"מזמור שיר ליום השבת"

המזמורים הללו עשויים להיות ערוכים על פי סדר רעיוני כלשהו, או, לחילופין, כל מזמור עשוי להיות קשור ליום מסוים בשבוע. בברייתא (בבלי, ראש השנה לא ע"א) מופיע הטעם לבחירת כל אחד מן המזמורים הללו לייצג יום מסוים כדלהלן:[1]

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד), על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו.[2] בשני מה היו אומרים? "גדול ה' ומהֻלָּל מאד" (תהלים מח), על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת אל" (תהלים פב), על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי היו אומרים: "אל נקמות ה' " (תהלים צד) – על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלהים עֻזֵּנוּ" (תהלים פא) – על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג) – על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב) – ליום שכולו שבת.[3]

רבי נחמיה שם תמה על שמזמורי כל הימים קשורים בבריאה ובהווה, ואילו מזמור השבת קשור לעתיד לבוא, ולכן הוא מתקן: "בשביעי – על שם ששבת".

מהרש"א ואחרים מציעים ביאור לדברי ר' עקיבא,[4] ועדיין הדברים, בחלקם, אינם ברורים, ובפרט כיצד מתקשר המזמור לאותו היום בשבוע.

ננסה תחילה לבאר חלק מדברי המשנה כהבנתנו. השיר ליום הראשון פותח בהכרזה "לה' הארץ ומלואה". זוהי הצהרת בעלות של יוצר תבל ומלואה על יצירתו. השיר ליום השני מספר בשבח ציון, הר קדשו ומקום משכנו של ה'. הוא גם מתקשר, כמין המשך, עם המזמור ליום הראשון, הקובע: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (כד, ג). גם בחירת מזמור צג ליום השישי, שבו כילה ה' את מלאכתו, מובנת: ה' גמר את מלאכתו, ועתה מלכותו בכול משלה (ראו תהלים קג, יט). במזמור צג יש משום סגירת מעגל, אשר ראשיתו במזמור ליום הראשון (כד, א–ב). אמנם אין שני המזמורים שייכים לאותה סוגה ספרותית; מזמור צג הוא מקבוצת המזמורים שעיקרם שה' מלך, ומזמור כד אינו דומה לו. ובכל זאת אפשר למצוא במזמור צג סיום וחיזוק למוטיבים אשר במזמור ליום הראשון (כד):

לה' הארץ ומלואה / תבל ויושבי בה

כי הוא על ימים יְסָדהּ / ועל נהרות יכוננה

ובדומה לזה החתימה במזמור ליום השישי, היום שבו כילה ה' את מלאכתו. אז הוא סוקר "את כל אשר עשה – והנה טוב מאד" (בראשית א, לא):

ה' מלך! / גאות לבש / לבש ה' / עז התאזר

אף תכון תבל / בל תמוט![5]

נכון כסאך מאז / מעולם אתה!

אשר למזמור הנאמר ביום השבת: הכתובת בראש המזמור קובעת שזהו מזמור ליום השבת; ועל כך נעמוד בהרחבה בהמשך.

כתובת כזו, הקושרת את הפרק ליום מסוים, מופיעה רק בראש מזמור צב. עם זאת, עדות קדומה שמזמורים אלה נהגו בעבודת ה' כמזמורים לימות השבוע נמצאת בתרגום השבעים לתהלים, שבו גם בראש רוב מזמורים אלה יש כתובת המציינת את שייכותו ליום מסוים בשבוע.

פחות ברורה היא בחירת יתר המזמורים לשמש כ"שיר של יום", ופרשנים שונים ניסו את כוחם לבאר מדוע נקבעו מזמורים אלו לאותם ימים.[6]

כבר במשנה נמצאים רמזים לשיר לימים מיוחדים: למועדים ולראשי חודשים. ידוע האירוע  ש"נתקלקלו הלויים בשיר". היה זה כאשר ביום שאחר כ"ט בחודש (כנראה חודש אלול) לא ידעו אם במהלך היום יגיעו עדים שראו את הלבנה בחידושה (ואז יהיה אותו יום קודש), ולא ידעו הלויים באיזה שיר עליהם ללוות את הקורבן (ראו משנה, ראש השנה ד, ד). כמקובל, השיר לראש השנה הוא המזמור "תקעו בחדש[7] שופר / בכסה ליום חגנו[8] / כי חק לישראל הוא / משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ד–ה), שפירשו חז"ל, שזהו החג החל בראש חודש, מצוותו תקיעת שופר, והוא, כמקובל, גם היום שבו הקב"ה מעמיד במשפט כל יצורי עולמים – היינו ראש השנה. מובנת גם בחירת מזמור קד להיות שיר של ראש חודש, שהרי נאמר בו: "עשה ירח למועדים" (קד, יט), והתחדשות הירח קובעת את התחדשות החודש, שבו תלויה קביעת המועדים. 

