מכתבו של מרן הראי"ה קוק לאדר"ת בנושא אותיות החסרות בחתימת שטר

[1]       ניסיתי למצוא את מקור הדברים בספרי האדר"ת זצ"ל במאגר אוצר החכמה, אולם לא מצאתים.

[2]       כך נפסק ברמב"ם, הלכות מלוה ולווה (כו, יד) ובשולחן ערוך, חושן משפט, מב, ו.

[3]       לדוגמה: בחלק העליון ג' אותיות ובתחתון רק אות אחת בלבד. יש לחשוש שמא בתחתון מדובר בשם אחר בן שלוש אותיות.

[4]       השוו לאיגרות דומות מאותה תקופת אירוסין של הרב (בעזרת הרב נ' גוטל, מכותבי ראיה, ירושלים תש"ס, עמ' 199–200): אורח משפט, עמ' רמט, שם מבטא אהבה לאדר"ת, "והשי"ת ישמחנו באמת, והשי"ת ישגבנו בישועתו, ישמח ויגל בישועת ד' עם אבותינו יכוף עלינו לחיים".

[5]       יצוין שכתב יד קודשו של הרב קוק כאן הוא במיוחד יפה וסימטרי יחסית לאיגרותיו האחרות (גם מאותה תקופה), וכפי הנראה עשה מאמץ מיוחד לכתוב יפה משום כבודו של חמיו לעתיד, וכדי שלא יצטרך להתאמץ הרבה כדי לקרוא את הדברים.

[6]       פרשת קרח, על שם הנאמר בה "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג). אולי פסוק זה נבחר מכל ביטויי הפרשה כדי לרמוז על כך שהרב קוק הוא מפרחי הכהונה, מבין הכוהנים הצעירים, ראו להלן בהערה 59, שהרב כינה את עצמו באיגרת אחרת מאותה תקופה: "הצעיר בפרחי כהונה". האיגרת שלפנינו היא מיום כ"ד בסיון תרמ"ה (7.6.1885 למניינם). באותה תקופה למד הרב בוולוז'ין, זאת לאחר שהשתדך לאדר"ת שהיה רבה של פוניבז'. כאמור הרב התחתן בניסן תרמ"ו. ייתכן שפסוק זה רומז גם לעתיד הקשר בינו ובין חמיו העתידי.

[7]       המיועד להיות חמי. ראשי תיבות אלו אינם מופיעים בספרי ראשי תיבות או במאגרים, אולם בחיפוש בשו"תים ראיתי כי קיצור זה מופיע גם בכינוי של פוסקים המעטרים כך את חתניהם לעתיד, כששם הכוונה היא: המיועד להיות חתני. וכן באיגרת אחרת של הרב זצ"ל לחמיו, שו"ת משפט כהן, עמ' רלה.

[8]       ידידי עוז.

[9]       וידיד נפשי.

[10]      כבוד קדושת שם תפארתו.

[11]      הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת) נולד בו' בסיון ה'תר"ה‏ בפיקלין שבליטא. הוא למד בקלויז בפוניבז', ואחר כך עבר לשמש כרב העיר וילקומיר. בגיל עשרים ותשע התמנה האדר"ת לרבה של העיר פוניבז'. בשנת תרנ"ג נעתר האדר"ת לתושבי מירלקבל את רבנות עיירתם. בשנת תרמ"ד התחתנה בתו, אלטה בת-שבע, עם מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. היא נפטרה כעבור כמה שנים והרב נשא לאישה את רייזא רבקה, בת אחיו של האדר"ת, הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים. לאחר ששימש האדר"ת שבע שנים כרב במיר נקרא על ידי הרב שמואל סלנט, שהיה כבר מבוגר מאוד וראייתו נחלשה, לשמש כעוזרו ברבנות ירושלים כדי שימלא את מקומו לאחר פטירתו. האדר"ת עלה לארץ בשנת תרס"א, אולם נפטר כעבור ארבע שנים, עוד בחייו של הרב סלנט, בג' באדר ראשוןתרס"ה.

[12]      שלום.

[13]      ולכל אשר לו.

[14]      שלום. הסיבה לכך שכפל את המילה "שלום" באותו משפט היא הפסוק, "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א כה, ו). כלומר ברכת שלום נפרדת לנמען עצמו ועוד ברכת שלום נוספת לכל אשר לו.

[15]      לכבודו. הרב כביכול מתנצל על שהוא כותב לאדר"ת מכתב בלא עתו, שכן כפי המבואר בהמשך הוא עדיין לא קיבל ממנו תשובה על מכתבו הקודם.

[16]      המרוממת, החשובה. משחק מילים על פי שמואל א ז, יז, לגבי שמואל הרמתי, "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו [...]".

[17]      בשבוע שעבר.

[18]      כנראה משחק מילים על פי הפסוק (תהלים יט, ד), "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים", שאף שטרם קיבל הרב קוק מכתב תשובה מהאדר"ת, וממילא אין למה להגיב, בכל זאת "באין דברים", יכתוב לו חידוש בנושא חדש.

[19]      ביטוי מחז"ל למשל בהלכות תרומות, ראו משנה, תרומות א, ה. הרב אינו בא לתאר באיגרת את שהתרחש בשבוע העבר, מפאת קוצר הזמן, כפי שהוא הולך ומבאר.

[20]      על פי יהושע יד, ז: "וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי". רצונו לומר שאין לרב פנאי להאריך ולתאר דברים מעמקי נשמתו.

[21]      כבוד הרב הגאון.

[22]      הכוונה לרבי חיים הלל פריד, אשר שימש כמשנה לנצי"ב בישיבת וולוז'ין. הוא היה בנו של הרב אליעזר יצחק פריד ששימש כראש ישיבת וולוז'ין, ונכד לר' יצחק מוולוז'ין. לכן הרב מכנהו כ"בנם של קדושים".

[23]      מפה קהילתנו, היינו מוולוזי'ן.

[24]      כבוד גאונו. הוא עובר בדרכו בפוניביז', מקום מושב האדר"ת.

[25]      שיחיה. המילים "אמרתי לא יבוא ריקם" לקוחות מרות ג, יז: "וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ". למד הרב מכאן דרך ארץ שאין לבוא אל חמיו ריקם, ולכן גם כאן הרב אינו רוצה שהשליח ר' הלל יבוא ריקם אל חמיו!

[26]      הרב מביע את השתוקקותו לחזות בפני האדר"ת בקרוב.

[27]      על פי דברים טז, טז: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם".

[28]      הוא האדר"ת.

[29]      שכתב.

[30]      רבי בנימין, אביו של האדר"ת, שהיה תלמיד חכם גדול.

[31]      בבלי, בבא בתרא קסו ע"ב.

[32]      מן העליון. נביא את לשון הגמרא ונבאר את הסוגיה שם, ובעקבות זאת את הבנת הרב זצ"ל. זו לשון הגמרא: "תנו רבנן: ילמד התחתון מן העליון באות אחת אבל לא בשתי אותיות, כגון חנן מחנני וענן מענני. מאי שנא שתי אותיות דלא? דלמא מיתרמי שם בן ארבע אותיות והוה ליה פלגיה דשמא. אי הכי אות אחת נמי, דלמא מיתרמי שם בן שתי אותיות והוה ליה פלגיה דשמא. אלא שתי אותיות היינו טעמא דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא". נבאר את לשון הסוגיה: מבואר במשנה (שם קסה ע"ב): "כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון". היינו מדובר בשטר שכתוב בו בתחילתו שהלווה חייב מנה (מאה זוז), אולם בסוף השטר נאמר שהוא חייב מאתים זוז, או הפוך. בכל מקרה המשנה אומרת כי הולכים אחרי הכתוב בסוף השטר, שכן אנו מניחים שהסופר טעה ותיקן את עצמו בסוף השטר. לאור זאת שואלת המשנה: מדוע בכלל צריך לכתוב את החלק העליון של השטר? די בחלק התחתון. המשנה מתרצת, שאם תמחק אות אחת מן התחתון, ויהיה ספק מה כתוב שם, נלמד על הכתוב התחתון מן הכתוב העליון.

הגמרא מביאה ברייתא שבה נאמר כי רק אם נמחקה אות אחת ניתן ללמוד מהעליון, אולם לא שתי אותיות שנמחקו. לאחר הבאת דוגמה לעניין מקשה הגמרא: אם במחסור של שתי אותיות אין לומדים תחתון מעליון שכן החשש הוא שמדובר בשם בן ארבע אותיות וכיוון שחסר חצי מהשם לא נלמד מהעליון, אם כן גם כשכתובה בשטר רק אות אחת נחשוש שמא מדובר בשם בן שתי אותיות ואז מחצית מהשם מחוקה. ומדוע במקרה זה אמרה המשנה שבאות אחת ניתן ללמוד מהעליון לתחתון? מתרצת הגמרא כי החשש אינו ממחצית שם חסר, אלא שם הזדמן שם בן שלוש אותיות, ואז שתי האותיות החסרות הן רוב השם ולא ניתן ללמוד מעליון לתחתון, ואילו כשחסרה אות אחת לעולם לא יהיה רוב השם חסר. יש לציין כי לשיטת התוספות שם (ד"ה אבל) מדובר באותיות שנמחקו מהשטר, בעוד שלדעת הרשב"ם מדובר במקרה שהסופר טעה וחיסר בכתיבתו אותיות בחלק התחתון. לעומתם, חידש כאן הרב קוק שמדובר בקיצור מכוון של הסופר, אולי על פי כינוי ידוע ומוסכם, למשל לכתוב יצ שהוא קיצור ידוע של השם יצחק, או כפי שנהוג היום לכנות את אנשי השב"כ וכדומה באות הראשונה של שמותיהם. 

[33]      אחת.

[34]      וכולי.

[35]      מאי שנא.

[36]      שתי אותיות.

[37]      בן שלוש אותיות.

[38]      והוי ליה.

[39]      עד כאן ציטוט לשון הגמרא, מכאן ואילך לשון הרב.

[40]      היינו הרב מקשה על תקנה זו שכאשר שתי אותיות מחוקות בחלק התחתון של השטר לעומת הכתוב בחלק העליון – השטר פסול, שהרי מדובר רק בחשש שמא מדובר בשם בן שלוש אותיות.

[41]      מילה זו כתובה באופן לא ברור, ונראה לי כי לאור משמעת העניין זהו פירושה. היינו כיצד יתכן שקיים חשש לשם אחר כאשר השם בראש השטר מוכר, ופה אנו חוששים לשם אחר שלכאורה לא היה לו קשר לשטר כלל. מקור הביטוי הוא בקהלת ב, כא: "כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה", וגם שם מתואר מעשה לא הגיוני ולא צודק.

[42]      וכבנידון דידן. גם מילה זו כתובה באופן לא ברור, וזהו לכאורה הפענוח היותר קשור לגוף הטקסט.

[43]      בתוספות שם (ד"ה דלמא) הקשו שתמוה הוא שמשום חשש שיקרה שילמדו רוב השם מהעליון נגזור להפסיד את המלווה בשטר זה, וזאת אף ששמו עצמו הוא בן ד' אותיות, ונמצא ששתי האותיות הקיימות למטה הן מחצית מהשם ולא רובו.

[44]      גם מילה זו מאוד לא ברורה בצילום כתב היד.

[45]      ולעניות דעתי.

