מקור כתוב לאגדה תלמודית

על אף האמור לעיל, יש עדויות לנוהג כתיבת הדברים שהיו אמורים להימסר רק בעל פה. עדויות ישירות הובאו כבר על ידי חוקרים דגולים שסיכמו את הנושא,[1] וגם עדויות עקיפות רבות הובאו בחשבון.[2] ליברמן קבע שהמשנה לא התפרסמה כטקסט יחיד לפני המאה החמישית, ופרסומה היה "פרסום בעל פה".[3] האזכור הראשון של "ספרים של משנה" של בני ארץ ישראל שהיו גנוזים בימי השלטון הביזנטי נמצא במאה התשיעית, בדברי פירקוי בן באבוי.[4] עם זאת, קיום גיליונות עזר ששימשו את התנאים והאמוראים מוסכם במחקר.[5]

במקורות חז"ליים מוזכר נוהג של כתיבת התכנים הבאים:

·      הלכות [תוספתא, שבת יג, ד; בבלי, שבת קטו ע"א; ירושלמי, מעשרות ב, ג (מט ע"ד); ירושלמי, כלאים א, א (כז ע"א);[6]בבלי, תמורה יד ע"ב];

·      תרגומים [תוספתא, שבת (ליברמן) יג, ב];

·      ברכות [ירושלמי, שבת טז, א (טו ע"ג)];

·      אגדות [ירושלמי: ברכות ה, א (ט ע"א); כלאים ט, ג (לב ע"ב); מעשרות ג, ד (נא ע"א); שבת טז, א (טו ע"ג); בבלי: ברכות כג ע"א–ע"ב (Firenze II.1.7); שבת פט ע"א (Vatican 108); שבת קנו ע"א (אוקספורד 366); גיטין ס ע"א (130Vatican ); בבא מציעא קטז ע"א (Hamburg 165); בבא בתרא נב ע"א (Firenze II-I-9)].

מעניינת הדוגמה הבאה: "אשכח רבי אחא בר יעקב[7] דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב [בבלי, סנהדרין נז ע"ב (Karlsruhe-Reuchlin 2)]".

חומר הלכתי מובהק היה כתוב בספר האגדות שנמצא בבית מדרשו של רב. אפשר להניח שנוהג כתיבת האגדות היה שכיח יותר ומותר לכתחילה במאה הרביעית [בבלי, תמורה יד ע"ב (Firenze II.1.7); שם, גיטין ס ע"א (Vatican 130)], ואילו איסור כתיבת ההלכה עמד בתוקפו. לכן התלמידים כתבו במקרה הצורך הלכות בספרי אגדות.

נמצא בידינו מקור אחד הנושק לתחום ההלכה מתקופת התנאים שנערך בצורה כתובה – מגילת תענית. מחקר רב נעשה על ייחודיותה.[8] בספרות חז"ל מוזכרים גם חיבורים כתובים אחרים:[9]

·      מגילת יוחסין [בבלי, יבמות מט ע"ב; ירושלמי, תענית ד, ב (סח ע"א)];

·      ספר יוחסין [בבלי, פסחים סב ע"ב; ירושלמי, פסחים ה, ג, (לב ע"א)];

·      מגילת חסידים [ירושלמי, ברכות י, ח (יד ע"ד); ספרי, דברים מח];

·      תרגומים כתובים [תוספתא, שבת יג, ב; ירושלמי, מגילה ד, א (עד ע"ד)];

·      ספר גזרתא [מגילת תענית, ד' בתמוז];

·      מגילת סמנין [בבלי, יומא לח ע"א; ירושלמי, שקלים ה, ב (מט ע"א)];

·      מגילת סתרים [בבלי, שבת ו ע"ב; ט ע"ב; בבלי, בבא מציעא צב ע"א];

·      שאלות על הלכות טרפה [בבלי, חולין צה ע"ב].

בכל זה יש לדון על רקע ספרות רבה שנכתבה בעברית מחוץ לבית מדרשם של חז"ל – ספרים חיצוניים וספרי כת מדבר יהודה. היחסים בין לשון המקרא ללשון חז"ל בתקופת הבית השני כבר נידונו במחקר.[10]

מעשה בינאי המלך

מחקרים מסוימים מנסים לאתר את המסורות הכתובות בקטעי האגדה ולהבדיל אותן מן המסורות השנונות.[11] נדון בדוגמה נוספת מסוג זה – סיפור היסטורי.

