מהי תכלית המשכן, ומהו הכלי העיקרי במשכן ?

 

הרמב"ן בפתיחתו לפרשת תרומה (שמות כ"ה, א) כתב:

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצוות, שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מ"ז, ב), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצוום על ידו של משה (כ"ד, ג-ז), וכרת עמהם ברית על כל זה (שם, ח), מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים, כאשר התנה עמהם מתחילה: 'ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה' (לעיל י"ט, ה), ואמר: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שם י"ט, ו), והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש, להשרות שכינתו ביניהם. ולכן ציוה תחילה על דבר המשכן, שיהיה לו בית בתוכם, מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

       בדבריו אלו הדגיש הרמב"ן שתכלית המשכן היא השראת השכינה. יש לציין שדברי הרמב"ן הללו מפורשים בפסוק בתחילת פרשת תרומה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח)!

 

       גם הראב"ע (שמות כ"ה, א) כתב שתכלית המשכן היא להשרות את שכינתו יתברך בתוכנו: "בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו".

כך כתב הראב"ע גם בפרשת תצוה על הפסוק "וידעו כי אני ד' אלקיהם, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ד' אלקיהם" (שמות כ"ט, מו): "אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

הרמב"ן (שם כ"ה, א) ממשיך ומבאר:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם: 'וישכן כבוד ד' על הר סיני' (שם כ"ד, טז), וכתיב: 'הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו' (דברים ה', כא), כן כתוב במשכן: 'וכבוד ד' מלא את המשכן' (שמות מ', לד). והזכיר במשכן שני פעמים: 'וכבוד ד' מלא את המשכן' (שם מ', לד-לה), כנגד 'את כבודו ואת גדלו'. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני[1].  

הרמב"ן (שם) ממשיך ומסביר לא רק מהי תכלית המשכן, אלא גם מהו הכלי העיקרי במשכן:

והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה, שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך      שם, ודברתי אתך מעל הכפרת' (להלן כ"ה, כב).

על פי זה מבאר הרמב"ן (שם) מדוע בפרשת תרומה הוקדמו הארון ושאר הכלים למשכן, ואילו בפרשת ויקהל הוקדם המשכן:

על כן הקדים הארון והכפרת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל: 'את המשכן, את אהלו ואת מכסהו' (ל"ה, יא), וכן עשה בצלאל (להלן ל"ו, ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה.

הרמב"ן חזר על דבריו גם בפרשת עקב (דברים י', א):

מתחילה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כ"ה, י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן - להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, ציוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, הוא המצווה בו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן,ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחילה.

 

מעין זה כתבו ראשונים נוספים:

הרשב"ם (שמות כ"ה, י) כתב:

ועשו ארון עצי שטים - ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן, ואחר כך כלים: ארון ומנורה ושולחן, שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי? אלא בציווי הוצרך לפרש עשיית הארון והשולחן [תחילה], שבשביל הארון, שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן.

כן כתב גם הראב"ע על הפסוק "אלה פקודי המשכן משכן העדת" (שמות ל"ח, כא): "ופירש למה נקרא משכן, בעבור הארון, ששם לוחות העדות"[2].

כן כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך על הפסוק "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת" (במדבר ט', טו): "המשכן לאהל העדת - המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות". כעין זה כתב גם ספר הכוזרי (מאמר א' אות פז): "ועשה להם משה במצות האלקיםארון, והקים עליו המשכן הידוע".

 

מעין דברי הראשונים מובא כבר במדרש תנחומא בפרשת ויקהל (סימן ז):

ראה מה הארון חביב, שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו, וכל הניסים שהיו נעשים לישראל - בארון היו נעשים, לפי שהשכינה בתוכו, ראה מה כתיב בו: 'וארון ברית ד' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' (במדבר י, לג), והיה הורג נחשים ועקרבים, ושורף את הקוצין, והורג שונאיהן של ישראל".

מפורש בדברי התנחומא שהכלי העיקרי במשכן הוא הארון, ושכל המשכן לא נעשה אלא בשביל הארון. כמו כן עולה מדבריו שתכלית המשכן היא השראת השכינה, שכן כתב: "שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו"[3].