[46]      הרב זצ"ל נוקט בשיטת הרשב"ם (לעיל סוף הערה 32), שאין מדובר במצב שבו נמחקו אותיות, אלא שהסופר חיסר אותיות. אולם הרב זצ"ל מחדש כי מדובר במצב שבו הסופר מקצר במכוון את כתיבת המילה, אם בסימנים או בגימטרייה. לאור זאת מבאר רבנו דרך חדשה בהבנת פשט הגמרא.

[47]      הראשי תיבות.

[48]      כי אם.

[49]      וזה אומרם/איתא.

[50]      מאי שנא.

[51]      שכאשר חסרות שתי אותיות בתחתון אין לומדים מהעליון לתחתון.

[52]      זו הייתה הסברא הראשונה בגמרא, שכיוון שכאשר שתי אותיות חסרות זהו מחצית השם. ומסביר הרב שבמצב זה ודאי לא ייתכן שהסופר השמיט את האותיות, שכן אין דרך להשמיט שתי אותיות.

[53]      כיוון שבמצב זה של שתי אותיות מתוך ארבע לא ייתכן שהסופר ישמיט, הרי שקיים חשש גם במצב שבו קיימת אות אחת בלבד בתחתון ושלוש בעליון, ואז החשש שמא זהו שם אחר.

[54]      על כן.

[55]      מסקנת הרב בדרך לימודו את הסוגיה היא שכיוון שבאופן מוסכם גם כשמקצרים בכתיבה, אין הדרך לחסר יותר מאות אחד, וזהו הדבר המוסכם בכתיבה, חיסרון של למעלה מאות אחת מעמיד בספק את הכתיבה ולכן אין לשטר תוקף.

[56]      נראה לעניות דעתי.

[57]      הרב זצ"ל מבאר כי זהו הפשט הנראה לו, אולם הוא מבטל את דעתו מפני דברי קודשם של הקדמונים.

[58]      ודורש שלומו.

[59]      השוו עם ברכות הפתיחה והחתימה של שאר האיגרות לאדר"ת מתקופת האירוסין, על פי הרב נ' גוטל, מכותבי ראיה (לעיל הערה 4), עמ' 199–200. למשל, באגרת אחרת של הרב זצ"ל לחמיו, שו"ת משפט כהן, עמ' רלה, חותם: "ידידו באמו"צ (באמת וצדק) המל"ח"; גנזי ראיה, פורים תרמ"ה, מט' באדר תשמ"ה, עמ' 23, מברכו: "וד' ישפת שלו' לנו, ויתברך כ"ג כנפשו הרמה ונפש המיועד להיות חתנו, מברכו באהבה עזה בברכת כהן. הצעיר בפרחי כהונה  [...]"; ושם, פורים תשמ"ה, עמ' 21–22: "שמחת עולם (- נכתב בפורים) על ראש האי גברא רבא, כבוד אוהב נאמן בבריתי, אב בתורה וחכמה ואף באהבתי [...] שלום למר ולכא"ל (ולכל אשר לו, כמובן התייחסות לכלתו לעתיד), ברכה כפולה ומכופלת", ובסוף שם, מברכו ב"שמחה וששון עד עולם לאדוני חביבי וביתו וכא"ל [...] כנפשו הטהורה ונפש אוהבו ואהובו, המיועד להיות חתנו כבנו, מברכו בלב נאמן ושלם". מעניינת ההדגשה החוזרת בנושא האמת והנאמנות, ואולי הכוונה לחזק את הסכמי השידוכין שעשו.

[60]      המיועד להיות חתנו (לעיל הערה 59).

[61]      כך גם חתם הרב באיגרת נוספת לחמיו לעתיד מאותה תקופה, גנזי ראיה, עמ' 22, 69, לעומת שו"ת אורח משפט, במילואים, עמ' רמט, סימן ז ועמ' רנה, סעיף ו, שכנראה מתקופת זוימל (לאחר הנישואין) שהוסיף את שם משפחתו, קוק.​