177-13

אלפי סיפורים סופרו [ועוד יסופרו] על מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מהם ניתן ללמוד על גדולתו הענקית בתורה, מידותיו הנעלות, המופתים הפלאיים שעשה, ועוד. ברצוני לתאר את דמותו כמחנך מיוחד כפי שאני זכיתי להכירו. מכל סיפור ניתן ללמוד ערכים חינוכיים, אותם כל מורה יכול להנחיל לתלמידיו.

 

 

 

 

​

טקס חלוקת סידור וחומש

אתחיל בסיפור "מופת", מופת חינוכי ראשון במעלה, שמעטים זכו לראותו. למעלה מעשרים שנה זכינו, שתלמידי כיתה א' של בית ספרנו, ממ"ד תורני הר-נוף בירושלים, קיבלו את הסידור או את החומש מידיו של הרב זצ"ל, בטקס מרגש ורב רושם.

שנה אחת, הגענו לטקס זה ב"היכל שלמה", בית הרבנות הראשית (אז). התלמידים והוריהם נכנסו לבית הכנסת שבמקום, והמתינו בהתרגשות רבה לכניסת הרב זצ"ל. עליתי לקומה השלישית, ללשכת הרב זצ"ל, כדי להודיע לראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני, שהגענו, ואנו מוכנים לקבל את פניו. בהגיעי ללשכה חשכו עיניי. במקום המתינו רבנים רבים, ראשי ישיבות ועוד, שבאו לשאול ולהתייעץ עם הרב זצ"ל. תהיתי בליבי, ברור שהרב זצ"ל יקבל את כל הרבנים ורק אחר כך הוא ירד אלינו, אך זה ייקח זמן רב והתלמידים הקטנים לא יחזיקו מעמד, מה יהיה? הודעתי על בואנו לראש הלשכה, וברוב ייאושי התכוונתי לרדת, אך לפתע ראש הלשכה יצא והודיע לי: "הרב מייד יורד אליכם"! הייתי מופתע ומאושר, רצתי וירדתי במדרגות והרב זצ"ל ירד במעלית. כמובן התלמידים וההורים קיבלו את פניו בהתרגשות רבה, בעמידה ובשירת "שאו שערים". רבים הצליחו לנשק את ידו. הרב זצ"ל התיישב במקום שהכנתי לו.

פתחתי את הטקס בהודעה להורים ולתלמידים, שהפעם לא אפתח בברכה ובדברי התורה שלי, אלא ברצוני להזמין מייד את הרב זצ"ל כי הוא מאוד ממהר, הואיל ורבנים רבים ממתינים לו. תגובת הרב זצ"ל הייתה מיידית – "מי אמר לך שאני ממהר"? והוסיף: "דבר אתה קודם"! [תמיד, בכל הטקסים, הוא ביקש שאני אדבר לפניו, ולא הבנתי למה, הרי ברור לי שהוא מיהר. לאחר שנים הבנתי, שבעצם הוא רצה לחנך בכך את התלמידים הרכים - אם הראשון לציון מכבד את רב בית הספר שלכם למרות גילו הצעיר, הרי גם עליכם לנהוג כך!]. לאחר שהרב זצ"ל סיים לדבר הוא התיישב במקומו [תמיד הוא דיבר ב"גובה העיניים", כמובן לתלמידים ובו זמנית גם להורים. הוא תיבל את דבריו במדרשים וסיפורים, שריתקו את התלמידים וגם את הוריהם. למדתי ממנו נקודה חינוכית חשובה ביותר - תמיד הוא ביקש לא לגנוז את הסידור או את החומש הראשון, גם אם הוא יתבלה, אלא לשומרו כדי להראותו לנכדים, כי יש ערך לראשוניות. תמיד הוא שיבח את ההורים על שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספרנו התורני, ואיחל לנו הצלחה בכל. ברכות העומדות לנו עד היום!] שוב התנצלתי בפני התלמידים וההורים, שהפעם עלינו להזדרז, חלוקת החומש מידי הרב זצ"ל והצילומים יתנהלו במהירות, כי הרב ממהר לשוב ללשכתו. שוב תגובתו הייתה – "מי אמר לך שאני ממהר"?