 

יסוד זה של המדרש והראשונים מפורש במספר פסוקים בתנ"ך:

       1. כאשר רצה דוד המלך לבנות את בית המקדש אמר לנתן הנביא: "ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלקים יושב בתוך היריעה" (שמ"ב ז', ב). משמע שהצורך לבנין בית המקדש הוא שיהיה מקום לארון[4]!

       2. כאשר נאסר על דוד המלך לבנות את בית המקדש אמר לשריו: "עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש לד' אלקיכם, וקומו ובנו אתמקדש ד' האלקים, להביא את ארון ברית ד' וכלי קדש האלקים לבית הנבנה לשם ד'" (דהי"א כ"ב, יט).

       3. אחר כך שוב אסף דוד המלך את שריו ואמר להם: "שמעוני אחי ועמי: אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ד' ולהדֹם רגלי אלקינו" (שם כח, ב).

       מפורש בפסוקים אלה שתכלית המקדש היא הכנסת ארון הברית לתוכו!

על פי היסוד שהתבאר בסעיף הקודם, שעיקר המשכן הוא הארון, מתבארים מספר עניינים הקשורים למדרגת הקדושה של המשכנים השונים, וכן של בתי המקדש!

כאשר מתבוננים בספר שמואל מגלים דבר מפתיע: בתחילת ספר שמואל (פרקים א'-ד') נזכר משכן שילה פעמים רבות מאד: כמעט כל המסופר בפרקים אלו מתרחש בשילה! אבל לאחר מכן לא מסופר עוד על משכן שילה ולא על מקום אחר שבו היה המשכן! יש להדגיש שלעומת זאת מצאנו מספר התכנסויות של עם ישראל בראשות מנהיגיו, שמואל הנביא ושאול המלך, למקומות אחרים, כמו המצפה[5]והגלגל[6]!

נשאלת השאלה: האם המשכן המשיך לעמוד בשילה? אם כן - מדוע איננו מוצאים שום התייחסות אליו? ואם הוא חרב - מדוע לא מסופר על כך בספר שמואל? ומדוע לא הקימוהו מחדש בשילה או במקום אחר?

עדות על גורלו של משכן שילה מוצאים אנו בספר ירמיהו (ז' יב-יג), משם עולה שהמשכן בשילה חרב, שכך אמר ירמיהו הנביא:

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ד', וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

רואים מפסוקים אלו שמשכן שילה חרב, שכן ירמיהו מנבא שמה שקרה למשכן שילה יקרה לבית המקדש, ובית המקדש חרב, אם כן עולה שאף משכן שילה חרב! מפסוקים אלו עולה שלא רק שמשכן שילה חרב, אלא שהזעזוע שפקד את העם בחורבן משכן שילה ליוה את העם כארבע מאות וחמישים שנה[7], עד שכאשר ירמיהו רוצה לגרום לעם לחזור בתשובה ולא לבטוח בבית המקדש שהוא יעזור להם למרות מעשיהם הרעים, הוא מזכיר להם את חורבן שילה!

בהמשך ספר ירמיהו (פרק כ"ו) מסופר שכאשר ירמיהו חזר ואמר שד' יעשה לבית המקדש כשם שעשה לשילה העם רוצה להרוג אותו על כך! אם כן השאלה מחריפה עוד יותר: כיצד יתכן שמאורע נורא כל כך ומזעזע כל כך, חורבן המשכן, שרישומו נשאר בעם כארבע מאות וחמישים שנה, לא נזכר כלל בספר שמואל?

במשנה בזבחים (י"ד, ז) נאמר שאחרי שהמשכן עמד בשילה הוא עבר לנוב, ואחר כך לגבעון. אבל כאמור, בספר שמואל [וגם בספר מלכים] לא נאמר דבר זה. לגבי נוב נאמר שהיא היתה "עיר הכהנים" (שמואל א' כ"ב, יט), ולגבי גבעון נאמר ששם היתה "הבמה הגדולה" (מלכים א' ג', ד).

