You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי
טללי אורות כרך יד
מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי
א. מבוא
במאמרי הקודם שהתפרסם בטללי אורות יג,[1] עסקנו בחזונו הרעיוני של הרב קוק בעניין לימוד תורה בעזרת שיטות ביקורתיות ומדעיות מתוך כבוד והערכה ושמירה על טהרת הקודש. במאמר זה נבחן את ההוכחות החזקות לכך שהרב קוק החשיב את הלימוד המחקרי גם בפועל באמצעות המבחנים המעשיים שעמדו לפניו. אין ספק שקיימת עליית מדרגה משמעותית ביותר כשמגשימים תיאוריה, ומוציאים אותה מהכוח אל הפועל.
ב. שיטת לימודו של הרב
אף על פי שהרב קוק לא למד שיטות מחקר[2] באופן אקדמי, וכתוצאה מכך קשה בלשון המעטה להגדיר את דרך לימודו כזהה לשיטה מחקרית, אולם בהשוואה לרבני דורו, הוא בהחלט דמות חריגה. הרב מעניק למשל חשיבות רבה לבירור הגרסאות המדויקות, ולא נמנע גם מלערוך שינויים.[3] מצד אחד, מתנגד הרב להמרת גרסאות בצורה מוגזמת וכשאין לכך יסוד,[4] אך הוא בהחלט מציע שינויים, אפילו בצורה נועזת ביותר, כשיש צורך או כשעל ידי כך יתיישב קושי ענייני (אף שלרוב לא היה לרב הזמן או הכלים לערוך בדיקות מכתבי היד, כפי שהדריך את תלמידיו).[5] נוסף על כך, חוקרים שלפנינו עמדו על דרך פסיקתו של הרב קוק,[6] ומדבריהם עולה שהרב לא נרתע לנקוט בעמדה קונטרוברסלית ואמיצה, כשהיה צורך ציבורי והצדקה ביקורתית לכך.[7] ראוי גם לציין שבתקופה העסוקה ביותר בחייו, בהיותו הרב הראשי וראש הישיבה המרכזית, הרב בחר ואף הקפיד ללמוד בקביעות שעה בכל יום חברותא עם הרב שאול ליברמן (רש"ל),[8] מי שלימים נהיה גדול חוקרי התלמוד בדורו.[9] כבר אז פרסם פרופ' ליברמן מאמרי ביקורת רבים והיה מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית, ועל דעת כן למד עמו הרב. רש"ל מעיד שתוך כדי לימודיהם היה מרצה מחידושיו לפניו, ושהרב קוק היה נהנה מהם מאד. העוקב אחר חידושיו של רש"ל באותם שנים, יודע שמדובר בבירור על חידושים מדעיים בלימוד.[10]
הלימוד ההשוואתי וההיסטורי כלול בתיאור דרך העיון הרצוי בעיני הרב קוק מופיע באריכות ב"הרצאת הרב",[11] ובמקומות רבים בכתביו.[12] ביטוי מעשי לכך מופיע באיגרת הדרכה פרגמאטית לתלמידו הרב ישראל פורת,[13] שקיבל על עצמו (כחלק מחזונו הספרותי המחקרי של הרב קוק) לחבר ספר של מבוא כללי להלכה ותורה שבעל פה. לאחר הדרכה מפורטת ביותר, מסכם הרב:[14]
בכלל דרך העבודה צריך להיות: להשוות על כל ענין את הבבלי לעומת הירושלמי וחיפוש בכל המקורים השייכים לו,[15] מהקדמונים: התרגומים, המסורות, תשובות הגאונים וכו', עד דברי האחרונים: בעלי ההלכה, הפוסקים, המבקרים וכו', לחקור גם על העבודה החיצונה, כשל הנכרים, הקראים,[16] ולברר את המקום שהלכו בו לפי תומם בדרך ישרה ומקום המעדת רגליהם. ובכלל להרבות בחיפוש, בחקירה של ישוב הדעת, ולמעט בהשערות ודמיונות. וכשירחיב ד' גבולנו נוכל לשוטט גם על פני כל היסוד המשפטי בכללות האנושיות, להראות עד כמה גדלה השפעת הקודש על החול, להעלותו, ונתחבר בזה עם חכמי לב יודעי ד' המבינים בספרויות עמים שונים.[17]
ג. חינוך בנו
הוכחה מעשית נוספת לאידאל שראה הרב בהכללת הגישה הביקורתית בלימוד תורה היא בכך שבחר דווקא בשני תלמידיו ה"פתוחים" והמשכילים ביותר, ד"ר ב"מ לוין וד"ר משה זיידל, לימים מראשי חוקרי הדור, להיות המלמדים של בנו יחידו הרב צבי יהודה, בצעירותו בבויסק.[18]
בשלב יותר מאוחר לאחר שנותיו בישיבות גבוהות בירושלים, נסע הרצב"י להלברשטט, כדי ללמוד תורה אצל הרב ד"ר יצחק אוירבך, וכן כדי להשתלם בלימודי חול, ולהכיר מקרוב את היהדות החרדית בגרמניה המשלבת "תורה עם דרך ארץ". צעד זה היה על פי התייעצות עם אביו הרב ועם רבו ד"ר ב"מ לוין.[19] אמנם לא מצאנו איגרות מפורשות מהרב קוק לגבי החלטה זו בחינוך בנו,[20] אך ניתן להבין את מגמתו החינוכית באיגרת שכתב הרב לתלמידו ד"ר זיידל, שם המליץ אף לו על צעד זהה. בתשובה זו, מתייחס הרב קוק לטיפוס החדש האידיאלי שהוא רואה בהדרכת תלמידו חביבו זה, לאחר שלמד כמה שנים בישיבות בויסק וטלז, שילך להכיר את אנשי "תורה עם דרך ארץ" של תלמידי הרש"ר הירש והר"ע הילדסהיימר באשכנז:
ותקפל את המעלות העליונות שרק על פי חנוכנו [המסורתי, מה שלמד בישיבות במזרח אירופה, א"ש] היינו יכלים לזכות בהן,[21] עמם יחד [עם הדרך המדעי של יר"ש שבאשכנז, א"ש], ומהחיבור הזה יוצג לפניך טיפוס יקר מקורי ואורגני, הכולל ומאחד, קדושה חכמה וגבורה, תקוות צדק ואמת וזיו חיים.[22]
סביר ביותר שהרב קוק שלח את בנו לאותו מקום, לאותה מטרה, שיתפתח להיות אותו "טיפוס יקר מקורי ואורגני" אידיאלי המתואר.
ד. התכנית לישיבה המרכזית
בתכנית שמשרטט הרב לישיבה מהסוג החדש שבחזונו אנו מוצאים פירוט מפורש ומעשי לדעתו, כיצד לימוד תורה צריך לכלול לימוד ביקורתי:
על דרך הקדושה אמתת חכמת ישראל[23] לכל סעיפיה, בכל הרחבתה, עד שלא יהיו עוד חכמת ההסתוריה והבקורת, הגיון הדעות, הפיוט וכל ענפיהם, שייכים דוקא לאותם האנשים החפצים דוקא בהירוס התורה ואמונת השי"ת בזה נרויח את החלק היותר גדול ממה שאנו צריכים לעשות לד' בעת כזאת, לתשועת ישראל.[24]
ובמקומות אחרים, "שיהיה כולל בקרבו גם את כל המובן של חכמת ישראל בדורנו. החלק הרוחני והמדעי שבתורה לכל צדדיו".[25]באחת מהכרזות שפרסם בנושא מרכז הרב, אפילו הגדיר שאחת מהמטרות היא להוציא "תלמידי חכמים גדולים בתורה, ביר"ש, במדות טובות, מצויינים בחכמת ישראל, בדעת ה' ".[26] בכלל הדברים מובנים אף יותר כשנזכור שהישיבה המרכזית אמורה להוות תשובת נגד לאוניברסיטה החילונית שנפתחה בירושלים.[27]
בפרוספקט הישיבה משנת תרפ"ד, המפרט את תכנית הלימודים העתידית בישיבה, כתוב שהלימוד יכלול –
הבבלי עם הירושלמי בהערכה בכל סוגיה וסוגיה, בבחינה יפה של העמקה, הרחבה ובקורת נאמנה ערוכה באמונת לב וטהרת רוח בהתאמה להמקורות הראשונים, במדרשי התנאים, המכילתא, ספרא וספרי וכו' והתוספתא וכל דברי קדמונינו ההולכים ומתגליםמ"תקופת הגאונים" ושלאחריהם.[28]
אם נשאר ספק כלשהו לגבי הכוונה, התרגום של אותה חוברת באנגלית מפורש אף יותר: "chapter by chapter and in a thoroughly critical manner, in that broad and deep critical form which leads up to an understanding of the early sources".
הרב ידע מראש כיצד תיראה תכנית הלימודים המקורית כשביקש דווקא מתלמידו המשכיל, הנזיר הרב דוד כהן,[29] לשרטטה. אכן ברשימה המפורטת שהכין הנזיר ושזכה גם לאישורו של הרב קוק,[30] מופיע בראש רשימת הנושאים: (א) "תנך: לפי רוח הנבואה,ובביקורת הביקורת החיצונית".[31] כלומר לימוד בסגנון ביקורתי אמתי שאינו סותר את גדלותו הנבואית של התנ"ך, אלא אדרבה,מחזק אותה, יחד עם לימוד דחיית ביקורת המקרא של כפירה;
(ב) "מדרש התורה: המידות שהתורה נדרשת בהן, לפי חכמת ההיגיון העברי המיוחד בסגולותיו, בהשוואה להיגיון הכללי". שוב מציע הנזיר לימוד עיוני מחקרי בהשוואה לגישות האחרות במגמה נעלה להראות את השוני.[32]
(ב) "מדרש התורה: המידות שהתורה נדרשת בהן, לפי חכמת ההיגיון העברי המיוחד בסגולותיו, בהשוואה להיגיון הכללי". שוב מציע הנזיר לימוד עיוני מחקרי בהשוואה לגישות האחרות במגמה נעלה להראות את השוני.[32]
הסעיפים שבהמשך: מבוא למדרשי הלכה (מכילתא, ספרא, ספרי); מבוא המשנה והתלמוד: דרכי המשנה ודיוקה, המשנה הראשונה והאחרונה, הברייתא, תוספתא, סדר הדורות ותולדותיהם: שימוש מדעי הטבע לתלמוד (לסדר זרעים: הבוטניקה; לחולין ונידה: הניתוח [ביולוגיה], וכדומה) הם דברים שלמד הנזיר בהיותו באקדמיה של הברון דוד גינצבורג בפטרבורג.[33] הדגש הוא על הצדדים ההיסטוריים והמדעיים גם אם הם אכן נחוצים ונצרכים ללימוד תורה שבעל פה, הם בהחלט משקפי כיוון אקדמי יותר מאשר סגנון ישיבתי במובן המקובל של המונח. כן לימוד "שיטת המשפט התלמודי, בהשוואה למשפט הרומי", בוודאי נשמע מתאים ביותר ללימוד במחלקה תלמודית אוניברסיטאית.
כך גם בחלק לא קטן מתכנית הלימודים לתולדות הפילוסופיה הדתית העברית, שם כולל הנזיר למשל לימוד באסכולה האלכסנדרונית (חכמת שלמה, ארסטבולוס, פילון). באופן קונטרוברסלי ביותר כולל הנזיר בתכנית גם את חשיבות הלימוד של דברי "רבני הרנסנס" באיטליה, כולל דון יהודה אברבנאל, ר' יוסף שלמה דלמדיגו (היש"ר מקנדיא, אישיות השנויה במחלוקת גדולה,[34] אך יצוין שהרב קוק מכנה אותו "החכם המופלא")[35] ור' משה בן גרשם חפץ[36] (מחבר ספר מלאכת מחשבת) ועוד ".[37]
הנזיר באמת מרחיק לכת בפתיחותו האינטלקטואלית כשהוא מציע ללמוד גם את הפילוסופיה האשכנזית העברית, והוא מפרט שכוונתו לכתבי רמ"ד (ר' משה [דסובר] מנדלסון, הרמב"ן, הנחשב בין ראשוני הרפורמה!)[38] ורנ"ק (ר' נחמן קרוכמל). רק כאן הסתייג הרב קוק זצ"ל, כפי שמעיד הנזיר, "ובשאלי את חוות דעת הרב, ויען ויאמר, אילו הייתי אני מחבר תכנית הייתה גם כן כמותה. רק בפילוסופיה האשכנזית של רמ"ד,[39] וביחוד רנ"ק[40] פקפק". אכן התכנית של הנזיר מתאימה ביותר לחזון שב"הרצאת הרב".[41]
באיגרת שטרם פורסמה, מתייחס ד"ר ב"מ לוין לצורך באגודת הסטודנטים מאוניברסיטת ברן, ש"נזדקק להם ולדומים להם" בייסוד הישיבה שרוצים להקים ביישוב החדש.[42] אין ספק שד"ר לוין מתייחס באיגרתו לאותה ישיבה שרצה הרב קוק להקים, שעליה דיברו בשיחותיהם הרבות והעמוקות במשך השנים בבויסק. ד"ר לוין ידע היטב, אולי יותר מכל אחד אחר, מהו בדיוק חזונו של הרב בעניין הישיבה, והוא נבחר לנסח את פרוספקט הישיבה ואת תיאורה העתידי.[43] בדומה לכך, באיגרת אחרת כותב ד"ר לוין מברלין ומייעץ לרב לפנות אל ההיסטוריון רי"א הלוי ולשתף אותו בעניין ייסוד אותה ישיבה.[44]
בע"ה במסגרת אחרת נרחיב את היריעה בעניין ההבדלים שבין הרעיון המקורי ובין הביצוע בפועל בישיבה המרכזית. במסגרת זאת נסתפק לציין בקיצור, על פי מה שהבהיר הרב בכמה מקומות, שהעיסוק בחכמת ישראל אינו מתאים לכלל הציבור הרחב של תלמידי ישיבה אלא ל"יחידים"[45] "מצוינים".[46] ייתכן שכאן טמון ההסבר מדוע העדיף הרב להעביר לפחות את חלק מיישום האידיאל של מחקר בקדושה למסגרת של מכון הרי פישל.