גם לגבי ימים מיוחדים אחרים בשנה קיימת מסורת של מזמור מיוחד מתהלים אשר משמש להם כ"שיר של יום".[9] יש מהם שהקשר בינם ובין המאורע של אותו יום ברור, כגון הזכרת נסי יציאת מצרים, מכות מצרים וקריעת ים סוף, והם משמשים כ"שיר" לימי הפסח; שירת הישועה של דוד כ"שיר" לשביעי של פסח (מזמור יח; נזכר בו בפסוק יז, כדימוי, "יַמְשֵני ממים רבים"); מזמור יט, המספר בשבחה של "תורת ה' תמימה, משיבת נפש" (פסוק ח ואילך), כ"שיר" של חג מתן תורה; מזמור עו, אשר בו "ויהי בשָלֵם סֻכּו" (פסוק ג), כמזמור לאחד מימי סוכות, וכיוצא בזה. לפורים נקבע מזמור כב, שכן לפי המדרש זו הייתה תפילתה של אסתר לפני שנכנסה אל אחשורוש לבקש על ישראל, ביום השלישי לתעניתה (בבלי, מגילה טו, ע"ב). לעתים הקשר רופף, כגון מזמור יב, "למנצח על השמינית", אשר נבחר כשיר לשמיני עצרת אך ורק בשל המילים הללו אשר בראשו, ובוודאי אין כוונתן לשמיני עצרת. לגבי אחדים מבין המזמורים כלל לא ברור מה הקשר בינם ובין היום אשר למענו נבחרו. 

בחירתו של מזמור צב כשיר ליום השבת היא ללא ספק בשל פתיחתו: "מזמור שיר ליום השבת". ברם לפי מילות הפתיחה היינו מצפים לשמוע שיר בשבחו של היום הזה שניתן לנו לקדושה ולמנוחה,[10] ולא כן הוא.[11] בגוף המזמור יש נושאים שונים; בתחילה מספר המשורר בשבח מעשיו של האל, ממשיך לבאר שהכסילים לא יבינו זאת, עובר לדבר על הצלחתם של הרשעים החולפת במהרה, לעומת ה', אשר הוא "מרום".

וכאן בא פסוק, העשוי להתפרש בשני אופנים: "כי הנה איביך, ה', כי הנה איביך יאבדו, יתפרדו כל פעלי אָוֶן" (פס' י).[12] לכאורה מדובר כאן באויביו של ה', אלה המורדים בו.[13] ברם גישה זו אינה תואמת לכאורה את ההמשך, המביע בבירור תחושה של שחרור מפני אויבים אישיים של המשורר. אפשר אפוא לזהות גם את האויבים בפסוק י כאויביו של בעל המזמור, שכן במקרא שכיחה התפיסה המזהה את אויביו האישיים של המשורר (או את אויביהם של ישראל) עם אויביו של ה' (ראו למשל תהלים ב, ב; עד, כב–כג; פג, ג–ו).[14]  

וכאן ממשיך המשורר: "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי [...] וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי, בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי" (יא–יב). מוטיב זה מבטא תודה על הצלה מאויב, והוא מופיע במזמורים אופייניים של קריאה לישועה מידי אויבים: הבעת ביטחון בישועתו של ה' (למשל מזמור כז).[15]

קושי מיוחד עורר פסוק יא: "ותרם כראים קרני, בַּלּתי בשמן רענן".