מנין למדו חז"ל שהמשכן עמד בנוב? כתב על כך רש"י (זבחים קי"ב, ב):

באו לנוב וגבעון - כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב, כמו שנאמר: 'אין לחם חול תחת ידי, כי אם לחם קֹדש', 'כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים הַמוּסָרִים מלפני ד'' (שמואל א' כ"א, ה-ז), אלמא שולחן ומזבח התם הוה.

למדנו אם כן שהמשכן עמד בנוב ממה שמסופר ששם היה לחם הפנים, שמקומו במשכן.           יש לשאול: מדוע תיאר הנביא את משכן נוב בדרך אגבית כל כך? רק מתוך שלא היה לאחימלך לחם חול, אלא לחם הפנים, שמענו ששם היה המשכן! עולה מכאן שאילו היה לאחימלך לחם חול לא היינו יודעים ששם עמד המשכן!

ועוד, שהמאורע ממנו שמענו שהמשכן עמד בנוב אירע בימים האחרונים לקיומו, והוא שגרם לחורבנו, שכן דואג סיפר לשאול על כך שאחימלך נתן לחם וחרב לדוד, ועל כך ציוה שאול להורגו יחד עם שאר כהני נוב!

האם לא היה מתאים יותר שהנביא יתאר את משכן נוב בחגיגיות, כשם שתיאר את הקמת המשכן בשילה: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שִלה, וישכינו שם את אהל מועד" (יהושע י"ח, א)? אף אם היתה סיבה לא לתאר את הקמתו בחגיגיות, כיצד יתכן שלא מצאנו שום התכנסות ציבורית לנוב? ולא רק זאת, אלא שבתקופה שבה עמד המשכן בנוב מצאנו מספר התכנסויות ציבוריות למצפה ולגלגל, כנזכר לעיל!

לגבי המשכן בגבעון כתב רש"י: "חרבה נוב בימי שאול, באו לגבעון, כדכתיב במלכים (א' ג', ד): 'כי היא הבמה הגדולה'". כיצד למד רש"י מהמלים "הבמה הגדולה" ששם עמד המשכן? דבר זה מפורש בספר דברי הימים (ב' א', ג-ד): "וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון, כי שם היה אהל מועד האלקים אשר עשה משה עבד ד' במדבר".

אבל יש לשאול: מדוע לא כתוב דבר זה בספר מלכים?

בהמשך הפסוקים בספר דברי הימים, המתארים את הליכת שלמה ובני ישראל לבמה אשר בגבעון, נאמר: "אבל ארון האלקים העלה דויד מקרית יערים, בהכין לו דויד, כי נטה לו אהל בירושלם". אם כן "הבמה הגדולה" היא המשכן ללא הארון! רואים אנו שכאשר הארון אינו נמצא במשכן - קדושת המשכן יורדת, והוא אינו קרוי "משכן", אלא רק "במה גדולה"[8]!

רש"י במסכת זבחים (ס"א, ב) כתב את הדברים בצורה חריפה ביותר: "נוב וגבעון - חד חשיב להו, דשניהם במה ואינן קדושים". יש לציין שודאי היתה בהם קדושה, כיוון שהגמרא בזבחים (קי"ח, ב) אומרת: "בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים", אם כן ודאי היתה בהם קדושה, אלא הכוונה היא שמדרגת הקדושה של המשכנים בנוב ובגבעון היתה נמוכה לעומת משכן שילה, כיוון שהארון לא היה בהם.

זו גם הסיבה בגללה לא נכתב בפירוש על המשכן בנוב: כיוון שהמשכן היה בלא הארון - ירדה קדושתו והוא לא נזכר בפירוש, אלא רק בדרך צדדית, לקראת סופו, ובדבר שגרם לחורבנו. זו גם הסיבה לכך שלא נזכר בספר שמואל חורבן משכן שילה: כיוון שהנביא תיאר בהרחבה את נפילת הארון בשבי הפלשתים (שמואל א', ד'), והארון הוא עיקרו של המשכן, הרי שהנביא תיאר את עיקר חורבנו של משכן שילה!

