מילת קוד בלשון המקרא: לוז כמקרה מבחן

[1] בית–אל זוהתה ב 1838 ע"י רובינסון, כבורג' ביתין הנמצאת ממזרח לביתין של היום בצמוד לכביש האורך של השומרון (כביש 60) (הדבר מופיע בעמ' 1 אצל אולברייט וקלסו, ראו להלן). האתר נחפר החל מ 1927 ע"י אולברייט. סיכום עבודתו מופיע בספר:William Foxwell Albright & James. L. Kelso, The Excavation of Bethel (1934–1960) (AASOR 39), Cambridge 1968. . בשנת 1980, בסיור שערך בבית–אל פרופ' זאב וילנאי ז"ל, הוא הציע את מקום החלום במקאם שיח' עבדאללה, הסמוכה לג'בל ארטאס הנמצא היום בשטחו של היישוב בית–אל, ולאחרונה חיזק טענה זו חגי בן ארצי. ראו: "האם ניתן לזהות את אתר חלום יעקב?", הדף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, 943 (תשע"ב), ובקישור: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayetze/benp.pdf. בן ארצי מציג את האתר בסרט המופיע בקישור: http://www.youtube.com/watch?v=Jw–YwOOGuMM

[2] בתקופת המלוכה, עם פילוג הממלכה, הופכת להיות בית–אל עיר גבול שבקרבה מקדש אותו בונה ירבעם (מלכים ב י"ג). עוד קודם לכן, בתקופת השופטים הופיעה בית–אל במקרא, למשל אצל אבימלך בשופטים ט', מב ("בית–אל ברית"), אך המקום הנ"ל קשור לאירועים הקורים באזור שכם ואין קשר בין המקומות. ראו נדב נאמן, "מגדל שכם ובית–אל ברית", ציון, נא/ג, (תשמ"ו), עמ' 259–280.

[3] כידוע, הדבר לא כתוב בפירוש, אך המדרש המפורסם (ב"ר ל"ח, יג) תולה בכך את בחירתו של אברהם ע"י האל.

[4] תופעה זו של הזכרת שם המקום הקודם, מוכרת לנו רק עוד פעם אחת בתנ"ך, בכיבושיו הצפוניים של שבט דן:

"ויקראו שם העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל ואולם ליש שם העיר לראשנה" (שופטים י"ח, כט). יאירה אמית ["פולמוס סמוי בסיפור כיבוש דן (שופטים י"ז–י"ח)", בית מקרא לו/ג (תשנ"א), עמ' 267–278] רואה בסיפור פסל מיכה, שפסוקנו הוא חלק ממנו, פולמוס סמוי כנגד מעמדה הפולחני של בית–אל. אשר על כן, מקבילה זו היא ראיה נוספת לשיטתה.

[5] כך טוען גם נוי [דב נוי, "לוז העיר האגדית שבארץ יהודה", מחניים, קב (תשכ"ו), עמ' 42–49, ושם עמ' 44] לגבי הסיפור בשופטים א' שיופיע להלן, ודבריו לא ברורים לנו.

[6] יהודה אליצור, "למהלכו של גבול בנימין–אפרים", עיוני מקרא ופרשנות, א (תש"ם), עמ' 7–14. בשינוי מה, בא בנו, יואל אליצור, והמשיך להבהיר את דברי אביו במאמרו, "בורג' ביתין – מסורת ומקורה", אצל: זאב חיים ארליך (עורך), שומרון ובנימין, ב, ירושלים תשנ"א, עמ' 103–111.

[7] המדרש בבראשית רבה (וילנא) פרשה סט מסביר את הקושי בכיבוש העיר ואת פתרונו. "רבנן אמרי: מה לוז אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א"ר סימון: לוז היה עומד על פתחה של עיר. ר' אלעזר בשם ר' פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר, הה"ד 'ויראו השומרים והנה איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר [...] ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו' ". יש לשים לב שהמדרש אף נתן טעם לשם העיר – אותו לוז העומד על פתחה ומסתירו. מהו אותו עץ לוז? בכל התרגומים מלבד תרגום השבעים השקד נקרא לוז. שמו המדעי הואAmygdalus communis ראו אצל אוריה פלדמן (צמחי התנ"ך, תל–אביב תשי"ז, עמ' 213); זהר עמר (צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 118–119). גם פליקס (יהודה פליקס, עצי פרי למינהם/ צמחי התנ"ך וחז"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' 144) אומר, שעל פי הפילולוגיה וספרות חז"ל אין להטיל ספק בכך שהלוז הוא השקד.

