שמעתין 176-5

עניין התודה לבורא העולם מאד מרכזי בהווית האדם מישראל. לא בכדי תיקנו חז"ל כי סדר תפילת העמידה הינו שבח, בקשה ולאחר מכן הודיה להשי"ת. כביכול למרות שרק ביקשנו, ועוד לא נענינו, אנו כבר מודים להשי"ת על חסדיו שבכל יום עמנו ועל שנתן לנו את האפשרות להללו, לשבחו ולבקש ממנו.

 

 

​

באופן זה דומני שאפשר לבאר את המדרש הבא[1]:

"'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו' (תהלים צ"ה) והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה, ומה תלמוד לומר "נשתחוה, נכרעה, נברכה"? אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות".

לכאורה יש לעיין מדוע התפילה הינה תקנה כזכר לביטול מצוות הבאת הבכורים, הרי הקשר בין השניים לא מבואר. יש לומר כי מצוות הבאת הבכורים לבית המקדש[2] הינה שלב ראשון בהעלאת הבכורים. אליה נלווית מצוה נוספת, היא מצוות וידוי בכורים[3].

כך מגדיר הרמב"ם מצוה זו[4]:

"היא שציונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו, ומתחיל בעניין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצרים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים".

כלומר: עיקר עניינם של הבכורים הינו ההודיה לבורא העולם על חסדיו אשר גמל עם עמו ישראל לאורך כל ההסטוריה הארוכה מאז ימי יעקב אבינו. החיתום של הבאת הבכורים הינו המעמד המרומם בו האדם מישראל ניצב עם סלו נוכח היכל בית ד', בסמוך לפתח האולם, מקום אליו באופן רגיל אין לו כל אפשרות להגיע. במעמד נשגב זה ציותה עליו התורה להתייצב במקום זה ולתת הודיה להשי"ת[5], לעלות ולרומם את פירותיו למדרגת הקודש העליונה. באופן זה החיתום של הבאת הבכורים, על כל הפן המעשי הכרוך בה, הינה ההודאה לקב"ה. באופן דומה תיקנו חז"ל גם את התפילה שמהותה היא העלאת המציאות לשורשה דרך ההודאה לד'. זהו יסוד ההמשכיות של הבאת הבכורים הגלומה בתפילה: תודת האדם לבוראו היא החותמת את התקרבותו לאלוקיו[6].

וכן כתב הרמב"ן[7] (שמות י"ג, טז):

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):

 

גם על עצם יכולת הבקשה יש להודות לד'. העובדה שלאדם יש יכולת להכיר את בוראו ולהודות לו הינה נדבך מהותי בחיבורו לבורא יתברך. כבר דרשו על כך שבפתיחת חלק ההודאה (ב"מודים דרבנן") אנו אומרים:

"מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ד' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ ...  בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ. עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ ... עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת".

 דהיינו: אנו מודים לבורא על עצם העובדה שאנו יכולים להודות לו[8]. כך מבאר גם רש"י[9] : "על שנתת בליבנו להיות (מודים לך) דבוקים בך ומודים לך".

בתורת החסידות מודגש מאד עניין זה של ההודאה. כך מבאר לדוגמא בעל 'סידורו של שבת'[10] על נוסח ברכת מודים דרבנן:

"והיו יודעים [האבות] גודל חיוב היראה והפחד וברכות והודאות לשמו הגדול והקדוש על אשר זיכנו לעבוד עבודתו ולשרתו ולברך בשמו. כעין שכתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש[11] פירוש נוסח מודים דרבנן שאנו אומרין "על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות", שהוא על מה שאתה זכיתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך. על זה "ברוך אל ההודאות" - שאנו מברכין אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול על החן וחסד והטובה הגדולה שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין לשמך".  

 

מהות עניינו של קרבן התודה

משמעות מיוחדת שמורה לו לקרבן התודה, שכן עליו נאמר בדברי חז"ל[12]:

"אמר רבי פנחס בשם רבי לוי: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר[13] "אשלם תודות לך". שתים: אחד כנגד התפלה, ואחד כנגד הקרבן".

דהיינו: לפי לשון המדרש לעתיד לבא כאשר הרע יבטל מן העולם ימשיכו לצרף

להודאה שבתפילה גם את קורבן התודה.

בילקוט[14] קיים הסבר שונה המעניק מדרגה נוספת לקורבן התודה:

 לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינה בטלה, כל ההודאות בטלות והודאת תודה אינה בטלה, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה'" - זה קרבן תודה. וכן אמר דוד: "עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך" - תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה.

דהיינו: התודה לקב"ה, המלווה בהבאת קורבן, יש לה משמעות מיוחדת, ולמרות שכל לשונות ההודאה עתידות להתבטל מכל מקום קרבן התודה וההודאה הנילווית לו יהוו את תודת העולם לבוראו גם לעתיד לבא בעולם של מציאות מתוקנת.

יש עדיין לעיין מהו המיוחד בקורבן התודה, המעניק לו קיום מיוחד ומשמעות מיוחדת לדורות עולם. מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין עניין זה[15]:

וזהו שלימות מידת ההוד שאמרו[16] זה בית המקדש שהוא תלפיות תל שכל פיות פונין לו[17]. דכל ההודיות והקילוסין אינם עולים אלא דרך המקדש. וזו מדת אהרן הכהן שהוא העובד שם בעבודת הקרבנות, שהוא כדורון שמביאים למלך אחר הקילוס. וכן התפלה במקום הקרבנות ברכות והודאות לשמו. ואם כל הקרבנות בטילין קרבן תודה אינו בטל שזהו עיקר הקרבנות להודות לו יתברך. שזהו הקרבן הראוי גם כשיהיה האדם בשלימות כרצון השם יתברך שלכך נוצר, ולא יצטרך לקרבן על חטא שבא על ידי שקלקלו מעשיהם רק על ההודאה והקילוס על ריבוי חסדיו וטובותיו בכל יום עמנו, שעל זה הוא מכוון כל הבריאה.

הסברו הנפלא של רבי צדוק מלמדנו כי קרבן התודה הינו עיקר עניין הקרבנות. אין זה קורבן הבא כפרה על חטא, אין לו מהות של תיקון, ובבחינה זו הוא נעלה לכאורה אף על קרבנות הנדבה למיניהם שקרבים פעמים רבות אף הם כצעד של תיקון. ההודאה עניינה התדבקות בבורא מתוך חסדיו אשר עימנו, וזה הדבר הנותן לקרבן זה את מהותו המיוחדת.

קרבנות השלמים והמייחד את קרבן התודה

קרבן התודה הינו קרבן מסוג שלמים[18], אחד מקרבנות הקדשים הקלים[19]. בשונה מקרבנות קדשי הקדשים[20], שעיקר עניינם כפרה, הרי שקרבנות הקדשים הקלים מהותם היא קירבה לד', כריתת ברית עימו.

מהותם של קרבנות קדשי הקדשים רמוזה בהלכותיהם: הם נשחטים בצפון, שעניינו מידת הדין, נאכלים לכהנים וזאת רק בעזרה ועוד. לעומתם קרבנות הקדשים הקלים נשחטים בכל העזרה כולה, שהרי מהותם אינה תיקון מידת הדין, ובנוסף לכך הם נאכלים בירושלים כולה וזאת אף לבעלי הקרבן.

קבוצת הקדשים הקלים נחלקת אף היא לשניים:

א.      קרבנות השלמים-  באים או כנדר ונדבה, או כחובה, במצבים בהם האדם מתקרב לבוראו. קרבנות שלמי היחיד הם: שלמי נדר או נדבה, קרבן תודה, קרבן חגיגה[21], שלמי שמחה[22], שלמי בכורים[23], שלמי הגר[24] ואיל נזיר[25]. (פרט להם קיים קרבן שלמי צבור אחד בלבד, שני כבשי עצרת הקרבים עם שתי חלות לחם הפנים בחג השבועות[26]. אולם קרבן זה הינו קרבן מסוג קדשי קדשים).

ב.      קרבנות בכור, מעשר ופסח – המכנה המשותף שלהם הוא העובדה שהם קרבים לשם ציון קדושה או ברית[27].

בין קרבנות השלמים התייחד מקום מיוחד לקרבן התודה. הלכותיו שונות בכמה נושאים מקרבן שלמים רגיל, והדבר מעיד על מדרגת התיקון המיוחדת לו. נדון בשתי נקודות המיוחדות לו (וגם לקרבן נזיר), וננסה לבאר את עניינן המיוחד.

א.      קרבנות השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, אולם קרבן התודה[28] נאכל ליום ולילה, כמו קרבנות קדשי הקדשים. כך נאמר בתורה[29]: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".

ב.      כמה מסוגי הקרבנות קרבים יחד עם לחמים. הלחמים אינם עולים על המזבח אלא נאכלים. זו הגדרתו של הרמב"ם לקרבנות השלמים[30]: "שלמי יחיד שלשה מינין: האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו הנקרא שלמים. והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה, וזהו הנקרא תודה ואותו הלחם נקרא לחם תודה. והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו והם באים עם לחם וזהו הנקרא איל נזיר". לקמן נבאר בע"ה את משמעותו הפנימית של העניין.

 

החייבים בהודאה ובקרבן התודה

כך מבאר רש"י בבאורו לתורה לגבי קרבן התודה[31]:

אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים ק"ז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה", אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו.

 

משמע מדבריו כי ארבעת המנויים בדבריו מחוייבים להודות לד' וכן להביא את קרבן התודה. דברי רש"י הינם על-פי דברי הגמרא במסכת ברכות[32]:

"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".

הגמרא לומדת זאת מדברי דוד המלך בפרק ק"ז בתהילים בו מתוארים ארבעה שצריכים להודות להשי"ת על חסדו עימם. מבואר כי רש"י סובר כי דווקא ארבעה אילו המוזכרים בתהילים הם שצריכים להביא  קרבן תודה. לדעת הרא"ש[33] ברכת ההודאה הינה במקום קרבן התודה.

אומר המאירי על דברי הגמרא הנ"ל:

 "יש מי שאומר[34] שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך. ואף על פי שפשוטי המקראות מוכיחים כך אין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למטה וירד מברך ... וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו בפרק תפלת השחר "כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה", והוא הדין לכל הליכת ים. ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאף על פי שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך".

מבואר מדבריו כי בנושא הברכה אדם רשאי לברך על סכנה ממנה הוא ניצל, לאו דווקא אותם ארבעה הנזכרים בדברי הגמרא. מכל מקום – הן לשיטת רש"י, הן לשיטת הרא"ש והן לשיטת המאירי חיוב התודה הינו על הניצול מצרה, וממילא זו גם חובת מביא קרבן התודה.

מבאר מורי ורבי הרב לוריא זצ"ל[35] את הקשר בין ברכת ההודאה לקרבן התודה, זאת על-פי דברי הירושלמי[36] :