יש לציין שנקודה זו, שהימצאות הארון במשכן היא המקנה לו את עיקר קדושתו, והימצאותו מחוצה לו פוגמת בקדושתו, אינה רק רעיונית, אלא היא בעלת משמעות הלכתית מובהקת: כל זמן שהיה המשכן בנוב ובגבעון לא ניתן היה להקריב במשכן חלק גדול מאד מהקרבנות! כמו שאמרה המשנה במגילה (ט', ב): "אין בין במה גדולה [כלומר המשכן כאשר היה בנוב ובגבעון] לבמה קטנה [של כל יחיד] אלא פסחים", והסבירה הגמרא: "כעין פסחים", דהיינו רק חובות שקבוע להם זמן, כמו פסח, קרבו במשכנים בנוב ובגבעון, ולא בבמת יחיד. אבל כל החובות שאין קבוע להם זמן, כגון חטאות ואשמות של יחיד, ואפילו חטאות של ציבור שאין קבוע להם זמן [מלבד חטאות של ראשי חדשים ומועדים שקבוע להם זמן] - לא קרבו לא בבמת יחיד ואף לא בבמת ציבור. כלומר: במשכן בזמן היותו בנוב ובגבעון[9]!

במסכת זבחים (פרק י"ד משניות ד-ח) נאמר:

עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות.

ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים...

באו לגלגל - הותרו הבמות...

באו לשילה - נאסרו הבמות...

באו לנוב וגבעון - הותרו הבמות...

באו לירושלים - נאסרו הבמות... .

 

ממה נובע ההבדל בין המקומות השונים? מדוע בחלק מהמקומות בהם עמד המשכן נאסרו הבמות ובחלק הן הותרו? כתב על כך הירושלמי (מגילה א', י"ב): "רבי יסא בשם רבי יוחנן: זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות. יצא - הבמות מותרות".  כוונת הירושלמי היא שבזמן שהארון עמד במשכן ובמקדש, דהיינו: במדבר, בשילה ובירושלים - היו הבמות אסורות, ואילו בזמן שהארון עמד מחוץ למשכן, דהיינו: בגלגל, בנוב ובגבעון - היו הבמות מותרות.

אמנם לשון הירושלמי הוא: "זה סימן", ואפשר להבין שזה אינו הטעם, אלא רק סימן בעלמא. אולם ה"יפה עינים" בזבחים (קי"ח, ב) הביא את הירושלמי והסבירו: "בירושלמי מוכח שטעם היתר הבמות אז משום שלא היה הארון אצל המזבח, ובשילה שהיה אצל המזבח היה איסור במות". כלומר: כיון שעיקר המשכן הוא הארון, כמו שהתבאר, ממילא כאשר הארון לא היה במשכן - קדושתו ירדה, ולכן הותרו הבמות. כך משמע גם בתוספתא במסכת זבחים (י"ג, יט): "אי זו היא במה גדולה? בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם". משמע שהיתר הבמות תלוי בכך שאין הארון נתון שם.

 

מעין זה כתב המאירי בחידושיו למסכת מגילה (ט', ב) בלי להזכיר את הירושלמי והתוספתא:

אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכו' - משנה זו נאמרה על שום זמן שהיו הבמות מותרות. וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות. ומשהוקם המשכן נאסרו, הואיל והיה שם מזבח וארון עמו.

באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו, והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם, ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל, הותרו הבמות[10].

באו לשילה אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות.

באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והָגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן, ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח, אבל לא הארון, שהרי ביד פלשתים היה, וכן בזמן שהחריב שאול את נוב עיר הכהנים והביאו המשכן והמזבח לגבעון, ולא היה הארון עמו, שכבר היה מוגלה ביד פלשתים, ואף כשחזר להם לא קבעוהו עם המשכן לא בנוב ולא בגבעון… וכן שעמד זמן בבית עובד אדום עד שהעלהו דוד לציון, וכל זמן זה הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות. באו לירושלם ונבנה בית עולמים והוקבע הכל על מכונו, וארון אצל מזבח, נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד היתר. וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם 'במה גדולה', מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור, ומכל מקום לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו.

נמצאנו למדים שכאשר הארון אינו נמצא במשכן - קדושת המשכן יורדת, ומתוך כך הבמות מותרות[11].

       חז"ל אמרו (יומא כ"א, ב) שבבית המקדש השני לא שרתה השכינה[12]. מדוע?

כתב ה"תורת חיים" (סנהדרין ק"ז, ב): "שתכלית בנין בית המקדש היה לצורך הארון להעמידו שם, כי על ידי הארון שרתה שם השכינה, ולהכי בבית שני, שלא היה שם ארון, לא שרתה שם השכינה"[13].

הגמרא במסכת שבת (ל', א) ובמסכת סנהדרין (ק"ז, ב) אומרת:

"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'עשה עמי אות לטובה, ויראו שנאי ויבשו' (תהלים פו, יז)?

אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון [רש"י: דבת שבע].

אמר לו: מחול לך.

אמר לו: עשה עמי אות בחיי.

אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.

כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה.

אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [רש"י: 'רנה' 'תפילה' 'תחינה' כתובים בתפילת שלמה (מלכים א' פ"ח)], ולא נענה.

פתח ואמר: 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד' (תהלים כד, ז).

רהטו [שערים] בתריה למיבלעיה [רש"י: סברי (השערים) דעל עצמו אמר 'מלך הכבוד'], אמרו: 'מי  זה מלך הכבוד' (שם, ח)?

אמר להו: 'ד' עזוז וגבור, ד' גבור מלחמה' (שם).

חזר ואמר: 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם, ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? ד' צבאו-ת הוא מלך הכבוד סלה' (שם, ט), ולא נענה.

כיון שאמר: 'ד' אלקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דויד עבדך' (דבהי"ב ו, מב) מיד נענה.

באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו העוון".

שאל ה"תורת חיים" (בסנהדרין שם) מדוע בחר ד' להראות את סליחתו לדוד דווקא בהכנסת הארון לקדש הקדשים? וענה:

טעמא דמילתא מה שנודע מחילת חטאו של דוד על ידי כניסת הארון לבית המקדש, נראה לפי שתכלית בנין בית המקדש היה לצורך הארון להעמידו שם, שהרי בשעה שרצה דוד לבנות את בית המקדש אמר אל נתן הנביא: 'ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלקים יושב בתוך היריעה' (שמ"ב ז', ב), כי על ידי הארון שרתה שם השכינה. וכיון שדוד נתן נפשו לבנות את בית המקדש, לפיכך נקרא על שמו, כמו שכתב רש"י בפרשת נשא (במדבר ז', א), אלא לפי שעשה מלחמות גדולות ושפך דם לרוב, לא רצה הקב"ה שיבנה הוא הבית, כי אם שלמה, כמו שמפורש בספר דברי הימים (דהי"א כ"ב, ח)[14], אבל שונאי דוד היו סבורים שלא היה [דוד] כדאי לבנות המקדש מצד חטא אוריה ובת שבע, כי על ידי גילוי עריות ושפיכות דמים השכינה מסתלקת מישראל (יומא ט', ב), ואיך תשרה השכינה על ידו. לכך רצה הקב"ה להודיע לשונאיו שאין הדבר כן, ולפיכך כשרצו לחנוך את המקדש, להשתמש בו בדבר אשר נעשה בעבורו, דהיינו להעמיד שם הארון, לא היו יכולים להכניסו שם, כי אם על ידי זכותו [של דוד], להודיע כי הוא היה ראוי לבנות את בית המקדש, אלא שעשה מלחמות גדולות, וכיון שנכנס הארון בזכותו, ולולי זכותו לא היה תכלית בבנין, נמצא דהוה ליה כאילו הוא בנאו עתה.

לעומת כל המקורות שהובאו בפרק הקודם כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה כ'):

המצוה העשרים: הציווי שנצטוינו לעשות בית [ל]עבודה, בו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפְּנִיָה, ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, והוא אמרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש' (שמות כ"ה, ח).