ה. מכון הרי פישל לדרישת התלמוד
בשנת תרצ"ג, כשהקים הרב את מכון הרי פישל,[47] הוא חזר ופירט את תכנית הלימודים הרצויה, המזכירה מאוד את תכניתו המקורית של הנזיר לישיבה המרכזית, שזכתה לאישורו של הרב:
שיהיה לא רק מקום שיתקבצו בו תלמידי חכמים [...] שבכללה נכנסה גם כן אותה החלקה שקורין לה בימינו חכמת ישראל, או מדע היהדות, שהן עומדות במחיצה מחולקת מן עצמותה של תורה רק בזמן שעוסקיהם מפנים לבם רק למטרות חילוניות. אבל בזמן שהעוסקים בהם מכוונים את לבם לשם התורה, לשם שמים, הרי כל אלה המקצעות הכלולים באלה השמות של "חכמת ישראל" או "מדע היהדות" הן הן גופי תורה.[48]
הרב קורא שם ללימוד מרחב התורה, כולל חכמת ישראל, מדע היהדות, בבלי וירושלמי, תוספתא, ספרא וספרי ומכילתא, המדרשים כולם, מחקר, המידות שהתורה נדרשת בהן לכל הסתעפויותיהן, תולדות ישראל, ידיעת ארץ ישראל, "לשון הקודש והגיונה, דקדוקה, וכל הופעותיה מראש מקדם ועד הזמן האחרון" ועיון ב"היגיון התלמודים ובארחות הבינה שלהם על פי הדרכים השונים אשר נתגלו מימי קדםעד הדורות האחרונים, עם כל משמני לשדם וקויהם".[49] ראוי לציין שהשם הרשמי של המכון מיתרגם לאנגלית בתור "מכון הרי פישללמחקר התלמוד",[50] והדבר מתבטא היטב בתקנון המפורט שלו. שם מודגש שהמטרה היא לבחור תלמידי חכמים מצוינים:
שהם גם בעלי כשרונות ספרותיים, שעליהם יהיה [...] לבור מתוך כל הספרות התלמודית את החכמות והמדעים השונים ("the scientific and philosophical material") שהיא מכילה בתוכה, לעבד את החומר ולהכינו לדפוס, באופן שחקירותיהם תהיינה לתועלת המדע והתרבות של העולם בכלל, ושל היהודים בפרט [...] שתינתן להם האפשרות לפתח את כשרונותיהם לעבודה מדעית, מעשית, בשדה דרישת התלמוד [...] הלכה, אגדה , מוסר, דרש וחכמת ישראל (Jewish Science), ביחד עם מדעים אחרים שהתלמוד מכיל בתוכו כמו: משפטים, פילוסופיה היסטוריה, וכיוצא בהם (Law, Medicine, History etc.).[51]
בחירתו של פרופ' שאול ליברמן להיות הראש הראשון של מכון הרי פישל (לפני שעבר לסמינר הרבנים הקונסרבטיבי בניו יורק), מוכיחה כמאה עדים מה היו המטרות המדעיות של מוסד זה.[52] באיגרת משנת תרצ"ח, למשל, כותב רש"ל לפרופ' לוי גינצברג מהסמינר, שהוא מפחד שפרופ' י"נ עפשטיין יכעס שהמהדורה המדעית שהוא מתכנן בהרי פישל "תשיג את גבולה" של תכנית דומה שתכנן עפשטיין באוניברסיטה העברית.[53] לאור התקנון הקשוח והמחושב היטב של המכון, המפקיד אחריות כל החלטה חינוכית ועקרונית בידי הרב קוק,[54] אין ספק שהרב היה מעורב במינויו של רש"ל וייתכן שאף יזם אותו,[55] שכן רש"ל היה כאמור החברותא של הרב בשנת קבלת התפקיד.[56] אמנם הצוות שנבחר בקפידה מתוך מועמדים רבים[57] לחקור ולכתוב במכון כלל בוגרי ישיבות ללא רקע מדעי, אך תפקידו של רש"ל היה בדיוק להדריך אותם בתחום זה.[58]
פעילותו של הרב קוק בייסוד המכון ובהפעלתו הייתה דווקא בשנותיו האחרונות,[59] והיא מעידה על כך שהרב קוק לא חזר מחזונו בנושא השימוש בכלים ביקורתיים בלימוד תורה עד סוף ימיו.[60] מכאן מוכח שאכזבתו ממה שנלמד בפועל באוניברסיטה העברית (כעשור לפני הקמת מכון הרי פישל) הייתה מתוך הסתייגות מצורת הביקורת ומרבים מאנשי הצוות,[61] ולא מעצם הלימוד המדעי-ביקורתי, שהרב סובר שניתן ושיש לעסוק בו, אך מתוך כבוד וקדושה.
ו. מגעיו עם סמינר הרבנים מברלין ו"ישיבה אוניברסיטה"
הרב קוק פעל בצורה מעשית ביותר במטרה להעלות ארצה את הסמינר לרבנים ולמורים של הרב הילדסהיימר מברלין לארץ ישראל.[62] הסמינר שילב לימודים תורניים (גם בסגנון מדעי) יחד עם לימודים אקדמיים לתואר,[63] וכפי שכתב בזמנו לתלמידיו,[64] חשב הרב קוק שקיימת תועלת רבה בגישה הזאת. לעומת זאת לחץ הגרח"ע גרודזינסקי על הרב קוק בלפחות ארבע (!) איגרות שונות בפרק זמן קצר, שלא להעלות את הסמינר לארץ הקודש.[65] כפשרה הציע הרב להעלות אותו לתל אביב ולא לירושלים, וכך הוא כותב לגרח"ע, באיגרת הרואה כאן אור לראשונה:
וגם לפני זה [=כלומר עוד לפני דברי מחאתך, א"ש] העירותיו [מעצמי, לרב ד"ר הילדסהיימר, א"ש] שע"ד קביעות בימ"ד לרבנים כזה בירושלים אין מה לחשוב, כי ההתנגדות תהי' גדולה ונוראה אבל הוא השיב לי שאינו חושב ע"ד ירושלים, כ"א ע"ד ת"א. ושם נתקבל הענין ברצון.[66]
לאחר מכן כאשר אף הצעה זו לא התקבלה על ידי הרח"ע, הציע הרב קוק שיעלו רק את הסמינר למורים (ולא לרבנים), ורק לתל אביב.[67] בסופו של דבר בצורה אירונית התכנית לא יצאה לפועל בגלל התנגדותם של הרב י"י ויינברג ואחרים לנטישת יהדות גרמניה בעת צרתה.[68]
בתקופה ההיא היו שראו ב"ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק מוסד מקביל ודומה לסמינר הרבנים של הרב הילדסהיימר בברלין.[69] על כן אין זה מפתיע שהיו לרב קוק גם מגעים עם ד"ר הרב דב (ברנרד) רעוול, ראש הישיבה ונשיא "ישיבה אוניברסיטה" לשיתוף פעולה בין מוסדו ובין ישיבת מרכז הרב.[70] הקרבה עם ד"ר רעוול התבססה על חילופי מכתבים עוד מתקופת שהות הרב בלונדון, ונוצרה מלכתחילה באמצעות אחד מהתלמידים המובהקים ביותר של הרב, ד"ר מ' זיידל, שהציע לרעוול להצטרף לפעילות דגל ירושלים.[71]בביקורו של הרב באמריקה בשנת תרפ"ד, הוא קיבל את ד"ר רעוול במאור פנים מיוחד כשבא לבקרו במלונו ואמר: "הרי אנו ידידים ותיקים, אף שלא התראינו עד עתה".[72]
בתור אחד העומד בראש מוסד שחרת על דגלו "תורה ומדע", אין ספק שבין הנושאים שעלו בין החוקר ד"ר רעוול (שהתפרסם בזכות מחקריו על הקראים) ובין הרב היה הנושא של חכמת ישראל בדרך התורה. שניהם לא רק עודדו אלא גם חיברו ופרסמו ערכים באנציקלופדיה הדתית-מדעית "אוצר ישראל".[73] ייתכן שאף שוחחו על דרכו של רבו הנצי"ב, שרעוול חקר על אודותיו ופרסם עליו בערך באנציקלופדיה הנ"ל, תוך כדי הדגשת גישתו המחקרית-ביקורתית של הנצי"ב בלימוד.[74] מבחינה קונקרטית, בהיותו באמריקה, הציע הרב קוק בוועידה של
ה-Union of Orthodox Synagogues, משלוח רבנים בין שני המוסדות, משלוח תלמידים מ"ישיבה אוניברסיטה" לתקופה מסוימת למרכז הרב, והוצאת כתב עת תורני משותף.[75]
ה-Union of Orthodox Synagogues, משלוח רבנים בין שני המוסדות, משלוח תלמידים מ"ישיבה אוניברסיטה" לתקופה מסוימת למרכז הרב, והוצאת כתב עת תורני משותף.[75]
קשר "מחקרי" נוסף ביניהם היה אותו תלמיד של הרב קוק, ד"ר זיידל,[76] שנבחר על ידי רעוול לעמוד בראש מחלקת התנ"ך באוניברסיטה, משום שידע שיכול היה לסמוך עליו ללמד את השימוש היעיל בכלים מדעיים בלימוד תורה, וכן "מה להשיב" למבקרי המקרא.[77] למרות זאת היו כאלה מהאגף השמרני שבין הר"מים שם שחשדו ברמ"ז בדעות ליברליות מדיי בתנ"ך,[78] אך הרב רעוול עמד לימין תלמידו של הרב קוק.[79]
אין ספק שהרב קוק ידע מתלמידו הנ"ל, ומפגישותיו עם ד"ר רעוול, שמדובר באוניברסיטה שבה עוסקים גם בלימוד תורה בביקורת מתוך קדושה, ועל דעת כן הוא שיתף אתם פעולה.[80]
ז. יחסיו לתלמידיו החוקרים
עובדה מעניינת ביותר, שטרם עמדו עליה, היא שרוב התלמידים הקרובים ביותר של הרב קוק (אפשר לומר כולם, חוץ מהגרי"מ חרל"פ, הר"י אריאלי (משגיח הישיבה) ובנו הרב צבי יהודה קוק, שכולם למדו בעיקר בישיבות ירושלמיות), נהיו לאחר שנים רבות של לימודים בישיבות קלאסיות לחוקרים מדעיים-תורניים מבין השורה הראשונה של הדור! העיון באגירות החמות ביותר של הרב דווקא לתלמידים הללו[81] מעלה שהקשר בין הרב ובין התלמידים הללו אינו למרות היותם חוקרים אלא אדרבה, בגלל היותם חוקרים. הרב תלה בהם תקוות גדולות להיות אותו "טיפוס יקר מקורי ואורגני, הכולל ומאחד, קדושה חכמה וגבורה, תקוות צדק ואמת וזיו חיים", המשלבים תורה, לאומיות, מוסר, ביקורת, ומודרנה.[82] תלמידים אלו הם:
1. הרב ד"ר ב"מ לוין (תרל"ט–תש"ד): עורך ומוציא לאור מהגניזה, אוצר הגאונים ו"גנזי קדם", ומייסד עם הרב קוק כנשיא חוג "תחכמוני" לסטודנטים הדתיים באוניברסיטת ברן. כיהן כמנהל בתי ספר "נצח ישראל" ו"אלומה", הישיבה התיכונית הראשונה בארץ שפעלה עם ברכתו והסכמתו של הרב.[83] כנראה התלמיד-חבר הקרוב ביותר של הרב לפני עלייתו ארצה.[84] לפי עדות בתו של ד"ר לוין אין מדובר בקשר של רב ותלמיד רגיל אלא היחס בין השניים היה דו-סטרי. הרב קוק היה מתייעץ עם רב"מ בתחומי התמצאותו ובענייני הנהגת הציבור,[85] וכן מוכח מההתכתבות שביניהם.[86] עיון באיגרות של הרב קוק משקף את ההערכה והחיבה שלו לתלמידו החוקר, למשל: "ידידי הנאמן הרב החכם ממולא בכל טוב"[87]; "ידיד לבבי הרב הגדול, לתורה ולתעודה, צפנת פענח, מוהר"ב מנשה ד"ר לוין שליט"א, שלו' רב לך יקירי, לתורתך ולחכמתך, ולשאיפותיך הגדולות"[88]; "חביבי וחמודי הרב הגדול החוקר המומחה בתקופת הגאונים".[89] הרב מתייחס שם ל"ספרים הנכבדים וחקירותיו המצוינות". ביטוי מעניין להערכה הכנה של הרב נמצא בעדות של בחור בר מצווה שמסר שמכל הספרים האפשריים בחר הרב קוק להעניק לו בתור דורון דרשה את הכרך הראשון של אוצר הגאונים של רב"מ, עם הקדשה על חשיבות העיסוק בתורת הגאונים בלימודו.[90] דוגמה לחיבה אישית מיוחדת מורגשת כשמתרפק הרב על כךשההתכתבות עם רב"מ "מזכרת אותי את המעמדים שבהם הייתי מדבר באזניך את רחשי לבבי, משפע של אור ד' אשר באור תורת אמת, והנני משוה לנגד עיני את נפשך העדינה, שספגה בקרבה באהבה רוממה את כל אומר והגיון".[91]