החלוקה התנהלה בניחותא, כאילו לרב זצ"ל יש את כל הזמן שבעולם. הוא נתן לנו את התחושה שכעת הוא כל כולו שלנו, ושום דבר לא מעסיק אותו. הוא הגיש בסבלנות את החומש לכל תלמיד, ביקש ממנו שינשק אותו, הניח את ידו על ראשו, בירך אותו ולחץ את ידו. הוא המתין עד שכל תלמיד ותלמיד הצטלם איתו למזכרת. שאלתי את עצמי פעמים רבות - מדוע הרב זצ"ל באמת נהג כך? נדמה לי, שהוא הבין היטב שיש להשקיע בצעירי הצאן, כך הוא הכין וחינך את הדור הבא. קשה לתאר ולהסביר מה תלמיד בכיתה א' מקבל לכל החיים, מחוויה כל כך מרגשת ובל תימחה, בראותו את הופעתו האצילית והמרשימה של הרב זצ"ל בגלימה והכובע המיוחד של הראשון לציון.

כאשר הרב זצ"ל סיים את תפקידו כרב ראשי, הוא המשיך לחלק לנו את הסידור או את החומש בבית הכנסת שלו, "היכל יעקב" בשכונת "קרית משה". בכ' באדר א' תשס"ח, עמדו תלמידנו, מתלמוד תורה "נחלה" ממ"ד הר נוף, לקבל את הסידור מהרב זצ"ל. יום לפני החלוקה, מזכירתו הודיעה לי בטלפון, שהרבנית, ששמרה מאוד על בריאות הרב זצ"ל, הודיעה לה שהטקס יתקיים מחר כמתוכנן. למחרת בבוקר הגעתי לבית הכנסת לפני כולם כדי להכינו כראוי לטקס. עליתי ללשכת הרב זצ"ל, ולתדהמתי המזכירה בישרה לי, שהרבנית הודיעה לה זה עתה בצער, שהרב זצ"ל לא מרגיש טוב, לכן הוא לא יוכל להגיע. לא ידעתי מה לעשות. איך אודיע על כך למנהל, לתלמידים ולהורים, ומי יחלק את הסידורים במקומו!?

התלמידים הגיעו בזמן לבית הכנסת, ההתרגשות של התלמידים והוריהם הייתה רבה. הם התיישבו במקומות והמתינו לכניסת הרב זצ"ל. בלית ברירה עליתי על הבימה שלפני ארון הקודש, והודעתי בצער, שלפני רבע שעה קיבלנו הודעה שהרב זצ"ל לא יגיע עקב מצב בריאותו, האכזבה הייתה גדולה. שינינו את כל התוכנית. פתחנו בהופעה ובשירה של התלמידים. לפתע אני רואה דרך החלונות את הרב זצ"ל! אני לא מאמין למראה עיניי. הודעתי מייד, שהבלתי יאומן מתרחש, הרב זצ"ל בכל זאת מגיע, ואני פשוט לא מבין ויודע כיצד התרחש ה"מופת" הזה. למרות חולשתו, הוא עלה על הבימה, וכהרגלו דיבר ובירך את התלמידים והוריהם. גם הפעם הוא חילק את הסידור לכל תלמיד, והמתין בסבלנות שכל אחד יצטלם איתו למזכרת. לא ידעתי אז, שהייתה זו הפעם האחרונה שזכינו לטקס מיוחד זה. בשביעי של פסח באותה שנה (תשס"ח) הרב זצ"ל אושפז, כנראה שהיינו בית הספר האחרון שזכה לטקס מיוחד ומרגש זה. אנו מרגישים היום, שברכותיו של הרב זצ"ל עומדות לנו בהצלחתנו החינוכית עם תלמידנו. לאחר בירור, נודע לי, שאחד האבות שהיה לו קשר קרוב אל הרב זצ"ל התקשר למשפחה ובירר אולי בכל זאת יש אפשרות שהרב יגיע. ואכן לאחר הסכמתו של הרב זצ"ל ואישורה של הרבנית, הוא הגיע בכל זאת. שוב למדתי על גדולתו והבנתו החינוכית. הרב זצ"ל לא רצה לאכזב את התלמידים שחיכו כל כך הרבה זמן לטקס מיוחד זה. אציין, שהרב חילק סידור או חומש גם לבנות, וזאת מתוך הערכה לתפקידן כאמהות לעתיד והיותן המחנכות של הדור הבא. המחזורים הבאים כבר לא זכו למעמד המיוחד הזה, ועבורנו זה לא היה אותו טקס כמו בכל שנה - העיקר היה חסר מן הספר. באמת היינו כיתומים, כולנו מרגישים כבניו ונכדיו. נחנך את תלמידנו לאור גדולתו בתורה ומידותיו המיוחדות.

 

כתיבת הספר "קדושים תהיו"

משהו אישי, כיצד החל הקשר שלי עם הרב זצ"ל, ועד היכן הוא הגיע?

למדתי בישיבת ההסדר "הר עציון" באלון שבות, שם התחלתי לאסוף חומר הלכתי על איסור ריקודים מעורבים, רחצה מעורבת, בגדי צניעות לנשים וגברים, ועוד. בשנת תשל"ז עברתי ללמוד בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, שם המשכתי לאסוף חומר ולכתוב את חיבורי. רציתי לפרסם את הדברים עבור הנוער, אך היה ברור לי שללא עזרה והסכמה מרב גדול לא אוכל לפרסם זאת. אך אל מי אפנה? חברים יעצו לי לפנות אל הרב מרדכי אליהו הגר בשכנות לישיבה. באותה העת הוא היה חבר בבית הדין הגדול. ידעתי שהוא עסוק מאוד, בכל זאת החלטתי לנסות את מזלי. בהתרגשות גדולה צעדתי לבית הרב זצ"ל. דפקתי על הדלת, הרב זצ"ל פתח לי במאור פנים. הוא התעניין מי אני ומה אני כותב. הוא הופתע מהנושא, שמעטים העזו לכתוב עליו. הוא לקח את אשר כתבתי והחל לעבור עליו, מחק דברים לא ראויים, תיקן ושיפץ, הוסיף לי את מנהגי הספרדים, והכל ללא עיון בספרים. בנוסף לכך הוא ענה לי על כל שאלותיי שלא מצאתי להן מקור מפורש בספרי ההלכה. הוא ביקש לראות חומר נוסף לכשאכתוב. ואכן זכיתי להוציא לאור את ספרי, "קדושים תהיו: הלכות והליכות בחברה ובתנועות הנוער", עם הסכמתו. עזרתו וברכתו עמדו לי, והספר התקבל בברכה בין בני הנוער וגם בין רבנים, מורים, ועוד. בזכותו גם פרסמתי את ספרי השני "והיה מחניך קדוש: הלכות והליכות בטיול, מחנה קיץ וקייטנה" [בכתיבת שני הספרים הנ"ל סייע לי רבות גם, מו"ר הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית וגן]. עד היום, ובכל פעם מחדש, אני מתפעל מהשיעור החינוכי לו זכיתי, לראות כיצד רב כה גדול מקדיש מזמנו היקר לבחור ישיבה צעיר, תוך הבנה יתירה לצורכי הדור ולבעיות המעסיקות את הנוער.

