מה מקור המילה סופגנייה?

מקורן של הסופגניות במרכז אירופה והן 'עלו ארצה' עם יהודי אירופה.
אולם כבר במשנה (חלה א, ד) נזכר מאכל דומה ושמו סופגנין: "הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין [...] פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה". 
ר' עובדיה מברטנורא מפרש: "הסופגנים – לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג". 
מן הסופגנין שבמשנה חידש דוד ילין בשנת תרנ"ז את הסופגניות, על שום שגם הן רכות וספוגיות, ומהן נגזרה צורת היחיד – סופגנייה. 
אך היו שהתנגדו לחידוש הזה וטענו שהסיומת -יה למילים הפכה למגפה, למשל: חנוכייה, ומכבייה הקשורות בחנוכה וגם עגבנייה, שמשייה ומטרייה.
ביאליק הציע במקום הסופגנייה את המילה אֶסְפּוֹג, במשקל אֶתְרוֹג. 
האקדמיה ללשון העברית קבעה: לא סופגנייה ולא אספוג אלא סופגנית, ואולם הצורה סופגנייה היא שנתקבלה בפי הדוברים.
ומדוע אוכלים סופגניות בחנוכה דווקא? משום שמטגנים אותן בשמן עמוק, והשמן הוא אחד מסממני החג לזכר נס פך השמן. לאחר שמוציאים את הסופגניות מן השמן הרותח אפשר לספוג מהן את השמן העודף, ואחר כך לרחוץ את הכלים
בספוג וגם לעשות ספונג'ה, כלומר לשטוף את הרצפה. לא במקרה שלוש המילים האלה דומות בצלילן: ספוג, סופגניות וספונג'ה. כולן ממקור אחד, מן המילה היוונית סְפּוֹנְגוֹס, שפירושה ספוג. ואולם נראה שכשם שנקביו של הספוג סופגים נוזלים, כן ספגה העברית את הספוג והוא נשמע עברי לחלוטין ו'מציית' לכללי הדקדוק העברי: ספוג במשקל ברוש, בכור, והפועל הנגזר ממנה לספּוג. ב-פ' דגושה. הספוג בא אל העברית בימי המשנה גם במשמעו הרגיל וגם בשימוש מושאל:
המשנה מגדירה ארבעה סוגי תלמידים. אחד מהם היא מכנה 'ספוג' משום "שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל" (אבות ה, טו), מעין בור סוד שאינו מאבד טיפה. ומן הספוג נגזרו במשנה הסופגנין, "העשויים כספוג" בלשונו של רש"י. אבל מה הקשר בין שני אלה ובין הספונג'ה שחדרה אל העגה העברית? גם היא מקורה בספונגוס בספרדית יהודית פירושו לנקות ב- espongar . היוונית, אך היא באה אלינו דרך הספרדית היהודית כלומר בספוג, ומן האֶספונג'ה נוצרה הספונג'ה ויוחדה לשטיפת הרצפות דווקא. וכך הספוג, esponja הספונג'ה והסופגנייה הן מילים אחיות.

(מתוך איגרת מידע לחנוכה, האקדמיה ללשון העברית)

ולא נשכח את הספינג' המרוקאי (כנראה מאותה מילה יוונית 'ספונגס').

חזרה לדף פינת הלשון​