"תני רבי יעקב אומר: הרואה נחש ועקרב בתוך ארבע אמות ראוי היה שימות בהם אלא שרחמים של מקום מרובין. אמר רבן שמעון: במה דברים אמורים? בזמן שלא הרגן. אבל אם הרגן לא נראו לו אלא שיהרגם. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא נראו לו אלא בזכות". משמע מדברי הירושלמי שמצד קדושתו של האדם מישראל אינו ראוי שיבוא נחש או עקרב לד' אמותיו, ואם בא לשם – משמע שיש עליו גזר דין של מיתה אולם הקב"ה ריחם עליו. אולם הרחמנות היתה שלא ימות בפועל אך הסיבה לגזרה עדיין קיימת ועליו לבטלה על-ידי תשובה. ממשיך ומבאר הרב זצ"ל: "ולפי זה נראה שזה העניין של ארבעה צריכים להודות, שמביאים גם קרבן, שכל אלו היו במקום סכנה או במצב של סכנה. וכן מדוייק לשון תחילת המזמור "אשר גאלם מיד צר", כמו חולה שנתרפא ויושב בבית האסורים מקום חושך וצלמוות ... ואף שכתבו שלהלכה גם בלי רעבים או רוח סערה מברך, מכל מקום סכנה יש שהרי השטן מקטרג ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א"כ הוא כמו נחש או עקרב בתוך ד' אמותיו שהכוונה על הקטרוג שראוי הוא שימות אלא שהקב"ה ריחם עליו ולא מת. ולכן יש עליו חיוב להודות לקב"ה על שהצילו מידי המיתה. אמנם, כיוון שהיה במצב של סכנה מצד הקטרוג, ורחמי הקב"ה הצילו, עדיין לא נתבטלה הסיבה שמשום כך נגזר עליו מיתה. ועל זה בא קרבן תודה – כדי לכפר על שורש החטא שעליו נגזרה המיתה, ולכן חיוב ברכת הודאה על שהצילו הוא חיוב, וגם אפשר שמה שלא ניזוק עתה שרק נדחה הגזר דין אבל עדיין הוא בספק, ולכן ע"י הברכה מונע ודוחה המעשה ואילו ע"י הקרבן עוקר שורש הרע".

מבואר מדבריו כי הקרבת קרבן התודה משלימה את תודת האדם לבוראו, ועוקרת את שורש הפורענות שארעה לאדם.

אולם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות[37] לא ציין שקיימת חובת הבאת קרבן תודה דווקא על ארבעת המנויים בדברי הגמרא שם. גם בהקדמתו לסדר קדשים כותב הרמב"ם: "והתודה, שהוא אומר הרי עלי תודה". מכאן שלדבריו הבאת קרבן תודה יכולה להעשות על-ידי כל אדם החפץ להודות לבוראו.אמנם בהלכות ברכות[38] הרמב"ם מזכיר שישנם ארבעה הצריכים להודות בברכה, אולם לכאורה אין לכך קשר להקרבת הקרבן. יש לבאר את שיטת הרמב"ם, לפיה אדם יכול להביא קרבן תודה ללא הצלה מצרה – מה שייך העניין לקרבן תודה, שהרי זהו מעין שלמי נדבה רגילים הקרבים גם ללא הצלה מצרה? יש לומר כי לדעת הרמב"ם קרבן תודה אינו קרב רק על הצלה מצרה, אלא על כל מצב בו האדם מרגיש את יד ד' המסייעת לו. משום כך – לשיטתו אין תלות וקשר בין ברכת ההודאה לקרבן התודה. בשונה מקרבן שלמי נדבה עם קרבן התודה קרבים גם לחמים, ואת משמעותו של עניין זה ננסה לבאר בסעיף הבא.

הלכותיהם ומשמעותם של לחמי התודה

כך נאמר בתורה לגבי לחמי התודה[39]:

"וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַד' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה".

מבאר רש"י במקום על פי דברי הגמרא במסכת מנחות[40]: "והקריב על זבח התודה - ד' מיני לחם: חלות ורקיקין ורבוכה ג' מיני מצה, וכתיב "על חלת לחם חמץ" וגו' וכל מין ומין י' חלות". דהיינו: עם קרבן התודה מביאים ארבעים חלות מארבע סוגים[41]: חלות המצה הן משלושה סוגים: עשר – חלות מאפה תנור, עשר – חלות רקיקין, עשר – חלות מורבכת. עשר החלות הנוספות עשויות חמץ.

יש לבאר את עניינם של הלחמים הנילווים לקרבן. מצינו את הלחמים:

א.                    בקרבן שני כבשי העצרת (שהינו הקרבן היחידי של שלמי ציבור), בו מביאים עם הקרבן שני לחמים העשויים חמץ.

ב.                     בקרבן התודה בו מביאים עם הקרבן ארבעים לחמים מתוכם עשרה הם חמץ.

ג.                      בשלמי נזיר מביאים עם הקרבן עשר חלות מצות.