הצלע הראשונה ברורה, ויש לה מקבילות, מלאות או חלקיות, ובמיוחד עם התייחסות לאויבים ולישועה, כגון: "רמה קרני בה', רחב פי על אויבי" (שמואל א ב, א); "ובישועתך תרים (ק' תרום) קרננו" (פט, יח), ובמהופך: "וישַמַּח עלַיך אויב, הרים קרן צָרַיך" (איכה ב, יז).[16]ההשוואה לקרני ראמים (או לראמים) מוכרת גם היא: "וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח" (דברים לג, יז).[17]

חלקו השני של הפסוק ברור פחות. הוצעו כמה ביאורים, אשר אינם חפים מקשיים. בעיקרם הם שניים: הצעה אחת מבארת "בַּלתי בשמן" במשמע של "בלול בשמן", שהוא צירוף מוכר, כגון שמות כט, ב; ויקרא ב, ה (כך רש"י לפסוקנו ואחרים);[18] אך עדיין לא ברור מהי כוונת הדברים, וגם הצירוף "שמן רענן" אינו קיים במקום אחר.

משום כך מעדיף ליונשטם לקרוא כאן "בְּלתי", היינו זִקְנתי (ראו בראשית יח, יב), ו"בשמן" כמו "כשמן"; ואילו את הצירוף "שמן רענן" לראות במשמע של זית רענן (כמו "וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים", נב, י; להלן פסוק יד: "שתולים בבית ה', בחצרות אלהינו יפריחו"; ירמיה יח, טז; הכינוי "עץ שמן", ישעיהו מא, יט ועוד),[19] היינו ירוק-עד. המטאפורה וגם המשמעות הן אפוא בדומה למופיע בהמשך: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה [...] עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". גם כאן חוזר התואר "רענן" ביחס לעץ המסמל את הצדיק.

אכן, היינו מצפים שפסוק יא יעמוד יחד עם פסוק יג ואילך, ללא הפסקה של "ותבט עיני בשורי". כמו כן, "בְּלותי" אינה מציינת זִקְנה סתם, אלא מצב של בליה, נבילה וכמישה. וכך אומרת שרה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" (בראשית יח, יב), כלומר אחרי שגופה בלה וחדל להיות לה אורח כנשים (שם, פסוק יא), שב וחזר גופה לעלומיו, מעשה פלא, ויכולה הייתה להרות וללדת. אבל במזמורנו מוזר יהיה לומר: הבליה, הכמישה שלי היא כזית רענן, וצריך היה לבחור במילה אחרת, אשר תבטא רק את גילו המופלג: שֵיבָתי, זִקנָתי וכדומה. ועוד, כדי להיות מחובר מבחינה עניינית לצלע הראשונה, יש לטשטש את הייחוד שבאותה צלע ולהבין את הצירוף "ותרם [...] קרני" באופן כללי כ"גדוּלה" ולאו דווקא כניצחון על אויבים – ואין חשיבות למהות המדויקת של ה"אויבים" הללו. ואם כי הצירוף רום-קרן מצוי גם שלא בקשר עם אויבים, כגון "קרנו תרום בכבוד" (קיב, יא),[20] בהקשר בפרקנו ההתייחסות היא אל אויב, כמוכח בפסוק הסמוך, "ותבט עיני בשורי" וכו'. איך תתבאר הקפיצה העניינית הזו?

דומני שיש לבאר את הדברים כך: לא אחת גולש משורר באופן אסוציאטיבי מתמונה אחת לאחרת וממטאפורה אחת לשנייה. אכן, הרמת הקרן הייתה על אויבים, אבל לקרן יש שימוש סמלי ומשמעותי אחר: הקרן משמשת ככלי לשמן (שמואל א טז, א, יג; מלכים א א, לט), שבו מושחים אדם כרגיל: על ראשו (שמות כט, ז; ויקרא ח, יב).[21] האסוציאציה זרמה בעת ובעונה אחת בדרכים שונות. נוסף על "קרן – שמן – משיחה – ראש" פעלה כאן הזרימה "רום/הרים קרן – רום/הרים ראש"; "משח בשמן – בלל בשמן";[22] ומכאן, שהתיבות "בַּלֹּתִי [=בללתי] בשמן" הן תמורת "משחתי בשמן ראשי"; והרי התמונה של סיכת הראש – משיחתו בשמן – היא פעולה מופגנת נגד הצורר-השורר הנזכר בסמוך; כעין הפסוק "תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי" (כג, ד).[23]

פירוש זה מזכיר את התיאור של השלווה והביטחון במזמור כג. באותו מזמור תחילה משתמש המשורר במטאפורה של ה' הרועה את הכבש, הוא המשורר, בנאות דשא ועל מי מנוחות. בהמשך מתחלפת המטאפורה: "תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה" (פסוק ה).

