למה ה"סרוגים" גיבורים?

בעין חינוכית (51)
בשנה האחרונה אירעו ארבעה פיגועים חבלניים שונים בירושלים, בהם עובר אורח חובש כיפה סרוגה הסתער על המחבל בגבורה והרגו. כך בפיגוע הרצחני בישיבת מרכז הרב, כך בשני פיגועי הטרקטור וכך בפיגוע דריסה של קבוצת חיילים. האם יש משהו בחינוך הדתי-לאומי שמטפח תכונות של גבורה? לקראת חג החנוכה, נדרש הרב שבט לשאלה זו.
 
 
 הרב ארי שבט
 
"תורת ארץ ישראל", היא השם של התורה היוצאת מבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל. תורה המכונה גם גישת "האחדות הכוללת"[1] או "אחדות ההפכים".[2] אך מה הם בדיוק התכנים אותם אנו שואפים לאחד? אנסה למנות חלק מהם למען נוכל ביתר בהירות להמשיך לחנך לאורם:
1.      ציר החסד והגבורה. לעומת הנצרות משמאל (המדגישה מוסר וחסד) והאיסלם מימין (המקצינה בחשיבות הגבורה והלאומיות),[3]התנ"ך מעריך ומאזן בין השניים, חסד לאברהם ופחד יצחק. אין להתבלבל בין מוסר וחולשה, אין לטעות בין גבורה לאלימות. ימין ושמאל אכן נראים כסותרים, ובאמת בלי בירור והדרכה, בלי תנ"ך וחגיגת החנוכה, זה הגיוני להתבלבל ולצאת מההומניזם כאנטי-לאומי, חלש, תבוסתן ומיואש מבחינה מדינית וביטחונית.
2.      ציר הפרט והכלל. בין התפישה הסוציאליסטית (המדגישה את התועלת וחשיבות הכלליות) ובין התפישה המערבית (המדגישה את המימוש העצמי),  אנו מדגישים "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני?" לעומת הביוגרפיות השבלוניות היוצאים מהציבור החרדי, ולעומת האוטוביוגרפיות(!) האגואיסטיות של גיבורי תרבות המערב, לכל גיבורינו בתנ"ך יש מסירות לכלל אותה מבטא כל אחד בדרכו האישית המיוחדת. אנו מכוונים את רוב הצעירים להקדיש תקופה חשובה לבניין האישי בישיבה, במדרשה ובמכללה, לא מסיבות אגואיסטיות, אלא כדי שלאחר מכן יהיה להם מה לתרום באופן ייחודי לעם ישראל ולעולם כולו.[4]
3.      ציר הרגש והשכל. אנו רואים ערך וחיוניות ברמב"ם ובריה"ל, בגר"א ובחסידות גם יחד, תוך חיבור ממדים[5]  אשר נחשבו בעבר כסותרים.
4.      ציר הענווה והגאווה. הרמוניה בריאה בין "מה אנוש כי תזכרנו" לבין "ותחסרהו מעט מאלהים". דווקא הענווה של דוד המלך (אנכי תולעת ולא איש) הביאו למסירות ולגבורה. כל דף בגמרא מדגים את חשיבות הוויכוח והמחלוקת בכל עוזם, יחד עם המוכנות לקבל את האמת בפתיחות ולהשתכנע מהאחר.
5.      ציר המודרנה והפוסט-מודרנה. יש ערך גם בוודאות ובבהירות במה שאתה יודע, וגם בספק הנובע מענווה המוביל לבירורים נוספים וחדשים.
6.      ציר הישן והחדש. ללמוד את הטוב שבכל דור תוך ניצול הטוב שבהתקדמות הטכנולוגית והאקדמית, תוך אימוץ הטוב שהצטבר גם מדורות העבר. "והשיב לב אבות על בנים (וגם) לב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד). כמשל הצמד הגואל: אליהו הנביא (הזקן) ובן-דוד (הצעיר והתוסס).
7.      ציר חזון ומעשה. השבתות והחגים מחייבים אותנו לעצור בתכיפות ולהתבונן מה אנו ומה חיינו. אך כשם שמצווה לשבות בשביעי כך גם "ששת ימים תעבוד" היא מצווה. האקטיביזם שראינו אצל הנוער הכתום אינו סותר אלא אדרבה, הוזן על ידי הלימוד העיוני וחשבון-הנפש האידאליסטי שלו.
8.      ציר המשמעת והיצירה. לימוד וצייתנות לפרטי ההלכות באכילה, בלבוש, בדיבור, בצבא, בדיני ממונות, בין אדם לחברו וכו', יחד עם היצירתיות וההבנה העמוקה של לימוד הגמרא והספרות ההלכתית והאמונית שבכל דור מקנים שילוב גם בין שני "הפכים" אלו. 
לצערנו, הבירורים והדילמות החיוניות הללו אינם מעסיקים מספיק את המערכת החינוכית הכללית, ובמקרה ה"טוב", מקצינים לאחד מהקצוות. אצלנו לא רק עוסקים בהם במפורש ובמכוון, אלא כל הזמן מנסים למצוא את ההרמוניה הרצויה, לא כפשרנות אלא כאידאל לכתחילה. 
דווקא לאחר המשבר של גוש קטיף אסור להיכנס לתסבוכת נחיתות. עלינו להתאושש ולהצהיר לטובת העם כולו, בענווה אך בביטחון עצמי: התוצאות של  החינוך התורני הן לא מקריות אלא תוצאה טבעית והגיונית של לימוד תנ"ך, מוסר, גמרא, הלכה ואמונה, של גידול במטבח הכשר וחגיגת החגים והשבתות.
לקראת סוף ריאיון שהענקתי מחוץ לבית הכנסת של ה"מבוצרים" בנווה דקלים, השכיל ריקרדו, כתב ספרדי משכיל, להבין מה שעמיתיו בתקשורת הישראלית לא מבינים. הסברתי את מורכבות הצעירים שהם גם נלהבים בדתיות אך גם מודרניים ומשכילים, גם משרתים בצבא אך גם לומדים מוסר, והוא הגיב ואמר: "וואוו. אתה יודע שזה שילוב קטלני שאין לו אך ורֵע בעולם?!" ואז המשיך מעצמו: "אין סיכוי שהציבור הזה יגיע למלחמת אחים. אדרבה, הם יגיעו במוקדם או במאוחר לשלטון בתמיכה רחבה של העם".
כאמור, הענווה היא אחד מהצירים המרכזיים בחיי תורת ארץ ישראל ועלינו להתרחק מהתנשאותיש לצאת בקריאה ידידותית לשתף את כל אחינו בירושתנו המשותפת. איחוד ו"הִרמון" ההפכים על ידי בירורם הם הסוד של החינוך הישראלי האמתי בעת משבר ובעת שלום כאחד
הרהורים חינוכיים:
בצד הניתוח התוכני המעמיק, טוען הרב ארי כי החינוך שלנו הוא "הכי טוב".
א.       עובדתית, האם את מסכימה?
ב.       חינוכית, איזה מחיר עלולים לשלם אם נאמר זאת לתלמידינו? מאידך גיסא, איזה מחיר עלולים לשלם אם  לא נאמר להם זאת?
      מה עושים?



[1]  עיין אורות הקודש ב, עמ' שצא ואילך.
[2]  עיין א' רוזנק, הרב קוק, עמ' 280.
[3]  אורות, עמ' קנג.
[4]  עיין באורות הקודש ב, עמ' תלט ואילך.
[5]  אגרות הראי"ה א, עמ' מא, שד.

 


 

 
 
 


 

 

מחבר:
הרב ארי שבט