נראה שניתן למצוא קו מאחד בין שלושת סוגי הלחמים ובכך לתהות מעט על קנקנם. ידוע ומפורסם הוא עניינם של שתי הלחם הקרבים בשבועות ומהווים את סיומה של תקופת ספירת העומר. העומר קרב בפסח, והינו מנחת שעורים המבטאת את תיקון העולם הבהמי. במהלך ספירת העומר אנו הולכים ומזדככים עד הגיענו ליום החמישים בו אנו מקריבים את שתי הלחם המבטאים את הגעתנו למצב מתוקן בו אנו מתקנים את החמץ. שתי הלחם אינם עולים על המזבח, ועימם קרבים שני כבשי עצרת המשלימים את תיקונם של שתי הלחם[42].  

כמו שתי הלחם, שהינם קרבן ציבור ובאים כחובה, קיים מימד דומה של תיקון גם לגבי קרבן התודה, שהינו קרבן נדבה של יחיד. כפי שבארנו לעיל הקרבת קרבן התודה משלימה תהליך של תיקון, שבסיומו מביאים את הקרבן והלחמים. זו מעין מהותם של שתי הלחם, אלא במישור של היחיד. קרבן התודה הוא היחיד בו קיים שילוב של לחמי חמץ ומצה, שחלקם לכהנים וחלקם לבעלים, והדבר מבטא את תודת האדם הקרב לבוראו. בקרבן נזיר קיים גם כן מימד של תיקון, אלא שהדבר נובע מכח קדושתו של הנזיר החוזר לעולם החולין אולם אין זה מצב של תיקון פגם. משום כך הוא מביא חלות מצה בלבד, הנילוות לקרבנו של הנזיר.

אולם באופן שונה ניתן אולי לבאר את שיטת הרמב"ם, לפיה להבאת קרבן התודה מימד עצמאי, שאינו קשור לברכת ההודאה. יתכן לומר כי כל ארוע בו האדם מרגיש שבורא עולם סייע בידו יש בו אפשרות של הבאת קרבן ולחמים, המציינים את חיבורו של האדם לבוראו הן בפן הרוחני (אלו הן חלות המצה) והן בפן החומרי (אלו הם לחמי החמץ). ברכת ההודאה תוקפה וחיובה הינו במצבי צרה, בהם נדרשת גם תודתו הפנימית של האדם, בעוד שהבאת הקרבן משמעותה הכרתו של האדם ביד ד' המכוונת את דרכו. הבאת הלחמים היא הנותנת לקרבן זה את משמעותו המיוחדת, המבדילה אותו משלמי הנדבה.

מתוך כך נוכל אולי לבאר את דבריו התמוהים של הרמב"ן[43] מדוע התורה לא הזכירה את איסור הקרבת חלות התודה יחד עם איסור העלאת שתי הלחם על המזבח. כך הוא מתרץ: "וזו אינה שאלה, כי הכתוב אמר[44] "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום, שאינו אלא טעון תנופה, ואעפ"י שאמר בלחם הפנים שעובר עליו בחימוצו מפני הלבונה שעליו שהיא ללחם לאזכרה אשה לד', אבל לחם התודה אין למזבח ממנו כלום". המפרשים על הרמב"ן נילאו בבאור דבריו[45], ואולי לאור דברינו ניתן לומר כי עניינו של קרבן התודה הינו היותו קרבן נדבה, והלחמים שלו אינם העיקר בהקרבת הקרבן ואינם עולים על המזבח שכן אינם בבחינת ריח ניחוח לד'[46]. שתי הלחם, לעומתם, היו ראויים ליקרב על המזבח כביכול מצד מדרגת התיקון שלהם הבאה כחובה[47].

מכאן גם חשיבותו של קרבן תודה לעתיד לבא, שכן עיקר עניינו הינו העלאת הצומח לשורשו, והוא מבטא את תיקונו השורשי של האדם בהתקרבותו לקונו מכח עבודתו.