 

שו"ת הרב הראשי

כעבור שנים רבות, בשנת תשס"ח, פנה אלי בנו של הרב זצ"ל, שלמה: כחוקר הרבנות הראשית, וכאחד מעורכי הספר "הרבנות הראשית: שבעים שנה לייסודה", וכמי שזכה ליחס מיוחד מהרב זצ"ל, הוא מבקש שאקבל על עצמי לערוך ספר חדש ומיוחד במינו. הרב זצ"ל, בהיותו רב ראשי, כתב אלפי תשובות בהלכה, קצרות וארוכות, חלקן עם מקורות ונימוקים וכאלה בלי, לתלמידים, לתלמידות, למורים, לרבנים, לראשי ישיבות ולסתם "עמך", מהארץ ומהעולם כולו. התשובות מצויות בקלסרים, המונחים כ"אבן שאין לה הופכין". בקשתו הייתה, שאשב עם הרב זצ"ל, ואעבור איתו על כל התשובות, כדי שהרב זצ"ל יתקן ויוסיף מקורות ונימוקים, כאילו הוא כותב את התשובות היום. ברגע הראשון סירבתי - מי אני שאגע בדברים של הרב זצ"ל?! ביקשתי שהות למחשבה, אך כעבור זמן קצר הודעתי לבנו שאני מוכן לקבל את המשימה, וזאת מתוך מחשבה, שבכך אוכל להחזיר לרב זצ"ל, ולו במעט, על כל מה שאני חב לו, על עזרתו בכתיבת ספריי בהלכה, ועל כל השנים בהם הוא חילק לתלמידיי את הסידור או את החומש. ואכן, הגעתי לבית הרב זצ"ל לתחילת העבודה המשותפת. התקבלתי בחביבות רבה ע"י הרב זצ"ל והרבנית שתחיה לאורך ימים טובים. התיישבנו בחדרו הקטן העמוס באלפי ספרים. בפגישות הראשונות נכחה גם נכדתו, שהייתה אחראית על עריכת השאלות, וגם בני, שהיה אחראי על סידור הדפים, ותיוק התשובות המתוקנות בקלסר. לאחר מכן היו לי פגישות רבות ביחידות עם הרב זצ"ל, בהן ראיתי את גאוניותו, ואת מידותיו המיוחדות. הוא עבר על התשובה ובכתב ידו הוסיף ותיקן מה שנראה לו. כשסיים, הושיט לי את התשובה המעודכנת, ואמר: קרא, האם זה מובן כעת? קראתי ונהניתי. לעיתים השבתי – "סליחה, לא כל כך. אני רוצה שאת השו"ת הזה, בניגוד לספרי שו"ת אחרים, יקראו ויבינו גם תלמידיי ותלמידותיי, לכן האם הרב מוכן להוסיף מספר מילים להבהרה וכן מקורות נוספים"? הרב זצ"ל הסכים מייד! הוספתי ושאלתי שאלות להבהרה ולתוספת העניין. הרב זצ"ל, בסבלנות רבה ובענווה גדולה, התייחס בכבוד רב לכל הערה ובקשה שלי.

פעם אחת ביקשתי שיוסיף מקור לאחת ההלכות שכתב. הרב זצ"ל ביקש ממני לתת לו את הספר שנמצא מאחורי גבי. הסתובבתי לאחור וראיתי רק סידורים. הרב זצ"ל ראה מייד את המבוכה שלי, ואמר: "מאחורי הסידורים, בצד ימין נמצא הספר, קח אותו", וציין לי היכן לפותחו, כמובן המקור היה מדויק להפליא. מבני הוא ביקש שיביא לו מסכתות מהש"ס, "משנה ברורה", ועוד. תוך דקות הצטברו ספרים רבים על שולחנו. תוך שניות הרב זצ"ל מצא כל מקור כדי לצטטו במדויק. ראיתי גאונות אמיתית. פעם אחת נכנס אל הרב זצ"ל רב חשוב מחוץ לארץ עם ביתו, וביקש את ברכתו לפני חתונתה. הבנתי שהשיחה ביניהם יכולה להיות אישית וביקשתי לצאת, אך הרב זצ"ל לא נתן לי, ואמר: "אתה תשב במקומך"! כל העת הוא נתן לי את התחושה שהוא כל כולו שלי, ואם כרגע אני האורח שלו, ולא משנה שאנו עסוקים בספר שלו, אין סיבה שאצא מפני אורח לרגע, ואכן הייתה זו הכנסת אורחים למופת. מספר פעמים הרבנית הכניסה קפה לרב זצ"ל, אך הוא סירב לשתות, תוך הסבר שכעת הוא עסוק בתורה. פעמים רבות, בין תשובה לתשובה, הוא סיפר לי סיפורים מרתקים על גדולי ישראל ועל ההווי של ירושלים של פעם.