הרב מגלה בכמה מקומות את תקוותיו מתלמידו זה לקדש שם שמים בתחום המחקר: "ועתה הנני רואה אותה ("נפשך העדינה", א"ש) צועדת בגאון שם ד' להגיע אל המעלה הדרושה, להיות ממקדשי שם השי"ת ושם ישראל באמת ברבים. עלה והצלח ויהי ד' עמך".[92]ראוי לציין שבאותה איגרת כותב הרב לרב"מ על תכניותיו להקים ישיבה מסוג חדש, ושכנראה בכוונתו לבקש מתלמידו, בבוא העת, ללמד שם. עם הגיעו ארצה אף סיפר הרב לגרי"מ חרל"פ על אודות רב"מ "וניבא עליו בימים ההם גדולות ונצורות".[93]
הרב קוק בירך חיזק, וכנראה שגם שלח את רב"מ לוין ור"מ זיידל, תלמידיו הקרובים ביותר בבויסק (שכאמור, אף בחר בהם להיות המלמדים הפרטיים של בנו),[94] לעולם האקדמיה כדי לרכוש את הכלים למחקר תורני בקדושה.[95] בכניסתו לעולם האקדמי, מאחל לו הרב, "ברכתי עצורה בלבבי למועד אשר בא לאוניווירזיטעט, שיהיה להצלחה, לרוממות קרן אורה למעלתו, לתורה וישראל בע"ה." מצדו, מאשר רב"מ שמטרותיו שם זהות הן לדברי רבו, כפי שהכירם היטב מכלי ראשון: "יה"ר מלפני השי"ת לחזק את לבבי [...] ואשתדל בכל נפשי להיות ממקדשי שם שמים ברבים כי אלה הם כל מאויי רוחי לקים ולהחזיק את היהדות כמרגלא בפומיה דאדמו"ר בתורת 'ויגזל את החנית מיד המצרי ויכהו בחניתו'."[96] כלומר הרב היה רגיל לחזור על כך שצריכים לגזול את כלי הנגיחה מהחוקרים המקולקלים ולהיעזר בהם כדי להפריך את טענותיהם (נוסף על הערך והתועלת העצמית שבלימוד התורני המדעי, שעליהם הרחבנו במאמר הקודם). גם במשך השנים המשיך הרב קוק לעודד את תלמידו במחקריו הקדושים: "חזק ואמץ והאיר אור תורה ודעת, להגדיל ולהאדירתעודה בישראל",[97] חברותם הייתה חזקה עד סוף ימיו של הרב.[98]
2. הרב ד"ר משה זיידל (תרמ"ו–תשל"א): אחד מגדולי חוקרי התנ"ך והלשון בדורו, ראש מחלקת התנ"ך ב"ישיבה אוניברסיטה", מפכ"ל של החינוך היהודי בבולטימור ומנהל במשך שנים רבות את הסמינר למורים של המזרחי בירושלים.[99] הרב קוק אף העיד שלעומת רבים אחרים מתייחד רמ"ז בכך שהוא מאוד מבין את תפישת עולמו ואת סגנונו של רבו.[100] כמו ד"ר ב"מ לוין, שומר הרב קוק ביטויי חיבה ואהבה מיוחדים לרמ"ז, ומכנה אותו "אהובי" לעתים קרובות, לא רק בכותרת אלא גם באמצע מכתביו.[101]
כשפנה רמ"ז להכשרה אקדמית הציע לו הרב שייפגש עם יראי ה' שבאשכנז: "אותם שהתאימו צרכי הזמן עם התורה והיראה [...] ותעש חיל בישראל."[102] רמ"ז הקשיב, ולמד כשנה וחצי בסמינר לרבנים בגרמניה,[103] אך כמו חברו ד"ר לוין אף הוא התאכזב שם מרמת התלמידים.[104] בסופו של דבר המשיך ללכת בעצתו ובעקבותיו של רב"מ לוין והצטרף אליו באוניברסיטת ברן.[105] בעקבות כישרונותיו המרובים ותחומי התעניינותו המגוונים, הוא פונה לרב "להורות לו ברוחב דעתו את הדרך אשר בה אלך"?[106] הרב משיב לו שחשוב ללמוד פילוסופיה, שפות שמיות וספרותן וכלכלה: "אשר לזאת תקוה נפשי, כי אם נעמיד חניכים, ממולאי כשרון ויושר לב, באלה המקצעות, ירבו את האור [...] שעל ידן יהיו לעזר לברר את הרעיונות המסובכים של הדור".[107] הרב קוק עודדו ללמוד דווקא את המקצועות ה"בעייתיים" הללו כדי להועיל לדורו. אכן הוא בחר ללמוד שפות שמיות וספרותן, כדי להכשיר את עצמו לעסוק במדע המקרא.[108]
מתוך חיבתו של הרב לתלמידו עקב אחרי התפתחותו וביקש שיעדכן אותו בכל ענייניו, קטנים כגדולים, ותכניותיו.[109] גם רב"מ המשיך לעדכן את הרב על התפתחותו של התלמיד הצעיר באוניברסיטת ברן:[110] "מר משה זיידעל נ"י מובטחני בו שיהיה לגאון אדרת ולמאור רב לעמו בדעתו הנקיה ומחשבותיו הנעלות והטהורות מלב טהור וצרוף שקלט בו בשבתו אודנו באבו לפני גאון אדמו"ר שליט"א. שכלו בתורה חד וחריף מאד וחושו מתוקן כל צרכו".
בשנת תרע"ג, בגיל 27, נסע רמ"ז לארה"ב, ועבר תקופה של "מבוכה נפשית", כתוצאה מ"השערות טמאות" וסתירות לכאורה, שקלט ושמכנה אותם הרב "דמיונות שוא". הדבר "הדאיב והפליא" את הרב, והוא כותב שהוא מקווה שמדובר ב"רק חזיון ארעי".[111] גם כעבור שנה מתייחס הרב ל"עצבנות" ו"קוצר הרוח" הנפשי והרוחני שהרגיש באיגרות שקיבל מתלמידו,[112] אך גם כאן מתייחס הרב לד"ר זיידל בחיבה ("חביבי היקר", "יקירי") בהערכה (אף סמך על רמ"ז להוציא את כתביו לאור), בסבלנות ובתשובות ארוכות ומורכבות. נראה שהרב הרגיש, בצדק, שתלמיד זה שואל את שאלות הצעירים המשכילים, ודרך התשובות אליו, כמחנך לרבים, יביא הרב את תשובותיו לדור.
יחד עם הכרת דרכו המחקרית המובהקת, "הסתבכותו" עם חלק מהרבנים השמרניים ב"ישיבה אוניברסיטה"[113] והתלבטויותיו המורכבות בתחום האמונה, קרבתו של הרב קוק לרמ"ז נמשכה עד סוף ימיו.[114] אף הרב צבי יהודה הרגיש חובה להספידו (ואף מכנהו "מורי ורבי זצ"ל"),[115] והרב הנזיר התחשב מאוד בדעתו בעריכת אורות הקודש.[116] גם לאחר פטירתו של הרב השתתפותו השבועית בהתמדה של רמ"ז בשיעורי "חוג הראי"ה" יחד עם הרב צבי יהודה, הנזיר ויחידי סגולה בודדים,[117] מצביעה אף היא על כך שלעולם לא נפגע מעמדו חלילה בעיני ראשי הישיבה.
ספר חידושיו ומחקריו[118] מראה שאכן קיים רמ"ז את תקוותו של רבו לעסוק במחקר בקדושה. הוא אהב במיוחד לעסוק בחקר המקבילות בין ספרי בתנ"ך[119] ואף זכה לגלות את הכלל החשוב ("כלל זיידל"), שלפיו ערוכות המקבילות במקרא בסדר כיאסטי.[120]כאמור מההתכתבות עולה בבירור שחיבתו של הרב קוק לרמ"ז איננה למרות היותו חוקר אלא (בין השאר) בגלל היותו חוקר מדעי.
3. ר' שאול חנא קוק (אחיו הצעיר של הרב, תרל"ט–תשט"ו): איש עסקים מוצלח ופעיל ציבור בתל אביב, מחבר מאות מחקרים בקבצים ובכתבי עת תורניים, מדעיים וביבליוגרפים שונים,[121] המתאפיינים בהברקות חדשניות ומתומצתות בהלכה, באגדה, בפיוט, בחכמת ישראל ובלשון.[122] לעומת שאר החוקרים שבין תלמידיו הקרובים של הרב קוק אחיו הצעיר למד רק בישיבות קלאסיות, ומבחינה מדעית היה אוטודידקט.[123] לפי הפתגם שניתן להכיר אדם לפי חבריו, מעניין לציין שבמחקריו משתמש רש"ח בכינוי "ידידי" כלפי יצחק בן צבי,[124] פרופ' שאול ליברמן,[125] ור' מ"מ כשר,[126] והוא מספר גם על קשריו האישיים עם הרי"ל מיימון.[127] כן מתייחס רש"ח לפרופ' ש' אסף בכבוד מיוחד, מרבה להזכירו ואף מקפיד לקרוא לו "הרב".[128] נמצא שאף כאן דרך חבריו נחשב הרש"ח כחוקר וגם למדן, שאינו רואה סתירה בין שני התחומים.
עיקר שנות לימודיו העיוניים היו בשנים תרנ"ח–תרס"ב (גיל 19–23) כשלמד עם אחיו שישב על כס הרבנות בעיר בויסק.[129] כעבור שנה מבואו, בתרנ"ט, הצטרף אליו שם בלימודים בן גילו, ר' בנימין מנשה לוין, וכעבור זמן קצר הצטרף צעיר נוסף, ר' משה זיידל.[130]שלישייה עירנית זאת הקדישה את כוחות הנעורים שלה בהעברת הרצאות, שיעורים וניהול חוגים לצעירי בויסק,[131] שהתרכזו סביב בית הרב במסגרת "תפארת בחורים" שייסד הרב קוק.[132]
הידידות בין שלושת החוקרים הצעירים, בין רש"ח וד"ר זיידל,[133] ובמיוחד ההערכה ההדדית בינו ובין ד"ר לוין (גם אם לפעמים ביקר את דעתו בחריפות[134]), נמשכו גם במשך שנים רבות.[135] כעבור יותר מעשור, בתרע"ז, נחלץ רש"ח לעזרתו של ד"ר לוין מתוך ידידות והבנת החשיבות של ההוצאה המונומנטאלית של אוצר הגאונים ואף נרתם לסייע בצד הכלכלי.[136]
אולם כאן המקום להעלות כמה סימני שאלה בנוגע ליחסים בין הרב קוק ובין אחיו הצעיר. לאור החברות והקרבה של שלושת החוקרים הצעירים בולטת אף יותר העובדה התמוהה שלכאורה הרב קירב את תלמידיו, לוין וזיידל, יותר מאשר את אחיו, שאול חנא (על אף שלמד עם הרב בבויסק יותר שנים משני חבריו). בבית הכנסת בבויסק למשל, קבע הרב שרב"מ לוין, ולא רש"ח, ישב על יד ימינו.[137]כן על פי עדותו של רב"מ לוין הוא בילה במשך השנתיים בבויסק את רוב שעותיו עם הרב.[138]
מדוע אם כן בחר הרב בתקופת בויסק בשני חבריו, לוין וזיידל, ללמד את בנו,[139] ולא העסיק את אחיו? שאלה תמוהה במיוחד היא, מדוע רש"ח כמעט שאינו מזכיר במאות מחקריו שפרסם את אחיו הרב הראשי, שהיה כמעט יחיד בדורו בידיעותיו ובהברקותיו, ביצירה ובחדשנות?