לפי זה ההיגד "בַּלֹּתִי בשמן רענן" בא לציין שלווה ובטח, ולאו דווקא לעת זקנה, לעומת מצב הסיכון מפני האויבים. הזכרת "עוד ינובון בשיבה", כהתייחסות אל הצדיק, אינה מציינת את מצבו הנוכחי, היותו עתה בא בימים, אלא את היותו כתמר אשר יפרח – לעומת פריחת הרשעים שהיא כמו עשב. פריחתו של הצדיק היא לאורך ימים, וכל אותה עת לא ימיש מעשות פרי: "עוד ינובון[24] בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". בזה המשורר ממשיך את הלשונות של "דשנת בשמן ראשי" מכאן ושל "בַּלֹּתִי בשמן רענן" מכאן.

בהמשך יש תערובת של המשל עם הנמשל, המטאפורה עם הממשי. אותם צדיקים – תמר וארז "שתולים" בבית ה'; הם "פורחים" "בחצרות אלהינו". אין המשורר מבהיר מה טיבם של אותם אויבים אשר הוא מדבר עליהם. אבל גם במזמור כז המחסה וההגנה מפני האויבים הם בבית ה' (כז, ד;[25] וכן כג, ו).[26] במזמורנו, מטרת הישיבה בבית ה' היא "להגיד כי ישר ה'" (פסוק טז), וחתימה זו היא כ"אנקלוזיו" לתחילת המזמור: "להגיד בבקר חסדך, ו[להגיד] אמונתך בלילות". את תוארי האל במזמורנו, "ישר", "לא עלתה (קרי: עולתה) בו", יש להבין במשמע: עושה הכול היטב, ללא דופי.[27]

המזמור מסיים בפריחתו ובשגשוגו של הצדיק ובשבחו של ה', שהוא צדיק וישר. במזמור מבצבץ ההיבט האישי, אם כי יש בו גם אמירות לא אישיות אלא תובנות כלליות.

 

מה אפוא עושה את המזמור ל"שיר ליום השבת"? ואין זה חשוב מידי מי הכתובת שבראש המזמור, יהא זה מידי המשורר עצמו או מידי עורך – מה טעם לפתיחה כזו? ואפילו נניח שהיא באה רק לציין שהמזמור נתחבר כדי שהלויים יאמרו אותו על הדוכן ביום השבת, מה ראו לייעד אותו ליום השבת דווקא?

מן הדין לחזור עתה אל חלקו הראשון של המזמור.

חלקו הראשון של המזמור מתייחס בבירור אל מכלול הבריאה. על כך קובע המשורר כי "טוב להודות לה'". "להודות" – לאו דווקא לשון תודה אלא במשמע של מתן שבח, ובמקביל אל "לזמר".[28]

על מה יש "לזמר לשמו" בעשור, בנבל[29] ובכינור? "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן" (פסוק ה). אכן "חסדו ואמונתו" של ה' הם כלל מעשי ה' בעולם,[30] אך "מעשה ידיו" של ה' בהקשר זה ופועלו – הם הנהגת ה' את עולמו; כך במקומות רבים, כגון לג, ד;[31]קיא, ז; יהושע כד, לא, ועוד. רק הכסיל והבער לא ידעו ולא יבינו זאת.[32]

אך במיוחד יש לשים לב להכרזה הנלהבת שבמרכז המזמור: "מה גדלו מעשיך, ה', מאד עמקו מחשבותיך!" (פסוק ו). קריאת התפעלות זו זהה עם הכרזתו של המשורר במזמור הידוע בכינויו "ברכי נפשי": "מה רבו מעשיך, ה', כֻּלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קִנְיָניך!" (קד, כד).[33] שם זוהי קריאה מְסַכמת, אחרי תיאור השלמוּת וההרמוניה במעשה הבריאה (אשר נפתח בהכרזה דומה: "ה' אלהי, גדלת מאד!" [פסוק א]). 

והנה כמה נקודות מגע בין המזמורים צב ו-קד:

 

 

אכן, שלא כבמזמור צב, "מעשי ה' " במזמור קד הם הבריאה ונפלאותיה. הוראה זו מצויה גם במקומות אחרים, כגון יט, ב (שם ה"מְסַפרים" וה"מגיד" הם השמים/הרקיע); קמג, ה.[34]

אפשר אפוא שמסדרי הספר או עורכיו – אלה אשר לעתים נושאים אצל חז"ל את הכינוי "אנשי כנסת הגדולה", קראו את מזמור צב לאור מזמור קד וראו בו מזמור העוסק ביום השביעי, זה שלאחר סיום מלאכת הבריאה, וכך הפך להיות למזמור שיר ליום השבת וצורפה לו הכתובת בראשו. סיפור הבריאה בסופו של פרק א בספר בראשית מסכם: "וירא אלהים את כל אשר עשה – והנה טוב מאד" (פסוק לא). שם זהו הסיכום שערך ה', כשהוא סוקר את העולם שברא כמכלול, ומזמור צב הוא הסיכום מנקודת מבטו של המשורר. וכך מנסח המשורר את מסקנותיו שלו: "טוב להודות לה', כי שמחתני ה' בפעלך" (צב, ב, ה), "מה גדלו מעשיך, ה', מאד עמקו מַחְשְׁבֹתֶיךָ!" (פסוק ו).

ברם, מה לרשעים ולמזמור שבח על יפי הבריאה?

רק "איש בער לא יֵדע, וכסיל לא יבין את זאת" (את גדולת ה' הנגלית בעולם שברא; פסוק ז). אין לרשעים מקום בעולמו של ה'. אין מקום ל"פועלי און", אשר אינם מתבוננים בפועל ה' ושמחים בו. מציאותם של הרשעים, אויבי ה', היא רק זמנית (פסוק ח).[35] והנה, דברים דומים אומר גם מזמור קד:

 

 

נמצא אפוא ש"יום השבת" שבכתובת אינו מתכוון למהותו כיום מנוחה וקדושה לדורות, ואף לא ליום המנוחה, כביכול, של הבורא (שמות כ, יט; לא, יז ועוד), אלא ליום השביעי של הבריאה, לאחר שהמלאכה נסתיימה, וכמו הבורא בשעתו, המשורר סוקר עתה את מכלול היצירה.

הבחנה מעין זו נמצאת כבר באריכות אצל ר' שמעון בן צמח דוראן,[36] אשר אמנם אינו מתייחס לקביעת המזמור כ"שיר של יום". לפי שיטתו, האמונה בחידוש העולם, היינו שהעולם נברא ואינו קדמון, מוליכה לאמונה בהשגחה.

על כן יסד המשורר ע"ה במזמור שהיו אומרים ביום השבת, ביום המקדש עניין ההשגחה, ואמר שם, "איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב", אשר באותו מזמור יש תרוץ [תשובה] לצדיק ורע לו רשע וטוב לו [...] ולהיות השבת הוראה על החדוש, והחדוש הוא מורה על ההשגחה, יסד ב"מזמור שיר ליום השבת" ענין ההשגחה, ולהיות ב' אמונות אלו, רצוני: החידוש וההשגחה, נקשרות זו בזו, והאחת מתבארת באחרת, שאם נתבארה במופת האחת, נתבארה האחרת. על כן נתמוטטו רגלי המעינים [המפקפקים, המתלבטים] מהפילוסופים בשתי אמונות אלו [...] קראו "בער", כי נבער מדעת האמת, כי סמך על חקירתו, ולא נעזר בדברי הנבואות, וקראו "כסיל" כי הגיס דעתו לדבר סרה על האלוהים מפני חיוב עיוני, המרמז במלת "בער" אל המתחכמים בעיניהם [...] לא יוציאם מגדר הבהמות [בְּעיר], אבל הם נמשלים כבהמות נדמו,[37] וגם "בער" בגימטריא: פילוסוף.

 

נראה אפוא, שה"מושב בחיים" של מזמור צב היה כפי שהזכרנו מתחילה: ישועה מאויב כלשהו, אך השימוש בלשונות הלקוחים משבחי ה' כבורא העולם בששת ימים, די היה בו כדי להטביע על המזמור את הכתובת: "מזמור שיר ליום השבת".[38]