הרב לוריא זצ"ל תירץ באופן שונה, ואילו דבריו שם:

קדושת שתי הלחם יש עליהם קדושה של מנחה, הקרבה לגבי המזבח, ולכן מביאים אותה אל המזבח ועושים שם תנופה שזה במקום הקרבה. וכל מה שנעשה בהקרבה על המזבח, נעשה בשתי הלחם בתנופה שהיא כהקרבה. אבל לחמי תודה, אף שיש בהם קדושת קדשים לגבי אכילתם ללילה ויום, ומקום אכילתם, אבל אין קדושתם קדושה של הקרבה והתנופה שנעשית בהם אינה תנופה שבאה במקום הקרבה, ובזה אין חידוש שמותר בחימוץ.

יש לציין[48] כי קיימת מחלוקת ראשונים אם  לחמי תודה נקראים בשם מנחה או לא. לדעת הרמב"ן[49] תודה נקראת בשם מנחה, ואילו לדעת הרמב"ם[50] בלשון התורה לחמי תודה אינם נקראים בשם מנחה אולם בלשון חכמים הם כן נקראים בשם מנחה. לדעת בעלי התוספות על לחמי תודה אין שם של מנחה[51]. מבאר שם הרב לןוריא כי דווקא המנחה קיים איסור החמץ שכן עיקר עניינה של המנחה הוא שהאדם בא בשברון לב לפני קונו, והוא כביכול מקריב את נפשו. החמץ, המרמז על התנשאות וגבהות, מנוגד לבחינה זו. זהו גם תורף עניינם של ימי הפסח בהם החמץ אסור שכן מהותם היא הדלות והעניות. מכאן מובנית המחלוקת לגבי לחמי התודה: האם חלק מההודיה לקב"ה היא שיברון הלב ונמיכות הרוח או שלחמי התודה עניינם קירבה לבורא יתברך מתוך התעלות האדם כשם שקיים בקרבנות אחרים.

יהי רצון שנזכה להודאה שלמה, לעלות ולהתעלות לפני בוראנו בבית מקדשו ולהקריב קרבן תודה מתוך לב שלם ונפש חפצה.  

 

---

[1] מדרש תנחומא פרשת כי תבא פרק א'.

[2] מצוה קכ"ה בספר המצוות לרמב"ם.

[3]. במעט מקומות אצל הראשונים היא נקראת:"וידוי ביכורים", אבל הטורי אבן למגילה כ' ע"ב כותב:"לא מצינו בשום מקום שקורא למקרא ביכורים וידוי אלא מקרא ביכורים", ועיי"ש בהערה מח.

[4] מצוה קל"ב בספר המצוות לרמב"ם.

[5] לכאורה הודיה זו הינה ההודיה היחידה בתורה בה מצטווה האדם להודות לבוראו כשלה נוסח המתוקן מן התורה!

[6] מעניין כי בלשון הרמב"ם במצוות וידוי הבכורים רמוזים שלושת שלבי התפילה: "לספר טובותיו ... ולשבחו ... ולבקש ממנו".

[7] וראה להלן את דברי ר' צדוק הכהן.

[8] גם הברכה השניה של ברכת המזון הינה ברכת ההודאה ואף בה אנו פותחים באמירה "נוֹדֶה לְּךָ ד' אֱלֹהֵינוּ. עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה ..." ותחילת החתימה: "וְעַל הַכֹּל ד' אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ ...". וראה בנתיב העבודה למהר"ל מפראג נתיב י"ח.

[9] סוטה מ', א ד"ה "על שאנו מודים לך".

[10] רבי חיים מטשרנוביץ. חלק א', שורש שמיני, ענף ב'.

[11] ברכות פרק ג'.

[12] מדרש תהילים מזמור ק'.

 [13] תהלים נ"ו, י"ג.

[14] ילקוט שמעוני ויקרא פרק כ"א רמז תרמ"ג.

[15] פרי צדיק, מאמר קדושת השבת אות ז'.

[16] ברכות ל, ע"ב.

[17] עיקר עניינה של ההודאה הוא בבית המקדש אליו פונים בעת התפילה.

[18] נאמר בתורה (ויקרא ז', יא): "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַד: אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ..." – קרבן תודה הינו הראשון מבין קרבנות השלמים הנזכרים בתורה. יתכן שיש בכך רמז לנאמר לעיל שקרבן התודה הינו ראש וראשון מבין הקרבנות כולם, שהרי גם על קרבנות השלמים דורשים המפרשים שיש בהם עניין של שלמות שכן יש בהם חלק הן למזבח, הן לכהנים והן לבעלים.