כעין זה כתב הרמב"ם במקום נוסף בספר המצוות, בשרשים (שרש י"ב):

השורש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו... כמו 'ועשו לי מקדש', שזו מצות עשה אחת מכל המצוות, והיא שיהיה לנו בית מוכן, ויבאו אליו ויחנו בו, ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקיבוץ במועדים".

כעין זה כתב הרמב"ם גם בהלכות בית הבחירה (א', א): "מצות עשה לעשות בית לד', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'".

כעין זה כתב הרמב"ם גם בספר "מורה נבוכים" (חלק ג' פרק מ"ה):

שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם [אונקלוס] ואמר: 'ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר: קדם ד' הכאיהון פלחין דריא'" (בראשית כ"ב, יד) [תרגום: "והתפלל אברהם שם במקום ההוא ואמר: לפני ד' כאן יהיו עובדים הדורות"].

כעין זה כתב גם ספר החינוך במצות בנין בית הבחירה (מצוה צ"ה): "לבנות בית לשם ד', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש' (שמות כ"ה, ח)".

הרמב"ם וספר החינוך לא הזכירו את השראת השכינה, אלא את הקרבת הקרבנות והעליה לרגל בלבד, ומשמע מדבריהם שתכלית המשכן היא הקרבת הקרבנות! אכן כתב ה"כלי חמדה" (בסוף פרשת תרומה): "הנה מלשון הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל מבואר דתכלית בנין המקדש להקריב בו קרבנות ושיהיה בו הקיבוץ"!

אבל יש לשאול על הרמב"ם והחינוך: כיצד הם התעלמו מכל הפסוקים ומדרשי חז"ל האומרים שתכלית המשכן והמקדש הוא הארון? ה"כלי חמדה" הביא ראיה לדברי הרמב"ם מדברי חז"ל: "ובאמת הרמב"ם תפס לשון הירושלמי במסכת ראש השנה (א', א) ועוד כמה מקומות: 'אמר הקב"ה לדוד: שלמה בנך בונה המקדש להקריב בו קרבנות'. נראה כדברי הרמב"ם ז"ל".  יש לציין שכעין זה נאמר גם בבבלי במסכת מכות (י', א):

אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: 'שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ד' נלך' (תהלים קכ"ב, א)? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו, ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל. ושמחתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כי טוב יום בחצריך מאלף' (תהלים פד, יא), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח".

מגמרא זו רואים שתכלית המקדש היא העליה לרגל והקרבת הקרבנות! אולם עדיין יש לשאול, כאמור, כיצד יענו הבבלי והירושלמי, הרמב"ם והחינוך על כל הפסוקים האומרים שתכלית המשכן והמקדש הוא הארון?

עוד יש לציין שהרמב"ם והחינוך בהזכירם את כלי המקדש לא הזכירו בין הכלים את הארון! כך כתב הרמב"ם בספר המצוות (שם): "וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש, והכל יקרא 'מקדש'".

וכן כתב בהלכות בית הבחירה (א', ו):

ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום, שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן, ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.

בהלכה ז' שם פירט את מקומם:

המנורה בדרום משמאל הנכנס, ושולחן מימין שעליו לחם הפנים, ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ, ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ. ועושין בתוך העזרה גבולין: עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונים בה בתים לשאר צרכי המקדש, כל בית מהם נקרא לשכה.

ולא הזכיר את הארון!

גם בהמשך ההלכות הקדים הרמב"ם את המזבח ושאר הכלים לארון: על המזבח כתב הרמב"ם באריכות בכל פרק ב', בפרק ג' כתב הרמב"ם על המנורה (הלכות א-יא), על השולחן (הלכות יב-טז), על מזבח הזהב (הי"ז) ועל הכיור (הי"ח), ורק אחר כך, בפ"ד (ה"א) כתב על הארון!

גם ספר החינוך במצוות בניין בית הבחירה (מצוה צ"ה) כתב: "וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית, אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם", ולא הזכיר בפירוש את הארון!