אחד המקורות של המידע ההיסטורי על תולדות יהודה בימי החשמונאים הוא הסיפור המובא בתלמוד הבבלי, קידושין סו ע"א. נביא אותו בצורת סינופסיס של כמה כתבי יד:[12]

הסיפור זכה לתשומת לב החוקרים, בעיקר היסטוריונים,[13] אשר דנו ביחסי מלכי בית חשמונאי לפרושים.[14] הם לא הגיעו לעמק השווה בשאלה אם גיבור הסיפור הוא יהונתן אלכסנדר (127 לפנה"ס‏ – 76 לפנה"ס) או אביו יוחנן הורקנוס הראשון (164 לפנה"ס‏ – 104 לפנה"ס).[15] פעמים רבות[16] הקבילו והשוו את הסיפור למסורת המובאת בכתבי יוספוס בן מתתיהו,[17] אבל אותנו עכשיו מעניין לא הערך ההיסטורי של הסיפור, אלא ערכו הספרותי.

הסיפור ערוך לכאורה כמו סיפורים אגדיים רבים, על כל מאפייניהם.[18] אפשר לזהות בו מטבעות לשון האופייניות לאמנות הסיפור, כמו המספר הטיפולוגי 60: "כבש ששים עיירות" – "וַנִּלְכֹּד [...] שִׁשִּׁים עִיר" (דברים ג, ד) – "ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי, ואכול מיניה שתין מחוזי, ומלחו מיניה שתין מחוזי" (בבלי, בבא בתרא עג ע"ב). יש בסיפור גם קווי לשון רבים האופייניים ללשון חז"ל: "שמח שמחה גדולה", "עסוקין", "הדיוט", "כרוכה", "הנח לו", "מה תהא עליה" ועוד רבים. באחת הגרסאות ניתן גם לזהות מאפיין אחד של לשון האמוראים – שימוש במילת יחס "ב-" במקום "על":[19]"בשלחנות של זהב" בכתב יד אוקספורד לעומת "על שולח' של זה[ב]" בכתב יד וטיקאן.

ניתן לראות כאן גם את התופעות הייחודיות לארמית הארץ-ישראלית, כמו השימוש בבניין הפעיל במשמעות בניין קל: "אמ' לה' הקם להם בציץ שבין עיניך הקים לה' בציץ שבין עיניו" – "ר"מ חמי אפילו סב עם הארץ ומקים ליה מן קומוי ואמר לא מגן מאריך ימים" (ירושלמי, ביכורים ג, ג [סה ע"ג]).

עם זאת, ניתן לראות שבסיפור זה יש ריכוז גבוה מאוד של ביטויים וצורות שאינם מתועדים בלשון חכמים, לא בלשון התנאים ולא בלשון האמוראים,[20] ואילו במקרא יש לצורות אלה מקבילות ברורות. לא בכדי זיהה בו דניאל שוורץ,[21]"קטע ממקור עתיק יומין; מסקנה זו נשענת גם על לשון הקטע".[22] חיים רבין[23] השווה אותו לקטעים סיפוריים דומים בסגנון (בבלי, נדרים ט ע"ב, משנה, יבמות טז, ז), וניתח אותם בקצרה:

הזמנים ההפוכים [...] השימוש בשם-פעולה חז"לי בתפקיד של מקור נטוי ("בחזרתו"), הכול על רקע של תחביר ומילון חז"ליים, משווים לסיפורים אלה מראה דומה ללשון התפילות.[24] אלה כנראה ציטטות מתוך ספרים עתיקים של היסטוריה, אגדה וסיפור חסידים, מן הסוג שנשמר לנו בספרים כגון יהודית, שושנה, יובלות או מכבים א', וכן במגילת בראשית הארמית. ספרות זו ברובה קדמה לתקופת התנאים, ואין לנו עד כה הוכחות שספרים ממין זה נתחברו בתחום השפעתם של חז"ל.