לצערנו אי אפשר להשיב על כך תשובות ברורות. ניתן רק להעלות השערה, שמא ניתן למצוא תשובה במה שמרמז הרב על חוסר שביעות רצון בנוגע להתפתחותו הלימודית של רש"ח. הרב מעיר ברמז באיגרת ששלח לאחיו לישיבה בסמרגון בתרנ"ז, בהיות רש"ח בן 18, להתרחק מהמשכילים שם: "ואתה אחי אהובי הנך יושב שמה, בטח רק את יראי ד' וחושבי שמו, האמונים עלי תורתו ויראתו, רק אליהם תארח לחברה". ואז הוא מפרט את חששותיו, שעל אחיו לחזק את "למודך בחשק ואהבה, לקנות ידיעה שלמה, בגמפ"ת (=גמרא, פרש"י, ותוספות) כסדרן, לעשות העיקר עיקר והטפל טפל. כי לא ראיתי חכם גדול באמת כ"א מאותם שמשימים עיקר עסקם בתלמוד וראשונים".[140] ייתכן שאף המעבר של רש"ח בשנה שלאחר מכן ללמוד עם אחיו בבויסק, היה תוצאה של הבעיה הזאת. על רקע תחומי ההתעניינות הרבים והמגוונים של רש"ח, נראה שכוונת הרב הייתה להניעו מהקדשת זמן רב מדי ללימוד תנ"ך, פיוטים, וכדומה, על חשבון התלמוד בעיון. אמנם לא ניתן לדעת למה התכוון בדיוק רש"ח, אך בניסיון להבין את היחסים המורכבים בין האחים אי אפשר שלא לצטט את מאמרו, ש"להיות אח לאיש גדול אין זה דבר קל".[141] ראוי לציין גם ששני האחים היו שונים זה מזהב"סגולותיהם, במזגם, בכל אורח חייהם".[142]
אמנם, השאלות וגם ההצעות שהעלינו, כולן בגדר ספקולציות בלבד. לעומת זאת חיבתו, כבודו ואף הערצתו של רש"ח כלפי הרב הן עובדות קיימות.[143] זה מתבטא למשל במעט המקרים שהוא מזכירו במחקריו והוא מתייחס אליו במלוא הכבוד: "שמעתי עוד בבחרותי מפי כבוד אחי מרן הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל".[144] כך עולה גם מעזרתו של רש"ח לאחיו בפעילות למען "דגל ירושלים",[145]בהקמת הישיבה,[146] ברכישת המגרש לישיבה[147] ולאחר פטירתו כחבר באגודה להוצאת כתבי הרב קוק.[148] כן ממה שטרח רש"ח לפרסם בספר הזיכרון להרב זצ"ל את חידושי התנ"ך שלו מצעירותו ממחברת משנת תרמ"ב (בהיות הרב בן 17).[149] רש"ח גם דאג לשלומו של הרב אם יקבל על עצמו את התפקיד להיות רבה של ירושלים.[150] אכן סקירת ההתכתבות בין האחים מגלה יחס תקין ו"אחוותי" בלי גילויי מתח, אך גם ללא חום מיוחד.[151] ברם ייתכן שאין לכך משמעות היות שכך היה אופיו של רש"ח בהיותו מופנם ושקט.[152]
לסיכום, רב הנסתר על הנגלה בנוגע ליחסים בין הרב קוק ובין אחיו החוקר,[153] אך לא יכולנו במסגרת פרק זה לדלג על הסוגיה הזאת. אכן נראה שהרב קוק מתייחס לאחיו בצורה שונה מאשר לרמ"ז ולרב"מ לוין, אך ייתכן שהיו לרב יותר ציפיות מאחיו מאשר שהיו לו מתלמידיו החוקרים האחרים. אולי קיווה שאחיו יתמקד בתחום התלמודי הרבני, כפי שעשה הרב בעצמו, ולא במחקר. "לעשות העיקר עיקר והטפל טפל".
4. "הנזיר" הרב דוד כהן (תרמ"ז–תשל"ב): בוגר ה"אקדמיה היהודית לחכמת ישראל" של הברון דוד גינצבורג בפטרבורג, תקופה שעיצבה בצורה מובהקת את דרכו בלימוד תורה בסגנון אקדמי.[154] בהיותו דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת באזל, יסד בהשראת הרב קוק (יחד עם ידידם המשותף ד"ר מרקוס כהן) את ה"חוג האקדמי העברי", שמטרתו לימוד משותף ושמיעת הרצאות תורניות-מחקריות,[155] ושלימים היה למנוע הפעיל של תנועת דגל ירושלים וישיבת מרכז הרב.[156] מראשי ישיבת מרכז הרב מיום היווסדה ומחבר תכנית הלימודים המקורית שלה.[157] היות שרבים אינם מודעים לגישתו של הנזיר לענייננו, ראוי להביא ציטוט מדבריו:
שאין לנו לירא מביקורת, דוקא הגדולים והצדיקים מקרבים אותה, כי תורתנו תורת אמת היא, והצביעות ההגיונית זרה לנו, אך כבר עבר הזמן, שהדת נחשבה לדבר שכנגד השכל והמדע [...] האפולוגיטיק עקרה היא, ושנואה לנו, אלא שהדעת תחדור לכל פנות חיינו, דעת א' (=א-להים) [...] עד שתהיה לגורם החשוב והראשון בחיים.[158]
5. הרב פרופ' שאול ליברמן[159] (תרנ"ח–תשמ"ג): נשיא האקדמיה האמריקאית למחקר יהודי וראש סמינר הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק במשך שנים רבות. ללא ספק נחשב על ידי אנשי האקדמיה לאחד מראשי חוקרי התלמוד בעידן המודרני, וייתכן שאף הגדול שבהם.[160] רש"ל היה חביב מאוד על הרב קוק[161] והיו אפילו שמועות בישיבה שכביכול הרב היה מעוניין בו בתור חתן לבתו[162] הרב בחר בו ללמוד עמו בחברותא בקביעות יום יום, והקפיד ביותר ששום דבר לא יפגע בקביעות זאת.[163]
בשלב זה היה רש"ל בן 36, וכבר סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בבלשנות תלמודית, ביוונית ובספרות יוונית, בנוסף לתואר שני בתלמוד, והיה מרצה בנושא באוניברסיטה העברית (מאז שנת תר"צ). כבר אז הוא פרסם מחקרים מדעיים חשובים, בעיקר על הירושלמי.[164] אין ספק שהרב קוק היה מודע היטב לדרכו הלימודית של החברותא הצעיר שלו, וכפי הנראה דווקא משום כך נהנה ללמוד עמו. כאמור, רש"ל אף נבחר על ידי הרב להיות ראש מכון הרי פישל לחקר התלמוד.[165] הקשר ביניהם היה בעיקר בשנים האחרונות של חיי הרב, דבר המעיד שהוא לא שינה את עידודו ל"ביקורת שבקדושה" בסוף ימיו. כחצי שנה לפני פטירתו העניק הרב לרש"ל את ספרו ראש מילין עם הקדשה חמה ביותר: "מתנת אהבת-אמת לבחיר לבבי, הגר"ש ליברמן שליט"א, איה"ק, פורים דפרזים תרצ"ה".[166]
כאמור, שלושת התלמידים-חוקרים הראשונים, רב"מ לוין, ר"מ זיידל, ורש"ח קוק, היו בני בית אצל הרב קוק בתקופת רבנותו בבויסק, תרנ"ה–תרס"ד, ונשארו בקשר הדוק האחד עם השני וכולם עם רבם לאורך חייהם. הנזיר הרב דוד כהן התחבר לרב בתקופת שהותם בשוויץ במלחמת העולם הראשונה, תרע"ד–תרע"ט, ופרופ' ליברמן היה תלמיד-חבר[167] שלמד עם הרב יום יום בתקופת ירושלים, תרצ"ד–תרצ"ה. אף כאן קצרה היריעה, אך בע"ה נרחיב על הקשרים הקרובים בין הרב קוק ובין תלמידיו החוקרים וגם על סיבת אי השתלבותם בצוות ההוראה של הישיבה המרכזית.[168]
ח. עידודו לחוקרים אחרים
בנוסף לתלמידיו הקרובים מצאנו גם את תמיכתו ועידודו של הרב ל"חוקרים בקדושה" אחרים. הרב משבח למשל את רי"א הלוי, מחבר ספר "דורות ראשונים", על כך "שהוא הראשון אשר פתח בדורנו את הדלת הננעלת, שהיה מפסקת בין חכמת ישראל, כפי מה שנקלט מושגה ע"פ הספרות האחרונה, ובין עומק חכמת התלמוד, ע"פ המושג הטהור והישר".[169] לבסוף מברכו הרב:
ואני תפילה, יחזק השי"ת את חילי' דמר ויזכה לגמור בכי טוב את אשר כבר עשהו, לרומם קרן תוה"ק ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחד קדושת חכמת ישראל במקור קדושתה ממעין תורת אמת, ואל ישעו עוד אחינו ב"י בדברי שקר של הני טורמיסין וסורמיסין,[170] אשר עשו את תורתנו הק' פלסתר, וע"פ רב בלי דעת.[171]
במקום אחר: "ואני הנני אומר בבטחה, שכבודו יודה, שיותר הועיל הוא למצב היהדות בספריו ההיסתוריים [...] ממה שהועילו לנו כמה מחברים אחרים שנתנו לנו עוד חידושים ופלפולים ע"פ הדרכים הישנים".[172]
אהדתו של הרב קוק למחקר-בקדושה "מלכתחילה" מתבטאת גם בהסכמות שכתב לחזק שלומי אמוני ישראל שעסקו בביקורת. למשל הרב משבח את עבודתו של י' גולדהאר "הנמרצה במחקר מתון וסבלנות מרובה". הרב מתארו בתור "דורש וחוקר ברוח אמת ואמונה [...] ורכוש גדול של חכמה ומדע אשר סגל לו ברב כשרון", ואף מעיד בנימה אישית "תוקפים עלי המון רגשותי מחדות לבב מעבודתו הקדושה אשר הפליאני".[173] כוונת ביטויו ברורה מהקשרה, שצריכים "אמת (=מחקר) ואמונה" ביחד, על אף שחושבים שקיימת סתירה בין הדברים. לחוקר אחר הוא כותב: "ולכבוד האמת העומדת לעד."[174] בכמה הזדמנויות, חיזק הרב במיוחד את ההוצאות המדעיות של גנזי הראשונים.[175]
כן מוכח העניין גם מיחסיו החמים למבקרים תורניים אחרים כמו הרב ד"ר דב רעוול,[176] ר"ז יעבץ, הרב י"א קמלהר,[177] ר' שלמה באבר,[178] ר"פ הכהן[179] ועוד.
לפעמים הרב קוק אף מבקר את החוקרים הדתיים על כך שהם שמרנים יתר על המידה. למשל הוא מתלונן אצל ר"מ בר-אילן על המגמתיות הדתית של רי"א הלוי ור"ז יעבץ הפוגעת באמינות המחקר האובייקטיבי שלהם.[180] הוא אף מתאונן שם על כך שאין מספיק חוקרים "בקדושה", ולכן אין לשבח כל הזמן את שני החוקרים הדתיים הללו (הלוי ויעבץ), כאילו שהם עלה התאנה של הציבור הדתי. אדרבה, זו תעודת עוני לציבור שלנו שכל הזמן "גומרים את ההלל" על השניים הללו, וכל שכן כשיש גם אצלם "צללים" בדרך כתיבתם.
דוגמה מעשית נוספת היא שהרב טורח להעיר ולתקן הערות מחקריות ארוכות לרי"ד אייזנשטיין, עורך אנציקלופדיה "אוצר ישראל", ואף מחמיא לו שלא התפעל מדי מהמשכילים ב"זרמים החדשים" (על אף שהעובר על מאמריו יראה שייתכן שבעצמו עבר לפעמים את הגבול המקובל,[181] אך הרב קוק מן הסתם לא היה מודע לכך, ובוודאי לא עבר על כל כתביו). הרב אף מסכים לכתוב ערך ארוך במיוחד, משום ש"יקרה בעיני מאד עבודתו היקרה, לטובת היהדות הנאמנה והרחבת דעתה בישראל בכבוד, אקוה בל"נ לערך איזה ענין או ענינים בארוכה או בקצרה, כפי הפנאי". גם כשהרב חולק בחריפות על מקום שבו העורך עבר את הגבול בגילוי ובהגשמה של רעיון יסודי בחכמת הקבלה, לאחר ההוכחה, הרב מקפיד להוסיף: "ויסלח לי כבודו בטובו אם חם לבבי בזה".[182]
ראוי להזכיר שאוצר ישראל יצא לאור בשנת תרס"ח כתשובה דתית לעומת ה-Jewish Encyclopedia שיצא לאור בתרס"א, שכללה דברים בשיטת ביקורת המקרא ו"חכמת ישראל" המתאימים לזרם הרפורמי.[183]
ט. סיכום
למרות הסתייגותו החריפה מרוב המבקרים והמשכילים בדורו הרב קוק החשיב מאוד את השימוש בכלים מדעיים-ביקורתיים בלימוד תורה ו"חכמת ישראל". הוא ראה בכך לא רק תועלת מגמתית לצורך הדור אלא אידיאל מלכתחילה, אם הוא נעשה במינון הנכון על ידי האנשים הנכונים (היחידים המצוינים שבבני תורה) וכטפל לעיקר. ראינו שהרב לא רק התייחס לכך בהזדמנויות רבות בכתביו אלא אף נקט בצעדים מעשיים רבים בכיוון, כולל לימודו בשעות הפנאי, קשריו האישיים, חינוך בנו, קשריו עם "ישיבה אוניברסיטה" והסמינר בברלין, ותכניות מפורטות לפתח את התחום של "ביקורת בקדושה" בתכנית הלימודים המקורית של ישיבת מרכז הרב ומכון הרי פישל. פעילויותיו במוסד האחרון, קשריו ועידודו לתלמידיו החוקרים המשיכו עד סוף ימיו, ואלו מעידים שהרב קוק לא שינה את דעתו מחזונו המקורי בנושא. אך כפי הנראה העניק הרב זכות קדימה למהפכות החשובות והדחופות יותר כמו הכנסת נושאי הלאומיות ולימודי אמונה ותנ"ך לישיבות, ועל כן קיבלה המהפכה של ביקורת בקדושה מעמד משני.
