מיוחד לימי בין המצרים: ביקורו הכושל של חוזה המדינה בירושלים שלא מש מזכרונו עד סוף ימיו

בכ' בתמוז תרס"ד נפטר בנימין זאב הרצל. חמש שנים קודם לכן (חשון תרנ"ט), עוד הספיק לערוך מסע קצר בארץ-ישראל, כשגולת הכותרת של ביקורו היתה ירושלים. הרצל התרגש מאוד מהביקור בעיר הקודש אך התייחס אליה ברגשות מעורבים. יחד עם זאת אין עוררין על כך שהיא הטביעה בו רושם עז שליווה אותו עוד זמן רב. הרצל הותיר בכתביו את רישומו וחוויותיו מאותו הביקור, ואין מתאים מימי מצרים אלו, להעלות כאן את הדברים.

מאז מותו של הרצל, נהגו לציין מדי שנה, בארץ ובחו"ל את יום פטירתו  בכ' בתמוז ולהעלות הספד לזיכרו. רבים ראו ועדיין רואים בו מנהיג בעל שיעור קומה המופיע פעם בכמה דורות. מרן הרב קוק זצ"ל כתב הספד מיוחד על הרצל בשם "המספד בירושלים" בו הבליט את מעמדו המשיחי-לאומי כמכונן "הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויין בהן" ( 'המספד בירושלים', מאמרי הראי"ה א' עמ' 94). כך למשל, התבטא דוד בן גוריון עם דבר מותו של הרצל: "לא יקום עוד איש נפלא כזה, המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא המת ב"אחד", וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי, רק פעם במשך אלפי שנים יוולד איש פלאים כזה!". (דוד בן גוריון במכתב לידידו שמואל פוקס, 1904).  ובהספד שנשא עליו רבה של קהיר הרב אהרון הכהן בשנת 1918, הוא מגדיל ואומר כי: " לכן נקרא שמו "הרצל", כשמו כן הוא, כי השם "הרצל" תרגומו בלשון עברי הוא הלב, יען שהעיקר הוא הלב, כי בכל לבו היה חושב לעשות טוב לעמו...ועל ידי הציונות הינם כולם בפה אחד ציון וירושלים." (מתוך: 'לב האומה- הרצל בעיני רבני דורו', מאת משה נחמני).

הרצל הגיע ברכבת לירושלים, בערב שבת י"ג בחשון תרנ"ט ממש עם כניסת השבת. מחמת קדושת השבת נאלץ הרצל, על אף עייפותו ותשישותו מהנסיעה המפרכת, לצעוד ברגל מתחנת הרכבת הישנה בירושלים, אל מלון קמיניץ (היום, סמוך לככר הדוידקה). המפגש הראשון של הרצל עם מראות ירושלים, היה ללא ספק מרגש ומיוחד במינו. כך מספר עד הראיה אביעזר ילין: "הנה אנו יוצאים את תחנת הרכבת, הנה אנו מתחילים לרדת בדרך המלך, לעבר ברכת אל סולטן וגיא בן הינום, ולפתע נגלה מחזה בל יישכח: הרחק הרחק באופק, לצד מזרח, הרי מואב המעולפים צעיף דק מן הדק, רווי סוד ורז, וקרוב יותר חומת העיר העתיקה שבפינתה הדרומית-מערבית. ועל הכל שפוך אורו החיוור והרך של הירח המלא. המחזה עשה עליו רושם עמוק. הוא נשאר עומד תקוע במקומו. עיניו החולמות, מבטו החודר נושאו למרחקי, ולמרחבי האופק. הרצל היה מרוגש עד עמקי נפשו, ועיניו התחילו זולגות דמעות שהתגלגלו אט אט על לחייו, וחדרו לתוך שערות זקנו השחור... מה פלא איפוא,  כי בשעה שנגוהות אגדה של אור ירח נתנשאו לפניו חומות ירושלים, וצללית הר הזיתים על מגדלו הרוסי והציון על קבר דוד עליו, וגיא בן הינום משתרע לרגליו ושם שם במרחקים רומזים הרי מואב-מה פלא כי בשעה זו לא ידע הרצל נפשו והוא נשאר תקוע במקומו ו'זרם חם הציף עיניו והדמעות זלגו לאיטן על לחיו'. שעה ארוכה נשאר ד"ר הרצל עומד כך מבלי להוציא הגה מפיו. רק המילה 'ירושלים' דובבו שפתיו,... " (אביעזר ילין, מעריב 1 בנוב' 1968)