אספר רק על תשובה אחת שהרב זצ"ל כתב, האומרת הכל על ייחודו בפסיקת הלכה. בזמנו הוא נשאל ע"י פקיד גבוה במשרד הדתות - האם מותר לתת לשאינם יהודים סכום כסף מקופות הצדקה הקבועות ליד הכותל המערבי? תשובתו הייתה נחרצת - לא! אמרתי לרב זצ"ל: כאשר התשובה שכבה בתוך קלסר במשרד הדתות איש לא ידע עליה, אך כעת אם נפרסם אותה בספר יגידו על הרב שהוא גזען, אולי כדאי לוותר עליה. תגובתו המיידית הייתה - "מה איכפת לי!". הוא הוסיף ונימק את תשובתו - "היהודי שתרם מכספו, התכוון לתת אותו לצורכי הכותל המערבי והדומה לכך, ולא להוצאות רפואיות וכדומה". זה היה לימוד גדול עבורי. הבנתי שאם הרב זצ"ל חושב שזו ההלכה, שום דבר לא יזיז אותו, ולא מעניין אותו מה יגידו בתקשורת, ומה יחשבו עליו וכו'. התשובות היו חתוכות וברורות. ואכן, מאות שאלות שאלתי את הרב במשך השנים, מעולם הוא לא אמר לי - לא יודע! תשובותיו תמיד היו ברורות ומנומקות. באחת הפגישות, הרבנית שתחי' הכניסה אל הרב זצ"ל מספר פעמים בקשות שהרב יאשר שמות לתינוקות שנולדו, לזיווג, ועוד. ביקשתי מהרב זצ"ל שיסביר לי כיצד הוא קובע מה הוא שם ראוי ומה לא? להפתעתי הרבה, מתוך כבוד אלי, הוא הסביר לי זאת בקצרה.

הספקנו לעבור על כל החומר. סיימנו בערב שלפני ליל בדיקת חמץ. אמרתי לרב זצ"ל: סיימנו את "ביעור החמץ", והודיתי לו על כל המאמץ שהשקיע, ואיחלתי לו ולרבנית חג שמח וכשר. לא ידעתי באותה העת, שהייתי, כנראה, אחד מהאחרונים שראו את הרב זצ"ל על רגליו בענייני עבודה וכתיבה. בשביעי של פסח (תשס"ח) הובהל הרב זצ"ל לבית החולים. כעבור זמן נדפס הספר, "שו"ת הרב הראשי", והרב זצ"ל שמח מאוד לקבלו. את הכרך השני, לצערי הרב, כבר לא זכיתי לעבור עם הרב זצ"ל, הוא שכב בבית החולים "שערי צדק". כאשר סיימתי את עריכת הספר הרב זצ"ל היה בביתו, נכנסתי אליו כדי לשאול את כל השאלות להבהרה שהיו לי, הרב זצ"ל השיב לי בבהירות על כולן. אחת השאלות עסקה בחובה לברך על חכמי ישראל: "ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו". שאלתי אותו - על מי בדורנו אפשר לברך ברכה זו בשם ומלכות? הוא השיב לי ללא היסוס - על הרב אברהם שפירא זצ"ל. [ואכן, כחוקר הרבנות הראשית, ביקרתי פעמים רבות ב"היכל שלמה", ראיתי את ההערכה וההערצה שהייתה ביניהם. למרות שלעיתים הייתה ביניהם מחלוקת בנושאים שונים, מעולם היא לא יצאה מחוץ ללשכתם, מעולם לא היו ביניהם מריבות]. כעת אני מכין את הכרך השלישי והרביעי של השו"ת, ולצערי הרב, אפילו לשאול שאלות להבהרה כבר לא אוכל.