[1] מאמר זה וגם קודמו: א' שבט, " 'חכמת ישראל בקדושתה' חזונו של הרב קוק ללימוד ביקורתי-מדעי אמתי", טללי אורות יג (תשס"ז), עמ' 309–340, הם פרי של מחקר על גישתו של הרב קוק ללימוד ביקורתי בקדושה, שנעשה בחסות מכללת אורות ישראל ובתמיכתה. תודתי נתונה לרב פרופ' נריה גוטל, ראש המכללה ולפרופ' אלעזר טויטו, הרקטור וראש הוועדה למחקר במכללה. כן ברצוני להודות לר"א טייץ, מנכ"ל בית הרב קוק ולצוות הארכיון; לארכיונאית של האוספים המיוחדים שבספריית Yeshiva University, גב' שולמית ברגר; לגנזך הציונות הדתית שליד מוסד הרב קוק; לגב' מאירה ליבזר, בתו של ד"ר ב"מ לוין; למר עמיר קוק, נכדו של רש"ח קוק, כל שעזרו לי רבות בחכמה וביעילות באיתור רוב כתבי היד והחומר הארכיוני המתפרסם כאן לראשונה.
[2] לכוונתנו בהגדרת המחקר הביקורתי-מדעי ראו שבט (שם), הערות 5–7.
[4] הראי"ה קוק, "כיצד מבקרין", מאמרי הראי"ה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 11, וראו באריכות אצל ר' לנדאו, "יחסם של הראי"ה קוק ובנו הרב צבי יהודה לביקורת המקרא", עבודת מוסמך, טורו קולג', תש"ס.
[5] ראו למשל הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, א, ירושלים תשל"ז, עמ' מ; ג, עמ' קנט; מאמרי הראי"ה (שם), עמ' 116; הראי"ה קוק, הסכמות הראי"ה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 92–94; הראי"ה קוק, טוב רואי ברכות, ירושלים תש"ס, עמ' רמ–רמג; "כיצד מבקרין", מאמרי הראי"ה (שם), עמ' 11. ראו דברים דומים שכתב הרב בעין איה, ברכות, ב, ירושלים תש"נ, ט, שמג. בעז"ה אפרסם מאמר מיוחד על פן זה של דרך לימודו של הרב קוק זצ"ל, שכמעט שלא עסקו בו. ראו שבט (לעיל הערה 1), בהערה 132, שאין ספק שהרב קוק הולך בעקבותיו של רבו הנצי"ב במוכנות לשנות גרסאות. למשל הנצי"ב משנה את גרסת הספרי שהייתה מודפסת לפניו 73 פעמים בפרשת עקב בלבד! ראו בהרחבה אצל G. Perl, A Window into the Intellectual Universe of Rabbi Naftali Zvi Yehudah Berlin, Ph.D. Dissertation, Near Eastern Languages and Civilizations, Harvard University, 2006.
[6] ראו בהרחבה ספרו המקיף של הר"נ גוטל, חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, ואצל ח' בן-ארצי, "אידיאולוגיה ופסיקת הלכה: דרכו של הראי"ה כפוסק",ע' ברהולץ (עורך), מסע אל ההלכה, תל אביב תשס"ג, עמ' 177–195; א' רוזנק, ההלכה הנבואית, ירושלים תשס"ז.
[7] למשל על עמדותיו בסוגיית היתר המכירה בשנת השמיטה ראו ספרו שבת הארץ, ובעניין היתר שמן שומשומין בפסח לאשכנזים ראו ראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, ירושלים תשנ"ג, סימן קיא–קיג.
[9] ראו למשל מ' כהנא, "מחקר התלמוד באוניברסיטה והלימוד המסורתי בישיבה", מ' כהנא (עורך), בחבלי מסורת ותמורה: אסופת מאמרים לזכרו של אריה לנג, רחובות, תש"נ, עמ' 118.
[10] ר"ש ליברמן בריאיון עם הרמ"צ נריה, לקוטי הראי"ה, תל אביב תשנ"ה, עמ' 337–339 ראו בהמשך הערות 160–167.
[11] מודפס בסוף אורות התורה (לעיל הערה 4).
[12] ראו בהרחבה שבט (לעיל הערה 1).
[13] ראו על אודותיו אצל הר"נ גוטל, מכותבי ראי"ה, ירושלים תש"ס, עמ' קכה (שם נשמט תאריך פטירתו שהוא, על פי עדות נכדתו צ' צויבל, י"ט בניסן תשל"ד).
[14] אגרות הראי"ה, ב (לעיל הערה 5), עמ' קפב.
[15] ראו הדרכה דומה באורות התורה (לעיל הערה 3), ט, ג.
[16] יש לציין שבספרו של י' בארי, אוהב ישראל בקדושה, ב, תל אביב תשמ"ט, עמ' 94, במקום לכתוב את המילה הבודדה "קראים", העדיף לכתוב "...", ובכך העז לבטל את חידושו של הרב קוק בנושא.
[17] ראו הר"ד כהן, משנת הנזיר, ירושלים תשס"ה, עמ' מט. נושא זה הופיע בתכנית הלימודים המקורית שהציע הנזיר ואושרה על ידי הרב קוק לישיבה המרכזית. ראו בהרחבה במאמרנו: " 'אין לנו לירא מביקורת' – הלימוד המדעי של הרב 'הנזיר' ויחסו של הרב קוק", צוהר לא (טבת תשס"ח), עמ' 105–107, ושם, בהערות 25, 57, 105. בע"ה נרחיב על כך במאמר שנפרסם בעתיד על הקשר שבין הרב קוק ותלמידיו החוקרים: ד"ר ב"מ לוין, ד"ר מ' זיידל, פרופ' שאול ליברמן, ואחיו רש"ח קוק.
[18] הרצב"י קוק, לנתיבות ישראל, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' יח, ו-סב; ר"ש אבינר, רבנו, בית אל תשס"ד, עמ' 12. אמנם מדובר לפני שלמדו בפועל באוניברסיטה, אך גישתו המחקרית של ד"ר לוין כבר התפתחה היטב בשנים שלמד אצל החוקר הקונטרוברסלי ר"ש אלכסנדרוב, לפני פגישתו והתחברותו עם הרב קוק, ראו מקורות שבהערה 84. גם רמ"ז עסק במחקר כבר בתקופת בויסק, ובוודאי הושפע על ידי ידיד נפשו מתקופה זו רב"מ לוין, שנושא זה בער בנפשו. על פי איגרת של רמ"ז לידידו הרב שלמה מנחם רם מאב תרס"ו, שמצאתי בארכיון של גב' מ' ליבזר, בתו של ד"ר ב"מ לוין, עולה שהיה כבר אז מיודד גם עם החוקר הגדול ר' זאב יעבץ. הקשר בין הרצב"י ושני רבותיו החוקרים נמשך גם שנים רבות לאחר מכן בהתכתבות, למשל בארכיון בית הרב, ח/ב/2 ובחלק מהאיגרות שהזכרתי בהערה 86. אגב, פרט מעניין ולא ידוע הוא שבאיגרת מו' בטבת תרס"ו, בארכיון בית הרב, ב/ה/15, מוסר רמ"ז דרישת שלום ל"בנו יקירי מר צבי יהודה חיים יחי'." יש לברר מתי ומדוע הוסיפו לו את השם "חיים" ומתי הפסיק להשתמש בו?
[19] נצח ישראל בגבורות, עמ' 163, מובא אצל ר"ש אבינר, צבי קודש, בית אל תשס"ה, עמ' 51.
[20] אמנם זכר לדבר מופיע באיגרת לבנו בראשית תקופתו באשכנז, אגרות הראי"ה ב (לעיל הערה 5), עמ' רצא, "אם יחזיקו הצעירים [באשכנז] בדרכם זה, לחבק את כל היסודות אשר מהם בית ישראל יבנה ולכוללם יחד, על בסיס הקודש ההולך ופורח וחי, יש תקוה רבה מהם בעה"י".
[21] גם רב"מ לוין וגם ר"מ זיידל התאכזבו מאוד מהרמה התורנית הירודה שמצאו במיוחד אצל התלמידים בסמינר בברלין, וכנראה לזה התכוון הרב קוק. ראו איגרת רמ"ז לרב קוק, מבין המצרים תרס"ז, ארכיון בית הרב, ב/ה/16, ובאיגרתו לר' שלמה מנחם רם שהזכרתי בהערה 18, ובאיגרת רב"מ לוין לרב קוק מב' בתמוז תרס"ה, ארכיון בית הרב, ב/ה/21. ראו גם אגרות הראי"ה, א (לעיל הערה 5), עמ' קצג ו-קצה. ראו אצל הראי"ה קוק, אדר היקר, ירושלים תשמ"ב, עמ' נז–נח, הסתייגויות מסוימות של הרב קוק על הסמינרים של אשכנז.
[23] הביטוי "חכמת ישראל" משמש גם אצל הרב קוק בדרך כלל במובן של wissenschaft, לימוד מחקרי-היסטורי, כפי שהיה מקובל בדורו, ראו שבט (לעיל הערה 1), הערה 2.
[24] שם, עמ' קמח.
[25] שם, עמ' קיח, ו-כו. באיגרת שטרם פורסמה לרב הרץ, הרב הראשי של אנגליה, מתאריך ז' בכסלו תרפ"ו, YU Archives, CRC, 124/5, כותב הרב: "וישנם עוד שיעורים מוכנים, להיות נקבעים בישיבה, שמפני חוסר המקום וחוסר אמצעים הננו מוכרחים לדחותם כעת, עד הזמן המוכשר, כמו: תולדות-ישראל, ומדע ארץ-ישראל ממקורות היותר פנימיים, ממקור התורה הכתובה והמסורה בדיוק מדעי".
[26] הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רלא.
[27] אגרות הראי"ה, ג (לעיל הערה 5), עמ' רא; איגרות, ד (שם), עמ' קלו, רלא. ראו שבע איגרות שטרם פורסמו ובתעודות מפתיעות במאמרי "תעודות חדשות בענין גישת הרב קוק להקמת האוניברסיטה העברית", המעין מז, ג (תשס"ז), עמ' 13–24.
[28] הישיבה המרכזית העולמית בירושלים, ניו יורק תרפ"ד, עמ' 5, נמצאת בארכיון CRC 125/15, ונדפס שוב במאמרי הראי"ה (לעיל הערה 4), עמ' 62–65. גיליתי זאת בגיליונות המקוריים המוגהים שבעיזבונו של ד"ר ב"מ לוין, שהרב הפקיד בידו את ניסוח החוברות הללו בעברית ובאנגלית על בסיס דברי הרב ובאישורו. אמנם מצאנו שלמטרות של גיוס כספים היה מקובל באותה תקופה להציג את הישיבות כלפי התורמים בנימה יותר אקדמית מסיבות מגמתיות. ראו למשל אצל הגרי"י ויינברג, "הישיבות ברוסיה", הצפירה יז (אלול תר"פ), נדפס שוב בכתבי הרב וויינברג, ב, סקרנטון תשס"ג, עמ' רז–רח: "אמת, כי המשולחים והשד"רים כשהם מחזרים על ערי ישראל בחו"ל הם מכריזים על הישיבות כעל בתי-סמינר לרבנים, אבל אין הם עושים זאת אלא כדי לשבר את האוזן של הנדבנים בני חו"ל, שהשם סמינר צלצול יפה יותר וחבה יתרה נודעת לו. מציינים את הישיבה בתור ביהמ"ד גבוה ללמודי התלמוד, ששם מטיפים את חכמת התלמוד ומשתדלים בפתוחו". בכל זאת תכניתו של הרב הנזיר שהייתה לשימוש ולביצוע פנימי מעידה כמאה עדים שהרב קוק באמת האמין לכתחילה במה שכותב.