קיימת מחלוקת נוספת בין הרמב"ם (וספר החינוך בעקבותיו) לבין הרמב"ן, שנראה שהיא תלויה במחלוקתם הקודמת. הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה כ' הנזכרת לעיל) כתב: "הנה התבאר שמצות בנין בית הבחירה מצוה... וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש, והכל יקרא 'מקדש'".

וכן כתב ספר החינוך (מצוה צ"ה): "וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית, אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם".

 

לעומת זאת כתב הרמב"ן (בספר המצוות מצות עשה ל"ג[15]):

ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב [-הרמב"ם], שאמר 'שהם חלקים מחלקי המקדש', לפי שאין הכלים מן הבית, אבל הם שתיים מצוות, ואינן מעכבות זו את זו, ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו. ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה.

נראה שהרמב"ם והרמב"ן לשיטתם: הרמב"ם שלא הזכיר את הארון ואת השראת השכינה, לא מנה את עשיית הארון למצוה, ואילו הרמב"ן שהזכיר את הארון ואת השראת השכינה, מנה את עשיית הארון למצוה[16]!

בספר "מעין החכמה" (פרשת תרומה מצות עשה מ"ד) יישב את דעת הרמב"ם מהשגת הרמב"ן וכתב:

"ולי נראה להליץ בעד הרמב"ם שתכלית עשיית המקדש הוא שיהיה ארון הברית קבוע במקומו, להשרות שכינתו בתוכנו, כצוואת דוד לשלמה בנו: 'עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש לד' אלקיכם וכו' וקומו ובנו את מקדש ד' האלקים, להביא את ארון ברית ד' וכלי קדש האלקים לבית הנבנה לשם ד'' (דהי"א כ"ב, יט). ועוד: 'לבנות בית מנוחה לארון ברית ד' ולהדום רגלי אלקינו' (שם כ"ח, ב). וכן בעיקר הציווי: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח), תכלית העשייה להשכין כבודו בתוכנו. ולכן אין למנות בנין [המקדש] ועשיית הארון לשתי מצוות".

אם כן לפי "מעין החכמה" הרמב"ם לא מנה את עשיית הארון כמצווה כיון שהוא סובר שזו תכלית המקדש, והרמב"ם מונה את המצווה האמצעית, ולא את המצוה התכליתית[17].

דברי "מעין החכמה" תמוהים לכאורה, שכן הוא תירץ את דעת הרמב"ם, שלא הזכיר את הארון, על פי סברת הרמב"ן שעיקר המקדש הוא הארון!        אכן כתב על כך ה"כלי חמדה" (בפרשת תרומה):

הנה מלשון הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל מבואר דתכלית בנין המקדש להקריב בו קרבנות ושיהיה בו הקיבוץ. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב להדיא דתכלית המשכן לצורך הארון, כמו שהעתקנו דבריו לעיל, וביותר ביאור כתב כן בפרשת עקב (י', א). והגאון בעל 'מעין החכמה' ז"ל לא הרגיש בזה, וכתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל על פי דברי הרמב"ן ז"ל!

לעניות דעתי נראה לתרץ שודאי הרמב"ם יסכים עם הרמב"ן שעיקר המשכן הוא הארון, שכן הארון נמצא במקום המקודש ביותר: בקדש הקדשים!

כמו כן נראה שדברי "מעין החכמה" צודקים, שכן הוא לא הביא את דברי הרמב"ן כדי ליישב את דעת הרמב"ם, אלא הביא פסוקים שמהם מוכח שתכלית המקדש היא הארון, ולא שייך לומר שזו סברת הרמב"ן, שכן אלו הם פסוקים מפורשים! אלא שקשה לכאורה שהרמב"ם לא כתב כך!

נראה ליישב שהרמב"ם, כפוסק, כתב את מה שמוטל עלינו לעשות, ועלינו מוטל להקריב קרבנות ולעלות לרגל, אבל מכל מקום הרמב"ם אינו חולק על כך  שתכלית המקדש מצד הקב"ה היא השראת השכינה, שכן מפורש בפסוק (שמות כ"ה, ח): "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם"! יש לציין שהרמב"ם, בשני המקומות בספר המצוות ובהלכות בית הבחירה, ציטט רק את חלקו הראשון של הפסוק: "ועשו לי מקדש", ולא הביא את המשכו: "ושכנתי בתוכם"! וכיצד יתכן שהוא התעלם מחציו השני של הפסוק?! אלא שחציו הראשון מתיחס למצוה, ואילו חציו השני מתיחס לתכלית מצד ד', ולכן הרמב"ם לא העתיק את חציו השני של הפסוק!