הרצל עצמו העיד על התרגשות זו שאחזה בו. כך כתב ביומנו יומיים אחר כך: "למרות התשישות עשתה עלי ירושלים העטויה דוק של ירח, על קווי הרקיע המופלאים שלה, רושם עז. נפלאים הצללים של מצודת ציון, של מגדל-דוד. הרחובות מלאו המון יהודים המטיילים להנאתם לאור הירח.. אני רק מתבונן דרך החלונות ורואה שירושלים יושבת לה בתפארתה. גם בחורבנה כיום עדיין היא עיר יפה ויכולה היא, אם נבוא לכאן, להיות שוב אחת מערי העולם היפות ביותר.." (הרצל, יומן 31-28/10/1898)

למרות ההתרגשות צעד הרצל בליאות ובקושי את כל הדרך למלון, שם הופתעו הוא ומשלחתו הקטנה לגלות, כי חדרי המלון שהזמינו נתפסו על ידי משלחת הקיסר הגרמני.. הרצל לא הספיק ממש לנוח באותה השבת. יחד עם זאת הוא ניצל את הזמן לצאת ולשוטט בירושלים. בין המקומות הראשונים שבהם ביקרו היה הר הזיתים, ממנו יכלו להתרשם ממראה העיר כולה. הרצל התבונן, התרשם וכבר חזה את עתידה של העיר. כך הוא מתאר ביומנו:

'אחר הצהריים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה לא ניתן לעשות מן הסביבה הזאת! ... את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כמוסה, מוציא מתוכה כל כלי תחבורה, בין החומות העתיקות ייוותרו רק בתי תפילה ומוסדות צדקה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו כתוצאה מעבודתנו, תשתרע ירושלים-חדשה נהדרת. המטורזנים מכל חלקי העולם יטיילו בדרך אל הר הזיתים. אם יטפחוה תהפוך ירושלים לשכיית חמדה. כל הקדוש - לאצור אותו בתוך החומות הישנות, כל החדש - לפרוש אותו סביב-סביב... התענגנו על מראה הר הבית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה, בשמש של לפני הצהרים. אני משוכנע עד מאד שאפשר להקים מחוץ לחומות העיר העתיקות ירושלים-חדשה לתפארת. ירושלים העתיקה תהיה ותישאר מעין לורד, מכה וירושלים. עיר נאה ואלגנטית מאד אפשרית בהחלט ליד זו העתיקה."

לא כל מה שראה הרצל בירושלים, הניח את דעתו. בחזונו הוא שאף לעיר בירה מודרנית ומפותחת יותר ממה שהיתה כשביקר בה: "כשאהרהר בך בעתיד, ירושלים, לא יהיה זה בהנאה. המשקעים האפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר אנושיות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצות בסמטאות המצחינות... אם איפעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכול אנקה אותה מזוהמתה. כל מה שאינו בבחינת מקום קדוש, אורֵה לפנות, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, אפנה את קיני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות הלא- קדושות ואת השווקים אעביר למקום אחר. אחר כך תיבנה עיר חדשה מסביב לאתרים הקדושים, נוחה, מאווררת, מתועלת.." (הרצל, יומן מסע, 30 באוק' 1898).

הביקור של הרצל בירושלים היה קצר ואף כושל מבחינה מדינית. פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים לא היתה מוצלחת והרצל המאוכזב עזב את העיר זמן קצר לאחר מכן, אך את זיכרונה של ירושלים הוא נשא עמו שנים אחר כך. לא בכדי ביקש הרצל בצוואתו להעלות את עצמותיו בבוא היום לארץ ישראל. ואכן ביום כ"ב באב תש"ט הועלו עצמותיו של חוזה המדינה לירושלים. כמה סימלי הדבר היה שראש מדינה בשם דוד (בן גוריון), יזם את העלאתו של ארון ובו שריד 'מקודש' בעל חשיבות לאומית (הרצל). הארון ובו השריד המקודש הועמס והוסע לירושלים והוצב בראשו של הר שיהפוך למרכז לאומי לעיר הבירה החדשה.. מדהימה העובדה כי בעיתון מעריב התבטאו כי "ויקברו אותו בעיר דוד.." (מעריב 15 באוג' 1949)

הרצל חוזה המדינה חזר לירושלים בירתה והפעם-לתמיד. מרגשים דברי אותו ההספד של הרב אהרון הכהן זצ"ל,  בו הוא ממשיך וקושר בין זיכרו של הרצל לזיכרה של ירושלים: "לכן הנני קורא עליו הכתוב "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ" (ישעיהו מ, ב), שהד"ר הרצל נקרא לב ירושלים, כי מאמינים אנחנו שבזכות הלבבות הטהורים של ישראל ובראשם הד"ר הרצל אשר בכל לבבם דרשו את ציון וירושלים.."

ובבניינה של ירושלים ננוחם. אמן