[31] כעבור שנים רבות, הסביר הנזיר בהרצאתו למפקחי החינוך הדתי, י"ח באב תש"כ, "על החינוך ותורת א"י במשנת הרב" (ערך ר"י טולדאנו), מורשה י (תשל"ו) , עמ' 100, 104: "הכונה היתה גם לבקרת הבקרת שחשובה לבטל את ההנחות המוגזמות, של הבקרת, שיסודן אנטישמיות רוחנית".
[34] דמות נערצת על ידי המשכילים, ראו למשל צ' גרץ, דברי ימי ישראל ה (תרגום לעברית: ש"ל ציטרון), תל אביב תשי"ט, עמ' 61.
[35] הראי"ה קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' כו.
[36] נשמט ר"מ חפץ מרשימת ר"י רודיק, חיים של יצירה – ישיבת מרכז הרב לדורותיה", ירושלים תשנ"ח, עמ' 82, אף על פי שהוא מופיע כבר במקור ר"ד כהן, קול צופייך, ירושלים תשל"ג, עמ' עא. ראוי לציין שבתמונת דיוקנו של ר"מ חפץ הנדפסת בראש ספרו, מלאכת מחשבת, וינציה ת"ע, הוא מצויר בגילוי ראש ונראה מגולח אפילו בפאות ראשו, אך הדבר אינו חריג בין רבני איטליה של תקופתו.
[37] כך כתוב בכתב יד המקורי, ולא "מ"ט" כפי שמפוענח בטעות ובלי שום מובן בקול צופייך (שם), עמ' עא.
[38] ראו אצל M. Hildesheimer, "Moses Mendelsohn in Nineteenth-Century Rabbinical Literature", Proceedings of the American Academy for Jewish Research 55 (1988), pp. 79–133.
[39] כך בכתב יד המקורי על פי עדות הרב הראל כהן, עורך משנת הנזיר (לעיל הערה 17), ודלא כבקול צופייך (לעיל הערה 36), עמ' סז, ואחריו אצל רודיק (לעיל הערה 36), עמ' 81, שהושמטה ההערה על רמ"ד מנדלסון.
[40] ראו על אודותיו ועל הבעייתיות שבדרכיו אצל גרץ (לעיל הערה 34), עמ' 229–230. בפסקה שנשמטה מאורות האמונה אך מובאת באוצרות הראי"ה, א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 635, הרב מבקר בחריפות את ספרו של קרוכמל, "מורה נבוכי הזמן" והגישה האנטינומיסטית שלו, למעט בחשיבות המצוות המעשיות. לעומת זאת, ראו אצל L. Kaplan,"Rav Kook and the Jewish Philosophical Tradition", Rabbi A.I. Kook and Jewish Spirituality, L. Kaplan and D. Shatz (editors), New York, 1995, pp. 74, note 73, הטוען שקיימות הקבלות מובהקות ביניהם בנוגע לראיית ההיסטוריה.
[41] עליה הרחבנו ב"חכמת ישראל בקדושתה" (לעיל הערה 1), עמ' 314–317
[42] איגרת מטבת תרס"ח, גנזך הציונות הדתית שליד מוסד הרב קוק, תיק 14–18.
[44] איגרת מאלול תרס"ז, ארכיון בית הרב, ב/ה/18. באיגרת מתאריך ד' בשבט תר"ע, ארכיון בית הרב, ב/ו/13, משיב רי"א הלוי בהצעות קונקרטיות כיצד לדעתו יש לשלב את הלימוד בחכמת ישראל בתכנית הלימודים בישיבה המתוכננת.
[45] איגרת לרי"א הרצוג מכ"ח בתשרי תרפ"ח, פורסמה אצל ר"י פילבר, כוכבי אור, ירושלים תשנ"ג, עמ' 244. ראו גם מאמרי הראי"ה (לעיל הערה 4), עמ' 53.
[46] ראו ב"חכמת ישראל בקדושתה" (הערה 1), הערה 45.
[47] א' פרנקל, "הרב דוב קוק", אנציקלופדיה ציונות דתית, ה, י' רפאל (עורך), ירושלים תשמ"ג, עמ' 423. גם היום מתנוסס ציור ענק של הרב קוק בכניסה למכון, ומתחתיו הכותרת: "הרב הראשי וראש רבני ארץ ישראל [...] הנשיא הראשון מייסד המכון והוגה דרכו בקודש". הרב דוב קוק התבקש על ידי אחיו הרב לעבד תכנית להקמת המכון ואף נשלח לחו"ל לחפש נדיב שישא בהוצאות. לצורך זה נפגש עם הרי פישל שהסכים לכך. משתי האיגרות של הרב מאלול תר"צ, הנמצאים בארכיון CRC 124 YU עולה, שהר"ד קוק נסע לארה"ב למטרה זו כבר בתחילת שנת תרצ"א, וכן נמצא בליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 340.
[48] הראי"ה קוק, "המכון", קבצים מכתב יד קדשו, ירושלים תשס"ו, עמ' רכז.
[49] שם. השוו ה' פישל,Continuation of My Biography "Forty Years of Struggle for A Principle," 1928–1941, New York 1941, pp. 13–15 , שברעיון המקורי, הלימודים היו אמורים להיחשב לשם הענקת תואר שני ושלישי.
[50] ספר לכבוד חג יובל השבעים של ישראל אהרן הרי פישל, מכון הרי פישל (עריכה), ירושלים תרצ"ה, עמ' 7 בחלק האנגלית,”The Harry Fischel Foundation for Research in Talmud".
[51] י"א (הרי) פישל, "תקנות מכון הרי פישל", ספר היובל (שם), עמ' פה. הבאנו משם גם את התרגום לאנגלית כשהוא מחדד את תוכן הדברים. מר הרי פישל מצוין כמחבר התקנון אך ארשה לעצמי לשער שהייתה מעורבות משמעותית לחתנו, הרב חיים שמשון (הרברט) גולדשטיין, בניסוחו (מעורבותו החשובה אף מונצחת עוד היום בכניסה לבניין המכון). ממה נפשך, כנראה שהתקנון המקורי הוא המופיע בשפה האנגלית ואילו העברית היא תרגום.
[55] סיפר לי הגה"ר שאר-ישוב כהן, שהיה לימים מנהל מכון הרי פישל (ואף נשוי לנכדתו של הרי פישל), בריאיון בי"ג בתשרי תשס"ח, שהמינוי היה בהחלט בחיי הרב קוק, ושהיו בבת אחת נשיא (הראי"ה קוק), ראש (רש"ל) ומנהל (הרב דב קוק). כך מעיד גם הרי פישל, Continuation(לעיל הערה 49), עמ' 34, שרש"ל מונה ב-5/35, וכידוע נפטר הרב בסוף שנת תרצ"ה. אמנם בספר היובל לכבוד הרי פישל (לעיל הערה 50), עמ' יא, שיצא לאור בתמוז תרצ"ה, חודשיים אחרי מינויו של רש"ל וחודשיים לפני פטירת הרב, לא מוזכר שם רש"ל בין צוות המכון. כפי הנראה היה המינוי לאחר הבאת הספר לבית הדפוס, וזה היה זמן רב לפני שהספר יצא לאור. בהקשר זה ראוי לציין כיצד מכנה הרב דב קוק, ידו הארוכה של אחיו הרב, את רש"ל בהקדמה למסכת מועד קטן, מהדורת הלכה ברורה, ירושלים ת"ש, עמ' 3: "חברנו הגדול בעבודת המכון כליל המדעים ופאר החכמים הגאון מוהר"ר שאול ליברמן שליט"א ראש המכון". הרב שאר-ישוב ציין שייתכן שהרב מאיר בר-אילן, חמיו של רש"ל וחבר ב"מועצת גדולי התורה והמדע" של המכון, השפיע על קבלתו לתפקיד.
[56] בריאיון עם ר"ש ליברמן, ליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 337, למדו ביחד טור ובית יוסף בכל יום בשנות תרצ"ד–תרצ"ה. ראו הערה 163.
[57] הר"ד קוק, "המכון בתחלת התפתחותו", ספר היובל (לעיל הערה 50), עמ' פ. מלכתחילה נדרשו דרישות גבוהות כדי להגיש מועמדות, ומתוך 51 מועמדים שעמדו בקריטריונים, נבחרו 13 שהצטיינו במיוחד בבחינות.
[58] Continuation (לעיל הערה 49), עמ' 36, וכן שמעתי מהרב שאר-ישוב כהן (שם). הוא הוסיף שאחד מחניכיו שם, רמ"ל זק"ש, שמילא את מקומו של רש"ל כראש המכון לאחר עזיבתו, הוציא לאור כתבי יד רבים אך לא עבר שום הכשרה מדעית חוץ מאשר מה שלמד מרש"ל במכון. אכזבתו של רש"ל בפן המדעי של המכון מתבטאת במכתבו לפרופ' ל' גינצבורג, ראש הסמינר לרבנים, משנת ת"ש, מובא בחלק העברית של M. Shapiro, Saul Lieberman and the Orthodox, Scranton, 2006, p.17 , שם מתייחס רש"ל לסמינר כך: "שהוא עכשיו המוסד המדעי היחידי בעולמנו אנו".
[60] אמנם יש צורך להרחיב בשאלה מדוע העדיף הרב לעשות כן במסגרת חיצונית ולא בכותלי הישיבה המרכזית כפי שתכנן מלכתחילה. ראו מה שכתבנו ליד הערה 45, ובע"ה נוסיף פנים נוספות במאמר שהזכרתי בהערה 168.
[61] ראו בהרחבה מאמרי שבט, אוניברסיטה (לעיל הערה 26).
[62] א' וילמובסקי, "על העברת סמינר הרבנים לא"י", היסוד ג, י (י' בטבת תרצ"ד), עמ' 2; ראו באריכות אצלM. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, London 1999, pp. 129–134. בסוגיית העימות עם הגרח"ע גרדזינסקי בנידון ראו גם D. Schwartz, "Early But Opposed- Supported But Late: Two Berlin Seminaries Which Attempted to Move Abroad", LBIYB 36 (1991), pp. 267–283.; הר"י ויינברג (לעיל הערה 28), עמ' שנב–שנה; איגרות לראי"ה, רב"צ שפירא (עורך), ירושלים תש"נ, עמ' תנה. נמצא אצלי עוד חומר רב בנושא, כולל איגרות חדשות שטרם התפרסמו ובע"ה עוד חזון למועד.
[63] ראו י' עמנואל, "סמינר או ישיבה לרבנים? ליום הזכרון המאה של הרב עמ' הילדסהיימר", המעין לט, ד (תשנ"ט), עמ' 11–16; הר"ק כהנא, "הגר"ע הילדסהיימר ובית מדרשו", המעין כט, ד (תשמ"ט) עמ' 1–8; בעדות רב"מ לוין ור"מ זיידל באיגרות שהזכרתי למעלה בהערה 21.
[65] איגרות לראי"ה (לעיל הערה 61), עמ' תנה, תנז, תנט, תסד–תסה.
[66] ארכיון בית הרב, אכ/230. אכן כך מעידים הרב וויינברג, ר"מ אויערבך, ור"ש גרינברג, הר"י וויינברג (לעיל הערה 28), עמ' שנא, ששמעו מהרב הילדסהיימר שהתקבל באהדה "מצד חוגים רחבים של אחב"י בתל-אביב" ובתמיכת הרבנים הראשיים שם, ושרוצים להעביר את בית המדרש "לעירנו העברית".
[67] הראי"ה קוק, שו"ת עזרת כהן, ירושלים תשנ"ג, עמ' רפד; איגרות לראי"ה (לעיל הערה 61), עמ' תסד–תסה.
[70] אגרות הראי"ה, ג (לעיל הערה 5), עמ' רלה; A. Rothkoff, "The 1924 Rabbinical Delegation Visit", Jewish Life 36 (Nov. 1963), p. 59; איגרות לראי"ה (לעיל הערה 60), עמ' שכה–שכו. איגרת ר"ד רעוול לרב קוק מי"ז באדר תרפ"ה,YU Archives, Acc. no. 86/43; מובא גם אצל ר"י פילבר (לעיל הערה 45), עמ' 270–271.
[71] י' אבן-חן, רב ומנהיג, ירושלים תשנ"ט, עמ' 447. האיגרות אינן מופיעות באגרות הראי"ה.
[72] אבן-חן, שם. הר"ד רעוול, שהוא בן-גילו של רמ"ז, למד בטלז לפני שהיגר לארה"ב בתרס"ו, וייתכן ששם הכירו השניים.
[74] ר"ד רעוול, "נפתלי צבי יהודה ברלין", אוצר ישראל, ג, י"ד אייזנשטיין (עורך), ניו יורק תרס"ז, עמ' 213. ראו גם למעלה בהערה 5.
[76] ראו עליו בפרק הבא.