[8] כבר עסקו בעניין נוי (לעיל הערה 7, ושם, עמ' 43–44) ואמנון שפירא ["פתרון ספרותי לחידת לוז – בית–אל", בית מקרא, לז/ב (תשנ"ב), עמ' 183–191 ושם עמ' 185)] שניהם רצו לראות את המילה כנגזרת מן המילה נלוז המבטאת דבר שלילי. שפירא אף מוסיף בשם אחרים שמתרחש כאן מעבר משם כנעני שלילי – לוז לשם דתי חיובי – בית–אל, כדוגמת המעבר מיעקב לישראל. לדעתנו, הדברים הפוכים: התנ"ך משמר דווקא את השם הכנעני והשאלה היא מדוע?

[9] פרשנות זו של ספורנו מבוססת כנראה על הבבלי, נדרים כ', ב, המדבר על הקשר בין מחשבת האדם בעת הזיווג לבין תוצר ההתייחדות.

[10] שביב [יהודה שביב, "לוז", על אתר, ג (תשנ"ח), עמ' 65–77, ושם עמ' 69)] אומר, שמתוך הנחה שהלוז הוא השקד (לעיל הערה 9), יש התאמה בין זמן פריחתו של השקד המבשר את האביב לבין החיוניות שיצר יעקב בפצלו עץ זה. נוסיף על דבריו: לפי הירושלמי (ר"ה, פ"א ה"ב), הסיבה לקביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילן היא, שכבר יצאו רוב גשמי שנה. האביב בפתח והחורף מתחיל לדעוך.

[11] כך על פי הזוהר בבראשית ויחי: "לוז דא ירושלם". וכך כנראה מבין המדרש (מדרש תהלים פ"א) שסומך על סיפור זה את הדרשה על כך שיעקב קרא לבית המקדש "בית".

[12] כך על פי רש"י בפס' יז, הטוען שמדובר בהר המוריה שנעקר ממקומו ובא לכאן.

[13] נציג סדרת דרשות מחז"ל (על סקירת כל מקורות חז"ל בנידון, ראו את שביב, לעיל הערה 12): הראשונה מן הבבלי, סוטה מ"ו, ב: "תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת". [נוי (לעיל הערה 7, עמ' 42, 46–49) טוען ע"פ מורו, שמואל קליין, שהכוונה כנראה ללוד, שם היו מפיקים את התכלת לציצית. איננו מבינים מה צורך בהנחה זו המהווה מוטיב יסוד במאמרו, הרי המקרא עצמו מדבר על לוז שהיא בית–אל. כשהמקרא רוצה לעסוק בלוד הוא עושה זאת בעצמו, ראו עזרא ב, לג; נחמיה ז, לז; יא, לה; דברי הימים א', ח', יב] המדרש שם ממשיך: "היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה (מסתמך על הבבלי, מגילה י"א, ב), ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן – יוצאין חוץ לחומה והן מתים". ומפליג הבבלי, סוכה דף נ"ג, ב, בסיפור הבא: "הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו (מלכים א, ד, ג). יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב. אמר ליה: אמאי עציבת? – אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא. מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו. למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה: אמאי בדיחת? אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו. מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה" [ובתרגום לעברית: יום אחד ראה שלמה את מלאך המות עצוב. שאלו מדוע? ענה מלאך המוות: משימתי היא לקחת למוות את שני סופריך הכושיים. שלח שלמה את שני סופריו ביד אחד מן השדים למחוז לוז (שעל פי הגמרא בסוטה, אין למלאך המוות אחיזה שם), אולם הם מתו שם בכל זאת. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות מבודח, שאלו מדוע? ענה לו: משימתי היתה לקחתם דווקא במקום אליו שלחת אותם, מיד הסיק שלמה את הרעיון שרגליו של אדם אינן ערבות לו, אלא למקום אליו הן נתבעות, אליו הן מגיעות]. חשוב להעיר, שהעובדה שבסוף הסיפור הם כן מתו, לא תואמת את הגישה של חז"ל ושל מאמר זה ודורשת עיון נפרד. וממשיכים חז"ל עוד לדבר בשבחה של לוז בבראשית רבה (וילנא) פרשה ס"ט: "א"ר אבא בר כהנא: למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה הטריף [=פרח, על יסוד "עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח, יא)] מצוות ומעשים טובים כלוז".

