיא נשיאת כפים.

'מדבר' בלשוננו הרי הוא שם נרדף למקום תוהו, ציה ושממה. ברם עניינו של מדבר בלשון המקרא קשור גם בהנהגה ובהנהלה, משורש 'דבר' שעניינו ניהוג וניהול. מדבר הוא המקום אליו מנהיגים את הצאן. והוא – המדבר – בהקשר לגלות ולגאולה, נזכר לראשונה במשמע של הנהגה – "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג', א).

איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם… איש אשר רוח בו (כ"ז, טז-יח)אף בחזונו של בלעם, לימים רחוקים, תופס מקום מרכזי המנהיג – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (כ"ד, יז)[22]. 

וידבר ה' אל משה במדבר סיני – זהו שאמר הכתוב: "הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה" – אמר הקב"ה לישראל… וכי כמדבר הייתי לישראל? וכי כמדבר עשיתי עמהם? בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיצא למדבר שמא מוצא שם שלווה כשם שהוא מוצא בפלטין או אכילה או שתיה? ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם בסיגמטין[23] שנאמר "ויסב אלהים את העם דרך המדבר", מהו 'יסב'? – שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם.

דומה שאין נביא כהושע לנבואות פורענות וזעם, אף תיאוריו וסמליו הם מן הנוקבים ביותר. ואולם חרף המשבר הנורא שהוא מבטא – יש בדבריו תקווה גדולה. כיצד היא מצטיירת בנבואתו?

יש והקלקלה  כל כך גדולה עד כי אין אפשרות לתקן; כה עמוק המשבר עד כי אין דרך לרפאו, ואז ניתן לחזור רק אל… המדבר.  המדבר הרי הוא חבל ארץ בו לא חלו ידים; הכל בו היולי; צורתו – צורת בראשית ואין כמותו מקום להתחלות חדשות.

 [2]. ובמדרש משלי, כו מובא: "ויהי בנסוע הארון – בין מלמעלה בין מלמטה נקוד. רבי אומר: ספר היה בפני עצמו ונגנז".