[19] לקבוצה זו שייכים: שלמי יחיד, פסח מעשר ובכור.

[20] אליהם משתייכים: עולה, חטאת, אשם, שלמי ציבור ומנחות.

[21] קרב ברגלים בנוסף לעולת ראיה. פרט לו קיים גם קרבן חגיגת י"ד הקרב במצבים מסויימים בערב פסח כדי שקרבן הפסח יהא נאכל על השובע. לרמב"ם זהו קרבן רשות, ודינו אינו מהתורה.

[22] קרבים אף הם ברגלים, בנוסף לקרבן החגיגה משום שמחת הרגל. אינם חובה.

[23] השור ההולך בראש חבורת מביאי הבכורים כשקרניו מצופות זהב (או העז הצועדת עם היחיד וקרניה מצופות כסף) קרב כקרבן שלמים לאחר הבאת הבכורים לבית המקדש.

[24] גוי שנתגייר מחויב להביא קרבן עולה (זאת פרט למילה וטבילה). לדעת הרמב"ם הוא רשאי להביא  קרבן עולה ושלמים (ראה מאמרנו ב'שמעתין' 174 עמ' 47).

[25] נזיר בסוף תקופת נזירותו מחוייב להביא קרבנות עולה, חטאת ושלמים. כפי שנבאר לקמן לקרבן זה מן המשותף עם קרבן התודה שכן גם הוא נאכל ליום ולילה וכן מביאים גם איתו לחמים.

[26] ויקרא כ"ג, י"ט, הלכות תמידין ומוספין פרק ח' הל' א'.

[27] בכור – קדושת הראשית, מעשר - קדושת העשירי, פסח – כריתת ברית עם השי"ת. מעניין שהמשותף להם הוא שזורקים מדמם פעם אחת כנגד יסוד המזבח (זבחים נ"ו, ב'), ולדעת הרמב"ם בשפיכה ולא בזריקה (הלכות מעשה הקרבנות פרק ה', י"ז). זהו הסוג היחיד של הקרבנות לגביו מתבצעת זריקת הדם באופן זה.

[28] וכן איל נזיר (הלכות מעשה הקרבנות פרק י', ז').

[29] ויקרא ז', ט"ו.

[30] הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הל' ה'.

[31] ויקרא ז', י"ב.

[32] נ"ד, ב'.

[33] ברכות פרק ט' סימן ב' . יישר כח לרב סלושץ שליט"א שהסב תשומת ליבי לדבריו.

[34] זו דעת רש"י דלעיל.

[35] בית גנזי לפרשת צו עמ' קצ"ג.

[36] שבת ע"ד, ב'.

[37] פרק ט' הל' ה'. גם בפרק א', ו', בהגדרת סוגי הקרבנות, הרמב"ם לא מזכיר זאת.

[38] פרק י', ח'.

[39] ויקרא ז', י"ב-י"ד.

[40] דף ע"ז.

[41] ראה תאור אופן הכנתם ואפייתם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הל' י"ז-כ"ב.

[42] באופן דומה בלחם הפנים מקטירים בשבת לבונה על המזבח, ולא את החלות, שכן הם משלימים את מדרגת התיקון של לחם הפנים.

[43] ויקרא ז', י"ד.

[44] ויקרא ב', י"ב.

[45] ראה במושב זקנים, כסף מזוקק ובטור.

[46] כך ניתן להבין גם בלשון הטור הארוך על התורה.

[47] מנחות נ"ז, ב'.

[48] והרב לוריא זצ"ל מביא זאת בדבריו שם.

[49] בפרשת פינחס.

[50] הקדמה לפירוש המשנה במסכת מנחות.

[51] ראה עוד הגרי"פ פערלא בבאורו לספר המצוות לרס"ג עשה קי"ב וכן בתורה שלמה פרשת צו סימן קטן ס"ד.

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

למהותם של ההודיה

מחבר:

מקובר, הרב מנחם