אך כיוון נוסף עולה ממדרשים אלה: לא רק המקום הנקרא לוז הוא בעל תכונות על טבעיות, אלא גם עץ השקד – לוז הוא בעל יכולת יחודית, שהרי ממנו מפיקים את צבע התכלת – צבע הקודש של הצצית (איכותו של הצבע הזה מופיעה בבבלי, חולין פ"ט, א: "דתניא, רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד"). אסיפת מקורות אלה תואמת היטב את הסיפור שהוצג (לעיל  הערה 9) על בקיעת עץ הלוז שמתאים יותר מכל עץ להסתיר את מבואה של העיר הייחודית – לוז.

כשיא לשיטתם, דורשים חז"ל בבראשית רבה (וילנא) פרשה כח את הדבר הבא: "רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אמר: אפילו לוז של שדרה, שממנו הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא נמחה [=במבול]. אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, א"ל: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא? א"ל: מלוז של שדרה. א"ל: מנין אתה יודע? א"ל: איתיתיה [=הביאנו] לידי ואנא מודע לך. טחנו ברחים ולא נטחן; שרפו באש ולא נשרף; נתנו במים ולא נמחה; נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום.  מדרש זה מציע שימוש נוסף למילה לוז – עצם הנצח. עצם הלוז הנמצאת בשדרתנו, מבטאת את כוח הנצח, הכוח שאינו מוכרע על ידי שום גורם של הטבע או של הזמן, ולכן חיה העצם אף בעולם שמעבר למוכר לנו. [במאמרו של שביב, שהוזכר בראשית ההערה (עמ' 74–75), מובאות כמה מקורות על סודה של עצם זו וכיצד מפתחים אותה].

מסדרת מדרשים אלה עולה שיטתם של חז"ל שהשתמשו במילה לוז בכל מקום שמדובר בכוח על טבעי ובשליטה בעולמות אלה.

 [14]נוי (לעיל הערה 7), עמ' 44.

[15] שפירא (לעיל הערה 10), עמ' 187.

[16] שם, עמ' 190–191.

[17] שמבחינתנו כולל הן את תיאור האירוע של החלום והן את סיפור הדברים על ידי יעקב לבנו, יוסף.

[18] ניתן לדקדק ולשאול, מדוע זכו דווקא בני יוסף לפצח את העיר לוז ולכבשה? ננסה להציע את הדרך הבאה:

על פי דרכו של התנ"ך, יוסף הוא ממשיכו הנבחר של יעקב [הדבר כתוב בפירוש בדה"א ה,א ומתבטא גם בכך ששני בני יוסף מקבלים מעמד של שבט ונוחלים בארץ. מפורסמת אף העובדה שמהלך החיים של שניהם דומה בהרבה בחינות, על כך ראו למשל את קציעה נחשון, "בנימין ­בנה של רחל: יוסף בנו של יעקב", מכלול, כה (תשס"ח), עמ' 85–97], משימתו אם כן היא, לממש את ההבטחה שניתנה ליעקב באותו מעמד עליון: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח, יג). כיבוש בית–אל דורש שימוש בכוח על טבעי, אולם מאחר שיוסף הוא ממשיכו של אביו, הוא יכול כאביו להצליח ל"פצל פצלות" בעיר המוגנת בית–אל/ לוז ולכבשה.

[19] מעבר למחלוקתנו עם שפירא כפי שהוצגה כעת, מוסיפים אנו על מאמרו את הדוגמה של סיפור העיר הסודית משופטים א, ואף מציעים לראות במילה לוז מילת קוד מקראית.