מה נכון לומר: "עשה ימים כלילות" או "עשה לילות כימים"?

בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אבל אנשים חרוצים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. כך למשל עגנון מתאר את חריצותו של גרשום בסיפורו 'הנידח': "והיה עוצר עצמו בבית המדרש והיה עושה לילות כימים לתורה, והיה יושב ושונה, לא שח שיחה בטלה ולא ישן שנת קבע". הביטוי "עשה לילות כימים" מקורו בלשון חז"ל, והוא נזכר בהקשר של מצוות ישיבה בסוכה – מצווה שחייבים בה בלילה כפי שחייבים בה ביום. כבר בספרות חז"ל נשאל הביטוי ההלכתי לציון חריצותו של אדם. לאחר מותו של רבינא, מאמוראי בבל, קונן עליו הספדן: "נשׂים לילות כימים על משׂים לילות כימים" (מועד קטן כה ע"ב), כלומר: 'נבכה יום ולילה על מי שלמד תורה יום ולילה'.

 
שלא כבמקורות, בלשון הדיבור אומרים לעתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. ממה נובע השיבוש הזה? נראה שטבעי אצלנו יותר הסדר: יום ואחריו לילה. את הסדר הזה אנחנו מכירים מן הביטויים 'יום ולילה', 'יומם וליל', 'לא ביום ולא בלילה' ועוד. ואולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.
(מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית)