מחנכים באמונה - מחלוקת חינוכית אקטואלית: בין הרמב"ם לראב"ד

 

הרי אם הוא כבר יודע כעת שמחר אבחר לעשות מעשה טוב, סימן שמחר לא תהיה לי בחירה חופשית אמתית בעניין. הרמב"ם מבאר שאין אנו יכולים להבין את דרך התנהלותו של הקב"ה. כלומר אצל הקב"ה יש ידיעה מוחלטת של העתיד ועם זאת לנו יש בחירה חופשית מלאה. איך אפשר להבין זאת? עלינו פשוט לדעת כי "אין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו" (שם).

מי שנרתע מדבריו של הרמב"ם ורואה בהם סכנה הוא הראב"ד,[1] שכתב ביחס לדברי הרמב"ם הללו: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלת קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה" (הלכות תשובה, שם).

מסתבר כי קיימת ביניהם מחלוקת חינוכית עקרונית וחשובה. לדעת הראב"ד אסור לערער על האמונה התמימה של התלמידים באמצעות שאלות שאין למורה תשובה בהירה עליהן. לשון אחר, לכל שאלה אמונית צריכה להיות תשובה מוכנה מראש ומובנת לנשאל. נראה כי דבריו של הרמב"ם מלמדים אותנו לא לפחד או להירתע משאלות אמוניות, אף אם אין לנו עליהן תשובה. יתרה מזאת, אם השאלה קיימת – ראוי להעלותה מיזמתנו, ובכך לחנך את תלמידינו להיות נאמנים לאמת.

ואתם, מה דעתכם? מה היתרון ומה החיסרון של כל גישה? האם קיימת דרך משלבת? כיצד תנהגו בעצמכם?

 

^[1] רבי אברהם בן דוד, ד' אלפים התפ"ה עד תתקנ"ט, 1125–1198.