כדי לאושש את קביעתו של רבין, נביא בטבלה את התופעות המקראיות שבסיפור, נציין את המקבילות בספרי המקרא ואת הדרכים להבעת אותה המשמעות בלשון חז"ל. נשתמש בגרסת כתבי יד אוקספורד ווטיקאן; הסיבות לכך יפורטו בהמשך.

בין מטבעות לשון אלה יש צורות מקראיות מובהקות שאין כמותן בלשון חז"ל על כל רבדיה, והן חמישה פעלים עם ו' ההיפוך (ויבוקש, ויאמר, ויבדלו, ותיועץ, ויהרגו).[30] יתרה מזאת, הצורות "ויבדלו", "ותיועץ", "ויהרגו" אינן מתועדות במקרא כמות שהן ולא בלשון המגילות,[31] אלא הן נגזרו מחדש מהפעלים המקראיים. הצורות האלה לא הוכנסו בסוגייתנו בשיטת "גזירה והדבקה"; הן פרי שליטה פעילה בלשון המקרא.

מלבד דמיון לסגנון לשון המקרא יש בקטע הנידון גם קווים משותפים עם לשון מגילות ים המלח:

1.    המילה "בליעל" במשמעות "רע" מתועדת 69 פעמים במגילות;[32]

2.    צורת "ויקטל" המקראית עם ו' ההיפוך משמשת לעתים רחוקות גם בטקסטים הנראטיביים מים המלח.[33]

עכשיו נוכל להסביר למה העדפנו את כתבי יד אוקספורד ווטיקאן. בכתבי יד אלו נמצאות הצורות המקראיות הדורשות עיון, ואילו בכתב יד מינכן ניתן לראות במקומן צורות אחרות השייכות ללשון חז"ל: "וקרא לכל חכמי ישראל – ושלח וקרא לכל חכמי ישראל"; "בשולחנות של זהב – על שולחנות של זהב"; "היה שם איש אחד לץ רע ובליעל – היה שם לץ רע ובליעל"; "לבם של פרושים עליך – בלבם של פרושים עליך"; "ויהרגו כל חכמי ישראל – ונהרגו כל חכמי ישראל". אין סיבות להחלפה מכוונת של צורות חז"ליות במקבילותיהן המקראיות. מוסכם בין החוקרים ש"מקראיזציה" של לשון חז"ל החלה רק בעידן הדפוסים הראשונים, ולא פעלה בכתבי יד קדומים וטובים.[34] אם כן, בהסתמך על הכלל lectio difficilior potior אפשר להסיק שהמקורות עם הצורות המקראיות – כתבי יד אוקספורד ווטיקאן – נאמנים יותר.

נשים לב גם לחילופי הנוסחאות בין כתבי היד השונים ובין מקומות שונים באותו כתב יד בשם אחד הגיבורים: בן גזירא – בן גדירא – בן גרירא – בן גדידא. החילופים האלה נובעים לכאורה מטעויות הכתיב (ז–ד–ר) ולא משגיאות הזיכרון.

כל התופעות האמורות לעיל יהיו מובנות אם נניח שהמעשה בינאי המלך היה מנוסח לכתחילה לא כסיפור בעל פה, אלא כיצירה בכתב. כידוע, סגנון הכתיבה העברית בימי חשמונאים היה קרוב לעברית המקראית. יצירות מסוימות חיקו את הסגנון המקראי באופן כמעט מושלם (מגילת ההודיות,[35] דברי המאורות); יצירות אחרות התרחקו ממנו מעט (סרך היחד, ברית דמשק, מלחמת בני אור בבני חושך);[36] היו גם חיבורים שבהם השפעת לשון חז"ל והארמית הייתה ניכרת (מקצת מעשי התורה, מגילת הנחושת,[37] 4QTohorot);[38] ובתעודות מדבר יהודה השפעת לשון המקרא מעטה.[39] הקטע שלפנינו הוא אחד השלבים בתזוזה זו: אין זה טקסט עם השפעה חזקה של לשון חז"ל, אלא טקסט בלשון חז"ל עם השפעה חזקה של לשון המקרא. כך ניתן לראות בטקסט זה חוליה מקשרת נוספת בין לשון המקרא ללשון חז"ל.