[78] הר"ד סילבר, מצוטט בריאיון אצל גורק (שם), עמ' 57, 80, ו-264, הערה 22; A. Rakeffet-Rothkoff, Bernard Revel, Philadelphia 1972/5732, p. 60.
[80] ראו איגרות לראי"ה (לעיל הערה 61), עמ' תצד, ששמע הגרח"ע גרודזינסקי על רעיון להקים מוסד כישיבה אוניברסיטה בארץ, וכתב גם כאן לרב קוק להזהירו ולבקש ממנו למנוע כל תהליך בעניין זה ("ובודאי (!) יעמוד הדר"ג על המשמר בזה"). ראו תגובתו האמביוולנטי של הרב קוק לנושא, הראי"ה קוק, שו"ת דעת כהן, ירושלים תשנ"ג, עמ' תכח, שמשיב בקצרה שלא שמע על כך, אך הוא נמנע מלהזדהות עם התנגדותו העקרונית של הרב גרודזינסקי לרעיון למרות מעמדתו כעין ריש גלותא.
[81] במיוחד לד"ר לוין וד"ר זיידל, ראו מכותבי הראי"ה (לעיל הערה 13), עמ' 102–103
ו-127–128, אך גם לאחרים.
ו-127–128, אך גם לאחרים.
[83] מוזכר ב"תולדות אלומה", אוסף אלומה א (תרצ"ו), עמ' 159–160, ובריאיון שלי בכ"ח בשבט תשס"ז עם בתו, גב' מאירה ליבזר.
[84] השניים היו מטיילים ומשוחחים רבות ביחד, ראו אצל רב"מ לוין, "מפרקי זכרונותי", סיני י–יא (אדר–ניסן תש"ד), עמ' קצו; י' רפאל, "ב"מ לוין", אנציקלפדיה של הציונות הדתית (לעיל הערה 47), ג, עמ' 115; הר' צב"י קוק, לנתיבות ישראל, ב (לעיל בהערה 18), עמ' יח; חומר רב מצוי בארכיונה הפרטי של בתו, גב' מאירה ליבזר; רמ"צ נריה, שיחות הראי"ה, תל אביב תשל"ט, עמ' רלד, טל הראי"ה, תל אביב תשמ"ה, עמ' קלט, ליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 376 ואילך. ראו גם בהערה שלהלן.
[85] ריאיון המוזכר למעלה בהערה 83. בתו העידה שהיה מתפלל בישיבה בשבתות ונשאר לאחר מכן ללמוד עם הרב. הם גם המשיכו לטייל ולשוחח ביחד, במיוחד בקיץ כשגרו בשכנות בקרית משה בעשור האחרון של חיי הרב.
[86] ראו אצל מכותבי ראיה (לעיל הערה 13), עמ' 127–128, אך במיוחד באיגרות שכתב ד"ר לוין אל הרב, המעידות שהוא מתייחד בכך שהרשה לעצמו להעיר הערות ביקורתיות (כמובן מתוך הערצה וכבוד) על דברי הרב: י' בארי, אוהב ישראל בקדושה, עמ' 272–279; ארכיון בית הרב, ב/ה/16-22, ובאיגרות החדשות שנפרסם לראשונה בע"ה במאמר שהזכרנו בהערה 168.
[89] מאמרי הראי"ה (שם), עמ' 316.
[93] רי"מ חרל"פ, ספר היובל להרב ד"ר ב"מ לוין, במלאת לו שישים שנה, הובא אצל רמ"צ נריה, לקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 383.
[95] גב' מאירה ליבזר (לעיל הערה 83), בתו של ד"ר ב"מ לוין חזרה כמה פעמים על כך, שהרב קוק שלח את אביה לאוניברסיטה למטרה זאת. ראו אצל הרב יעקב אריאל שליט"א, "לא חלמתי להיות רב", ריאיון עם י' פישביין, אתרוג 19 (תשס"ו), עמ' 16, שמוסר שנשלחו רב"מ ורמ"ז על ידי הרב קוק ללמוד באקדמיה כדי ליצור אינטגרציה בין מדע, תורה וחינוך. כך גורס גם הרצ"י טאו, צדיק באמונתו יחיה, ירושלים תשס"ב, עמ' יב–כו, ובדומה לכך, הרמ"צ נריה, ליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10, עמ' 398, "[הרב] עודד צעירים מספר, וביניהם את תלמידו המובהק רבי ד"ר משה זיידל ז"ל, שילמדו – לאחר שמילאו את כרסם בש"ס ובכל הנלווה אליו – גם מדעים שונים באוניברסיטאות כדי שיוכלו להתמודד עם בעיות דורם." לעומת זאת, ראו דעתו של י' מאיר, " 'אורות' ו'כלים': בחינה מחודשת של 'חוג' הראי"ה קוק ועורכי כתביו", קבלה יג (תשס"ה), עמ' 225, הערה 252, המסתפק בשליחות זאת. אך דברי הרב קוק, בצירוף עדותה של בתו של ד"ר לוין, מבהירות את הספק. בנוסף, יש לציין שאין ספק שתלמידי הרב צבי יהודה (הרב טאו והרב אריאל) מסרו את דבריהם על פי מה ששמעו מפיו, ולא היה לרבם שום מגמה כלל לעודד את תלמידיו ללכת לאוניברסיטה (על פי עדות פרופ' רמ"צ נהוראי בריאיון מכ"ג בטבת תשס"ז), וכך בעדות ר"צ קפלן, ראו רוזנק (לעיל הערה 6), עמ' 379, הערה 105). על כן דבריהם, שנאמרו בבירור, נאמנים יותר מספק רחוק שגם חסר לו מניע.
[96] מח' בתמוז תרס"ה, ארכיון בית הרב, ב/ה/21.
[99] ראו אצל ר"י קיל, "דברים אחדים על המחבר ועל ספרו", הקדמה לחקרי מקרא של ד"ר משה זיידל, ירושלים תשל"ח, עמ' 7–11, שם כונסו רבים ממחקריו; רמ"צ נריה, לקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 398 ואילך; הרב צב"י קוק, "חמודה של תורה – מו"ר ר' משה ד"ר זיידל זצ"ל", לנתיבות ישראל, ב (לעיל בהערה 18), עמ' סב–סג;Jewish Biographical Bureau, Who’s Who in American Jewry, New York 1927 , p. 354 ;; Gurock (לעיל הערה 69), עמ' 49, 77, 80; חומר בארכיונה הפרטי של בתו של ידידו ד"ר לוין, גב' מאירה ליבזר.
[105] איגרת רמ"ז לרב קוק, בין המצרים תרס"ז, ארכיון בית הרב, ב/ה/16, מוזכרת למעלה בהערה 21. השניים למדו שם ביחד תלמוד ירושלמי מסכת שקלים בכל יום בקביעות.
[106] ראו הערה 104. התלבטויותיו המורכבות כללו שיקולים רבים, אך משתמע שמקצועות רבים ומגוונים נמצאים בהישג ידו! חלק מידידיו הציעו לו בשל שיקולי הפרנסה ללמוד כימיה, אך הוא העדיף את הכיוון הפילוסופי משום שמקצועות אחרים יכולים להסתעף ממנו. לעומת זאת הוא מתלבט שמא עדיף ללמוד את השפה הגרמנית וספרותה או את השפות השמיות וספרותן, שפת האנגלית וספרותה, היסטוריה, כלכלה לאומית ועוד. כל סטודנט צריך לבחור שלושה מקצועות, אחד מהם עיקר, ראו צ' קפלן, בשיפולי גלימתו, ירושלים תשמ"ד, עמ' 97.
[107] אגרות הראי"ה, א (לעיל הערה 5), עמ' קלא. נציין שבאיגרת שהזכרנו בהערה 110, כותב הרב ד"ר ב"מ לוין שנה לפני כן לרב קוק, שבחר אף הוא ללמוד שפות שמיות כמקצועו העיקרי באוניברסיטה.
[108] יחד עם אנגלית ותלמוד, על פי Bern University Protokollbuch, 1/7/1912, p. 201, באדיבות הארכיון של אוניברסיטת ברן בשוייץ.
[112] שם, עמ' רסב–רסד.
[114] הרב צב"י קוק, לנתיבות ישראל, ב (לעיל הערה 18), עמ' סב. אף על פי שטרם פורסמה התכתבות בין השניים לאחר שנת תרע"ט, מצאנו בארכיון שלמרות העיסוקים הרבים בצורכי ציבור של שניהם, אכן הקשר נמשך והייתה התכתבות ביניהם, למשל מער"ה תר"צ, ארכיון בית הרב, ב/י/120.
[115] הרב צב"י קוק, שם, עמ' סב. הוא מעיד שם שבתקופת בויסק "משהל'ה זיידל [...] נעשה בן-בית מקשיב ומקושר" לאביו הרב זצ"ל.
[116] "מזכרונות נזיר האלקים", קול צופיך (לעיל הערה 36), עמ' קה, מוסר הנזיר שבא אליו הרב זצ"ל במראה בהקיץ כמה פעמים וכל פעם אמר לו ש"הספר (אורות הקודש) מתחילתו ועיקרו מכוון ופונה לנוף המשכילים, הרגילים לספרות", ושהוא צריך להיות מוגש בהתאם. הנזיר מוסיף שם, שכך הציע גם ד"ר זיידל בתור קורא משכיל הרגיל לספרות, ואף מפטיר שגם ללא המחזה היה מתחשב בדעת ד"ר זיידל "כי בעניני לשון הוא המומחה". האירוע נרשם בי"ג באלול תש"ט.
[120] י' קיל, שם, עמ' 2, כלומר "נביא המשתמש במליצות פסוק המרחף לנגד עיניו, משתמש בהן בסדר הפוך, מקדים את המליצה המאוחרת באותו פסוק ומאחר את המוקדמת. למשל "ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא (ישעיהו ל, כו) לעומת "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצמותם" (תהלים קמז, ג).
[121] חלק התפרסמו תחת הפסידונים "שחק" או "ש.ח. שלמה". רבים ממחקריו נקבצו בשני הכרכים הקרויים: "עיונים ומחקרים", ירושלים תשי"ט–תשכ"ג, ומעידים על חריפותו, יצירתיותו וחדשנותו.
[122] ראו בהרחבה אצל א"ז בן ישי, "עם כינוס פזורי עטו", הקדמה ל"עיונים ומחקרים", א (שם), עמ' י–יג; ג' בת-יהודה, "שאול חנא קוק", אנציקלופדיה של הציונות הדתית (לעיל הערה 47) ה, עמ' 435–437; רמ"צ נריה, שיחות הראי"ה (לעיל הערה 84), עמ' 2 ולקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 352; וחומר רב שהתפרסם לאחר פטירתו בארכיון הפרטי של נכדו, מר עמיר קוק.
[123] בן ישי, שם, עמ' יא. כפי הנראה לימד את עצמו ערבית ואולי אף צרפתית, ראו עיונים ומחקרים, ב, עמ' 137–138, 339. אמנם אפשרות אחרת היא שלאה אשתו עזרה לו, שכן היא הייתה מאוד משכילה ועל פי עדות בתה, גב' עדנה טוקטאלי, בריאיון משבט תשס"ז, דיברה חמש שפות.
[125] שם, עמ' 99, 328.
[126] שם, עמ' 64.
[127] למשל שם, עמ' 267, בהערה.
[128] שם א, עמ' 221; ב, עמ' 18, 52 ,310, 329, 331.
[129] טל הראי"ה (לעיל הערה 84), עמ' קנב. וראו אגרות הראי"ה, א (לעיל הערה 5), עמ' יג, מתשרי תרס"ג, שהרש"ח נמצא בגריבה.
[130] שיחות הראי"ה (לעיל הערה 84), עמ' רלד בהערה. רמ"ז בא ללמוד בישיבת בויסק שבראשו עמד הרב בנימין רבינר, אך נקשר הצעיר במיוחד לראי"ה, רב העיר.
[133] בגלויה שכתב לרב קוק בו' טבת תרס"ו, ארכיון בית הרב, ב/ה/15, מוסר ד"ר זיידל דרישת "שלום לאחיו הכהנים שליט"א".