נראה להוכיח עיקרון זה שבמקדש יש שני צדדים, חובת עבודתנו והשראת השכינה, מדברי רש"י. על הפסוק "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, אשר יאמר היום בהר ד' יראה" (בראשית כ"ב, יד) כתב רש"י: "ד' יראה - פשוטו כתרגומו: ד' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו, ולהקריב כאן קרבנות". פתח רש"י: "ד' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו", וסיים רש"י: "ולהקריב כאן קרבנות"! ללמדנו שיש במקדש שני צדדים: מצד ד' יתברך - הוא ישרה כאן שכינתו, ואילו מצידנו - אנו נקריב כאן קרבנות[18]!

       יש להוסיף שאונקלוס תרגם את הפסוק הזה "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה" כך: "ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ד' הכא יהון פלחין דריא" כלומר: "והתפלל אברהם שם במקום ההוא ואמר: לפני ד' כאן יהיו עובדים הדורות", ובזה ביאר אונקלוס שהמקדש הוא מקום העבודה, אבל בפירושו לפסוק "כי אם אל המקום אשר יבחר ד' מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה) תרגם אונקלוס: "אלהין לאתרא די יתרעי ד' אלקכון מכל שבטיכון לאשראה שכינתיה תמן, לבית שכינתיה תתבעון ותיתון לתמן". כלומר: "כי אם אל המקום אשר יבחר ד' מכל שבטיכם להשרות שכינתו שם, לבית שכינתו תדרשו ובאת שמה". אם כן אונקלוס כתב שמקום המקדש הוא מקום השראת השכינה! רואים גם באונקלוס את שני הצדדים שבבית המקדש: מקום הקרבת הקרבנות ומקום השראת השכינה.

עוד יש להוסיף שלא רק שקיימים שני צדדים במקדש - האחד מצידו יתברך והשני מצידנו - אלא ששני הדברים מתאחדים: על ידי עבודת הקרבנות מצידנו - ד' ישרה את שכינתו בתוכנו.

דבר זה מפורש בדברי הכוזרי (ב', כו): "אמר החבר: מה שאמר הכתוב: 'לְאִֹשַּי' מתרץ כל קושיה. כאילו אמר: הקרבן ההוא וה'לחם' ו'ריח הניחוח' המיוחסים אלי, אינם כי אם 'לאשי', זאת אומרת: האש הנפעלת לפי דבר האלוק, הקרבנות הם לחמה, ואת שיריהם יאכלו הכהנים. והכוונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש, למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה".

דבר זה מפורש כבר בתורה. בסוף פרשת תצוה, אחרי הציווי על קרבן התמיד, אומרת התורה:

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ד' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. ושכנתי בתוך בני ישראל, והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ד' אלקיהם, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ד' אלקיהם (שמות פרק כ"ט).

       עולה מכאן שהשכינה שורה בישראל כאשר הם מקריבים את קרבן התמיד!

 

יש לציין שלא רק הרמב"ם מודה לרמב"ן שתכלית המקדש מצד הקב"ה היא השראת השכינה, אלא גם הרמב"ן מודה לרמב"ם שתכלית המקדש מצידנו היא עבודת הקרבנות. הרמב"ן הדגיש פעמים רבות את היות המשכן מקום השראת השכינה ושעיקר המשכן הוא הארון, הא למדת שהכל מודים שמבחינת עם ישראל תכלית המשכן היא הקרבת הקרבנות, אבל מצד ד' יתברך תכלית המשכן היא השראת השכינה[19].

יהי רצון שנזכה לראות בחזרת השכינה למקומה, ושם נעשה לפניו יתברך תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

 

 

---