אספר עוד "מופת" הקשור לספר זה. לפני ראש השנה האחרון לחייו, שעתיים לפני כניסת החג, התקשר לביתי בנו של הרב זצ"ל, שלמה, ומודיע לי – "הרב [ששכב בבית החולים "שערי צדק"], רוצה לדבר איתך". לא האמנתי למשמע אוזני, הטלפון כמעט נפל מידי. הרב זצ"ל בחביבות רבה הודה לי על כל עמלי בהוצאת ספרו, "שו"ת הרב הראשי", בירך אותי ואת בני ביתי לשנה החדשה. התרגשתי מאוד. ביקשתי גם כן לברכו, בירכתיו בברכת כוהנים וברפואה שלימה, שיזכה במהרה לעמוד על רגליו, ובע"ה נמשיך בעבודתנו המשותפת בכרך הבא. הרב הודה לי בהתרגשות על ברכותיי. גם הפעם למדתי ממנו לימוד גדול לכל החיים, להיות בן אדם ולשים לב לפרטים הקטנים גם שעתיים לפני היום הגדול והקדוש! הבנתי מה זה להכיר טובה, ולא משנה מי זה שעשה לך אותה, ומה כמותה או איכותה.

 

ענווה אמיתית

אני משמש גם כרב אולפנת "חורב" בירושלים. זכינו שהרב זצ"ל הגיע אלינו מספר פעמים, או לפני ראש השנה או לפני חג הפסח. בפעם האחרונה שהוא ביקר אצלנו, היה זה לפני חג הפסח. השיחה הייתה נפלאה, כרגיל מתובלת במדרשי חז"ל, הלכות וסיפורים שריתקו מאות תלמידות, מכיתה ז' ועד כיתה י"ב. הרב זצ"ל סיים את שיחתו ורצה לרדת מהבימה, אך עצרתי בעדו. רציתי להביע הערכה ולהודות לו בפני כל התלמידות, על שהתפנה מכל עיסוקיו הרבים שלפני החג ונאות לבוא אלינו. איחלתי לו ולנו, שנזכה לאכול השנה מהפסחים ומהזבחים. והוספתי, שאם מחר ייבנה בית המקדש, ככהן יהיה עלי להקריב את קורבן הפסח, אמנם איני בקיא מספיק בהלכותיו, אך איני מוטרד מכך, כי כל שאלה וספק שיתעוררו לנו נוכל לשאול מייד את הרב מרדכי אליהו. הרב זצ"ל שמע זאת, ניגש חזרה למיקרופון, ואמר בפני כל התלמידות: "הרב כ"ץ אתה טועה, לא אני אפסוק לכם! כאשר ייבנה בית המקדש ויבוא המשיח, יקומו לתחייה משה ואהרון, והם יפסקו לכם"! איזו ענווה, אם הכבוד לא מגיע לו, הוא יברח ממנו. זה היה שיעור מדהים של "שעת מחנך", אומנם הוא ארך פחות מדקה, אך היה בו מסר נפלא לכל החיים.

 

ביקור בתערוכה לרגל שנת ה-70 לייסוד הרבנות הראשית

בשנת תש"ן הכנו בבית ספרנו, ממ"ד תורני הר-נוף, תערוכה גדולה על הרבנות הראשית ועל עשרת הרבנים הראשיים שהיו עד אותה העת, לכבוד שנת ה-70 לייסודה. הזמנתי את הרב זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי, לבוא לבקר בתערוכה, להפתעתי הוא הסכים מייד. ואכן, בי"ב באייר הוא הגיע לביקור, יחד עם ראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני. הביקור היה מרגש במיוחד מראשיתו ועד סופו. מאות תלמידי בית הספר, לבושים בחולצות לבנות, עמדו ברחבת בית הספר וקיבלו את פניו בשירת "שאו שערים". הרב זצ"ל התרגש מאוד. הוא נעמד ליד המיקרופון שהכנו, ובירך בחן את כל התלמידים. לאחר מכן הוא נכנס לבקר בתערוכה. הוא גילה בה עניין רב, והתעכב על פריטים רבים. בסיום הביקור בתערוכה הוא הביע הערכה גדולה לתערוכה, ופנה אלי: "אני מבקש שתערוכה זו תעבור בכל הארץ, כדי שבני הנוער והציבור ידעו משהו על הרבנות הראשית", ואכן כך עשיתי. לאחר מכן הוא נכנס לחדר המורים, לשיחה קצרה עם ההנהלה. הוא שאל: "מה חסר לכם?" המנהל השיב לו: "בית הספר שלנו הוא נפרד לבנים ובנות, אך משרד החינוך אינו מכיר בצורך שבכך, לכן ההורים מממנים את ההפרדה הזו, וזה נטל כבד מאוד". הרב זצ"ל השיב: "אל תדאגו אני אכתוב על כך לשר החינוך, יצחק נבון". ואכן, הוא הבטיח וגם קיים. כעבור זמן קיבלנו מכתב ממשרד החינוך, בו התבשרנו שההפרדה אושרה.

הביקור לא הסתיים בכך. הרב זצ"ל ירד לקומה התחתונה, שם המתינו לו תלמידי כתות ה'-ח' לשיחה קצרה ולשאלות ותשובות. הוא התייחס בשיא הרצינות לכל שאלה ושאלה. לאחר מכן עברנו לאגף הבנות, גם שם הוא נתן שיחה וענה על השאלות של התלמידות. אחת מהתלמידות שאלה - "מדוע האבא לא מברך "ברוך שפטרנו" בעת הגיע ביתו לגיל מצוות, כשם שהוא מברך על בנו בהיותו בר-מצווה"? הופתעתי משאלה זו, שאף פעם לא חשבתי עליה. הרב זצ"ל ענה לה בטוב טעם ובחוכמה רבה. לא ידעתי, אבל אותה בת שלחה מכתב ללשכת הרב זצ"ל, וביקשה ממנו שיענה לה בכתב על אותה שאלה. מרוב התרגשות היא שכחה אותה, ובנוסף לכך בקרוב יש לה בת-מצווה וברצונה היה להקריא במסיבה את תשובתו. כיצד נודע לי הדבר? כאשר התחלתי לערוך את הספר "שו"ת הרב הראשי", כפי שסיפרתי לעיל, לפתע נתקלתי במכתב מפתיע זה ובתשובת הרב זצ"ל עליו. כמובן הכנסתי את התשובה לספר [היא מופיעה בכרך של שנת תש"ן-תשנ"ג סי' נ"ח]. מתשובה זו למדתי, שהרב זצ"ל התייחס ברצינות לתלמידה בכיתה ו' כמו לרב ראשי של עיר גדולה או לראש ישיבה גדול.  

זכיתי להכיר מקרוב אדם ענק ומחנך גדול, שידע בענווה גדולה, להתכופף ולרדת עד לרמה של תלמידים בכיתה א', כדי לרוממם ולהופכם בבוא היום לבני תורה אמיתיים. תמיד ידענו שהוא גדול וקדוש, אך לא ידענו עד כמה. כבר כעת אנו חשים בחסרונו ומתגעגעים אליו. מי ייתן לנו תמורתו. יהי זכרו ברוך! 

 

 

קבצים להורדה:

הרב מרדכי אליהו

מחבר:

כ"ץ, שמואל הרב