[135] רב"מ לוין שולח ד"ש לרש"ח כמה פעמים, למשל בהוספותיו לאיגרתו של ר"מ זיידל לרב, בין המצרים תרס"ז, ארכיון בית הרב, ב/ה/16, ובסיום איגרת מח' בתמוז תרס"ה, ארכיון בית הרב, ב/ה/21. באיגרת אחרת, מכ"ה בחשוון תרס"ה, ארכיון בית הרב, ב/ה/20, כשהאחים קוק היו ביחד, ד"ר לוין אף מצרף קטע מיוחד במכתב עבור רש"ח. מעניין לציין שכעבור יותר מעשור, באיגרת מד' בתמוז תרע"ח, ארכיון בית הרב, ב/ר/8, רש"ח מכבדו באיגרת בתואר "ד"ר לוין", לא "הרב" וגם לא בשמו הפרטי, למרות היותו בן גילו וחברותם מצעירותם בבויסק. רש"ח גם מוסיף שם שד"ר לוין "בכלל הוא מתיעץ אתי בהרבה פרטים" בנוגע לבתי הספר נצח ישראל (שד"ר לוין ניהל לבד במלחמת העולם הראשונה) ובית הספר לבנות ביפו. ראו גם דברי הערכתו של רש"ח ל"אוצר הגאונים" ו"גנזי קדם", רש"ח קוק (שם) ב, עמ' 332–340. מאירה ליבזר (לעיל בהערה 83), בתו של ד"ר ב"מ לוין, סיפרה לי שהיא זוכרת שכל פעם שאביה הגיע מחו"ל (במשך כמה שנים שהה כמחצית מכל שנה בסמינרי בניו יורק), בא רש"ח מתל אביב לירושלים לראותו, והיו משוחחים שעות ארוכות מאוד בנושא הגניזה וכדומה. היא אף זוכרת ששלושתם: רש"ח, ד"ר משה זיידל ואביה, ישבו ושוחחו בידידות יחד בביתם.
[136] טל הראי"ה (לעיל הערה 84), עמ' קנב. בהקדמה לאוצר הגאונים ט, ירושלים תשמ"ד, רב"מ קורא לרש"ח, "ידידי האחד".
[138] י' רפאל, שם.
[141] מצוטט על ידי חברו, א', בהספד, "ר' שאול חנה קוק", הבוקר, 23/8/55, מארכיונו של נכדו, עמיר קוק.
[142] בן ישי (לעיל הערה 120), עמ' י. בדומה לכך, בהספד בעיתונות מפי אחד ממכיריו כתוב "מוזר הדבר, לא היה לכאורה צד השווה בין שני האחים", "ר' שאול חנה קוק", הבוקר, 23/8/55 (עותק בארכיון של עמיר קוק).
[143] זיכרון ברור של עדנה טוקאטלי, נכדתו של רש"ח קוק, בריאיון בכ"ז בטבת תשס"ז.
[146] בשדה הראי"ה, כפר הרא"ה תשנ"א, עמ' 334, כותב הגרי"מ חרל"פ בשנת תרע"ח על פגישתו עם ד"ר לוין, רש"ח קוק ור' שמואל קוק: "ונועצנו יחד לערוך מכתב אודות יצירת ישיבה מפוארה ממאה אברכים ובחורים צעירים [...] שתתנהל ותעמוד תחת השפעתו הקדושה של מרן הדר"ג שליט"א".
[147] מכתב מהרצ"י קוק לרש"ח מי"ד בתשרי תר"פ, ארכיון בית הרב, את/32.
[148] ראו אצל הר"נ גוטל, "פרוטוקול 'האגודה להוצאת כתבי הרב קוק': הליכים ולבטים", קובץ מאמרים ומחקרים בתורה ובמדעי היהדות לזכרו של הרב משה חיים הלוי קצנלנבוגן (עורך הר"י מובשוביץ), ירושלים תשס"א, עמ' שמ–שנג. מעניין לציין את הפרגמאטיות הבולטת בדברי הרש"ח בפרוטוקולים, וכיצד התקבלו דבריו בדרך כלל פה אחד.
[149] "חידושי הרב קוק על התנ"ך משנת תרמ"ב", אזכרה א, רי"ל מימון (עורך), ירושלים תרצ"ז, עמ' כו–כז.
[150] י"ג בתמוז תרע"ט, בארכיון בית הרב, ב/ח/7, וכן מי"ט בטבת תרע"ח, ב/ח/10.
[151] למשל משבט תרנ"ז הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, ירושלים תשמ"ה, סימן קכא; בארכיון בית הרב, מי"א בתשרי תרע"ו, ב/ח/8; מי"ט בטבת תרע"ח, ב/ח/10; מד' תמוז תרע"ח, ב/ר/8 ; מי"ג בתמוז תרע"ט, ב/ח/7.
[152] הנכדים עדנה טוקאטלי ועמיר קוק בריאיונות בכ"ז בטבת תשס"ז. באחד מההספדים בעיתונות לרגל השלושים לפטירתו מציין ד' יוסיפון, "תלמיד חכם כשר" (עותק בארכיון של עמיר קוק), שצניעות זו אף גרמה שלא השתתפו המונים בלווייתו.
[153] אמנם נמצא אצלי עוד חומר רב בנושא, אך טרם הגעתי למסקנות ברורות ובע"ה עוד חזון למועד.
[154] הרחבנו על כך במאמר מיוחד: שבט, הנזיר (לעיל הערה 17); משנת הנזיר (לעיל הערה 17), עמ' כג–כד; ז' שז"ר, "נזר הנזיר", נזיר אחיו א, רש"י כהן (עורך), ירושלים תשל"ח, עמ' טו, השניים למדו יחד באקדמיה. שיעורי הנזיר היו מלאים בלימוד ביקורתי ומדעי, לעתים קרובות בהשוואה למקורות מקבילים אצל חכמי אומות העולם, ראו ר"א רוזנבאום, "הכהן הגדול והנזיר המופלא", שם, עמ' קי; פרופ' א' נהר, "ההגיון השמעי", שם, עמ' קלב; ר"ב צביאלי, "בבית הנזיר", שם, עמ' קיג; הר"צ דרורי, "בפרוזדור ובטרקלין", שם, עמ' קיח; א' יעיר, "בבית-מדרשו של הנזיר", שם, עמ' קכב. וראו למעלה בהערה 29 ואילך על תכנית הלימודים ששרטט לישיבה המרכזית על פי בקשתו של הרב ושזכה גם לאישורו.
[155] הר"ד כהן, דודי לצבי, ירושלים תשל"ה, עמ' לב. בתרע"ז כותבים ד"ר מ' כהן והנזיר שיש להזמין את הרצב"י להשתתף באספה הראשונה של "הקיבוץ אקדמי עברי" בבית ר"א בוצ'קא. ראו שם, עמ' יג, שכבר שנה לפני כן כתב הנזיר לרצב"י על ניסיון להקים קבוצה כזאת.
[156] שם, עמ' יג; הרב שאר-ישוב כהן, הקדמה לדודי לצבי (שם), עמ' ד, וכן ב"החבורה הקדושה", הקדמה למשנת הנזיר (לעיל הערה 17), עמ' 9; הראל כהן, "לתולדות הרצי"ה והרב הנזיר", דודי לצבי, ירושלים תשס"ה, עמ' 19. ראו דודי לצבי, ירושלים תשל"ה, עמ' סו, שכבר בתרפ"א, קורא הנזיר לייסד ישיבה גדולה מטעם "דגל ירושלים".
[157] ראו באריכות למעלה בפרק ג. ראו הר"ד כהן, "זכרונות נזיר אלקים", משנת הנזיר (שם), עמ' ג–כ; אצל בן דודו, ר"ד כ"ץ, "חסידא ופרישא", נזיר אחיו (לעיל הערה 154), עמ' לה–לח; ר"ש שמואלי, "במחיצתו", שם, עמ' קב–קה; הראל כהן, "לתולדות הרצי"ה והרב הנזיר", דודי לצבי, ירושלים תשס"ה, עמ' 18; ר"י רודיק (לעיל הערה 36), עמ' 163–164; Ch. Lifschitz, “David Cohen”, Encyclopedia Judaica, Michael Berenbaum and Fred Skolnik (editors) vol. 5.New York 5767, pp. 13.
[159] הרחבנו על כך במאמר מיוחד העומד להתפרסם בקרוב בצוהר לד (סתו, תשס"ח), "קשריו של הרב קוק עם הפרופ' הרב שאול ליברמן כמדגם ליחסו למחקר תורני".
[160] ראו למשל כהנא (לעיל הערה 9), עמ' 118; ח"ז דימיטרובסקי, "דברים על גדול חכמי דורנו", ר' שאול ליברמן – מזכרת ממסיבה לכבודו, ט' פרשל (עורך), ניו יורק תשל"ח, עמ' 12–13; Shapiro, (לעיל הערה 58) עמ' 5–6.
[161] ט' פרשל, "ר' שאול ליברמן ופעלו המדעי", תדפיס מהדואר (תשכ"ג), עמ' 8; ר"ש ליברמן, בריאיון עם רמ"צ נריה, ליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 339.
[162] שמעתי מכמה רבנים ותיקים ומחשובי בוגרי הישיבה בהזדמנויות שונות. אמנם הדברים מופרכים היות שנשא רש"ל את אשתו הראשונה בשנת תרפ"ב והיא נפטרה בתר"צ, והרב נתן רענן נשא את אותה בת, בתיה מרים, בתרפ"ח. בכל זאת הזכרנו את השמועה בתור הוכחה לתחושת החיבוב של הרב קוק לרש"ל שהייתה מן המפורסמות בישיבה.
[163] ראו למעלה הערה 56. ראו רש"ל בריאיון עם רמ"צ נריה, ליקוטי הראי"ה, ירושלים תש"נ, עמ' 460, שהרב אף הקפיד פעם כשרש"ל לא חש בטוב ונעדר, ו"החזיר" לו רש"ל בחוש הומור כשהקפיד ללמוד עמו בעיצומו של סעודת פורים. רמ"צ נהוראי, שם, סיפר לי ששמע מהרב צבי יהודה קוק שפעם אף חיכה להם הנציב העליון מטעם אנגליה, שבא לדבר עם הרב קוק, אך הרב השיב לו שהוא צריך לבקש רשות גם מהחברותא שלו, ורש"ל התעקש לא לבטל את קביעותם!
[164] ראו הערה 52; מ"ד הר, "שאול ליברמן", אנציקלופדיה העברית, כא, ירושלים-תל אביב תשכ"ט), עמ' 709; T. Preschel, Encyclopedia Judaica (see note 156), vol. 2, pp. 218. כבר בתרפ"ט, הו"ל "על הירושלמי", שבה הוא מציע תיקונים רבים בגרסאות שלפנינו בתלמוד ירושלמי ובפרט על מסכת סוטה.
[166] ר"ש ליברמן בריאיון עם רמ"צ נריה, ליקוטי הראי"ה (לעיל הערה 10), עמ' 339. הספר נמצא ברשות האחיינים של רש"ל, משפחת בר-אילן ברחובות.
[167] ראוי לציין שיש תלמידים אחרים ששימשו אף הם בתקופת שונות בירושלים, ולמדו חברותא עם הרב קוק: הגה"ר יצחק אריאלי, משגיח הישיבה המרכזית ומחבר ספר עיניים למשפט על הש"ס והרמב"ם, הגה"ר יצחק הוטנר, מחבר ספר פחד יצחק ולימים ראש ישיבת חיים ברלין ואחד מגדולי הדור באמריקה.
[168] בעז"ה נוציא בעתיד מאמר על הקשר בין הרב קוק ובין התלמידים הללו.
[169] אגרות הראי"ה, א (לעיל הערה 5), עמ' קכג. ראו גם כיצד שיבחו במכתב התנחומים למשפחתו, שם ב, עמ' רצו.
[170] על פי כתובות יז, א. ראו ר' נתן, בספר הערוך, תל אביב חת"ד, עמ' רכז.
[172] שם, עמ' קפח. וראו גם שם, עמ' קסח, "חשוב לי מאד ספרו ואישיותו (של רי"א הלוי). מי יתן וירבו הולכים בעקבותיו".
[175] למשל הסכמות הראי"ה (לעיל הערה 5), עמ' 91, 99, 120–122, 123–124, ובאגרות הראי"ה, ב (לעיל הערה 5), עמ' ו, ז, יב; שם ג, עמ' עא–עד.
[176] ראו עליו למעלה בפרק ה. ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן ונשיאה של "ישיבה אוניברסיטה", מתארו הרב "ידידי עז הרב הגאון המובהק אוצר תורה ויראה טהורה, כליל המדעים וכו'. האיגרת מובאת בשלמותה על ידי הר"י פילבר (לעיל הערה 45), עמ' 270.
[179] שם, עמ' קמב, רמ–רמב.
[180] שם ב, עמ' כ.
[181] ראו למשל רי"ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק תרע"ז, עמ' 20, שמסביר שחז"ל לפעמים תולים טעמי מנהגים בכשפים או דקשי לעניותא וכדומה כשנשכח להם הטעם! שם, עמ' 148, מביא דעה משונה שכביכול אפשר לצאת ידי חובת טבילת כלים בכיור שבמטבח. שם, עמ' 151, שמביא שיש שהתירו להשתמש בטלפון בשבת.
[182] אגרות הראי"ה, א (לעיל הערה 5), עמ' קסא–קסג. בסופו של דבר כתב הרב את הערך הארוך "בר מצרא", אוצר ישראל (לעיל הערה 72) ג, עמ' 170–173.
[183] ראו ביקורתB. Revel, "The Jewish Encyclopedia", Jewish Exponent (Philadelphia) 46, no. 20, 28/2/08 , ובהשוואתו בין שתי האנציקלופדיות. אף הוא חיבר ערכים שונים ברוח מדעי-דתי עבור האנציקלופדיה החדשה.
קבצים להורדה:
