משל זה מציג בפנינו את גבולות הגיזרה שצריכים להיות  לגישתנו החינוכית כלפי ילדינו,

ממתיחת החבל בחוזקה ועד  להרפייתו.

הניסיון החינוכי שלנו מראה שהגישה הכוחנית לשם חינוך תלמידינו (מתיחת החבל) אינה מתקבלת בקלות על דעת המתחנך, מפתחת בו את יצר המרדנות, אף שלעיתים היא נושאת פירות.[1]  יש הדוגלים בחינוך נחרץ ולא מתפשר לשם קביעת גבולות, ומסגרת ברורה של התנהגויות בניהול כיתה.

אך יש לדעת שהחינוך התקיף והעקבי לא מתאים לכל גיל, ובעת השימוש בו צריך להבחין מתי "להרפות את החבל". האיזון הנדרש לשם כך הוא אומנות החינוך.

בני הנוער עוברים תהליך גיבוש של אישיותם. כמו כל אחד מאתנו עליהם לעבור דרך של חיפוש וטעיה. אנו המורים  רכשנו חכמת חיים שהיא תולדה של הפקת לקחים מאירועים שונים שקרו לנו במשך השנים. אנו מצפים, ובצדק, שתלמידנו  ייעזרו בחכמה זו. אך יש לזכור שעל יתרון איכותי זה עלינו לשמור, וללמוד להשתמש בו "בחכמה בתבונה ובדעת"[2].  יש להימנע ככל האפשר מלבזבז אותו על מאבקי כח מילוליים ללא תועלת, שעלולים להוביל לתחושה של פגיעה בסמכותנו[3].

 

האדמו"ר מפיאסצנה בספרו  "חובת התלמידים" מיטיב לתאר את אופיו המיוחד של הנוער שלנו.

הסבר זה יחזק בנו את ההכרה "כי לא בכח יגבר איש", וכי על  מנת  שהחינוך  יצליח יש למעט ככל האפשר את השימוש בדרך  של ציווי.

"עלינו לבאר בראשונה מה החילוק בין דור לדור, למה בדורות הקודמים לנו כל חינוך שהוא, היה מועיל. תלמידי כל מלמד ובני כל אב, רובם ככולם היו עובדי ה', ולא כן עתה. הסיבה הפשוטה והעיקרית היא: שהנוער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו... ולא את הטעם והסיבה באנו בזה לבאר, למה קם הנוער, אבל כך היא העובדא. רוח שטות הזה עבר על בני הנוער לחשוב את עצמו לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר. ועוד הודיעו לנו מראש חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מ"ט, א): "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא". גם זאת חוצפה היא, לחשוב את עצמו ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמוך עליהם. הדבר הזה כל כך התלקח, עד שמשתוממים אנו לפעמים לראות תינוקות קטנים ממש, איך שרוח עצמית ואומץ מרומה זה, כבר מבצבצים ועולים בהם לחשוב את עצמם לאנשים... "

האדמו"ר מפיאסצנה מסביר שלנער בן דורנו יש חשיבה עצמאית, ועקב כך הוא מחשיב עצמו לבוגר כבר מגיל צעיר, לכן  הוא מרגיש שאין לו מה ללמוד ממך כי הוא חושב שדעתו היא היחידה שיש לסמוך עליה. אנו המורים  מסתכלים עליו וחושבים "כמה חסר לו וכמה הוא זקוק לידע הכוונה ותמיכה", אך הוא בשלו "אני יודע הכל". מצב  זה הרי בהכרח מזמין חיכוך בין המורה  הרוצה בטובת תלמידו והרואה את בן טפוחיו  בוחר לו לחיות  בדרך ללא מוצא, ומאידך מסרב לשמוע דעתם של בעלי ניסיון.

ברור לכל שלא בכל בי"ס/כיתה  כך הוא המצב. אך דעתנות זו של הנוער והעיקשות להתנהג על פי  הנראה להם  ללא יד מכוונת ומובילה, מכניסה לדאגה את ההורים והמורים ועלולה  לגרום לחיכוכים בתוך המשפחה, ובביה"ס.

אך בכך לא תם הענין. האדמו"ר מחדד את הקושי בחינוך הנער המתבגר וכך הוא כותב:

"תוצאות דברינו הם: שמלפנים כל מדריך ואב היה יכול לחנך את ילדי ישראל ולהורותם דרך ה', ואף אם לא היה מדייק לחנך "על פי דרכו",  שרמז לנו שלמה המלך 'על פי דרכו של כל בן ועצמותו, רק מרגיל ומצוה, היה גם כן מועיל, מפני שהילד בקטנותו אף בנערותו נפש נקיה היתה, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו בקרבו פנימה הרגיש ריקנותו וחשכת דעתו ומין צמאון פנימי היה בקרבו לשמוע את דרך ה' מכל מלמד ומדריך. ואף אם ארע שעה שהשתובב הנער וסירב לשמוע, גם כן הרגיש בעצמו אחר כך שחטא, וכי אביו ומלמדו המיסרהו אף מלקהו הוא הצדיק, והוא הפושע. רוחו נפל בקרבו מעט וכפה את עצמו לשמוע מעתה לקולם ולבטל את רצונו מפני רצונם...לא כן עתה... וזאת ראה שלמה המלך בחוכמת ה' אשר בו, מראש, הזהיר לנו: "חנוך לנער על פי דרכו" - לא בצוויבלבד רק בחינוך, וחינוך על פי דרכו של כל אחד ואחד". (חובת התלמידים עמ' טו- יח(

החינוך נעשה קשה יותר כי  אותה כניעה מפני המבוגר  המחנך, הורה או מורה שהיתה בתקופות קודמות,  נחלשה. תחושת אשמה וייסורי מצפון בעקבות מעשה היתול וקונדס שעשה המתחנך, אפילו בעת שמיעת תוכחה,  נהפכה לקשת השגה. שכן רוחו לא נופלת בקרבו למישמע  דברי מוכיחיו. לכן מציע האדמו"ר דרך חינוכית  לא תקיפה וישירה[4], אלא עקיפה מקבלת עוטפת ואז מכוונת. 

הרב קוק  כדרכו מוצא יתרון חשוב  בדור שלנו על אף חוצפתו ותעוזתו.

..מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא - נוציא מן החשבון את הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסווה לעולל על ידו עלילות גזל וחמס וכל נבלה - נמצא כי מעבר מזה (סוטה מט:) 'חוצפא ישגא, אין הבן מתבייש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו', ולעומת זאת - רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה... הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל...לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית ובנינו יביטו אליו וינהרו

(מאמר הדור, אדר היקר עמ' קט)

הרב מדגיש  שהיתרון של דורנו הוא שבתוך ה"חוצפא יסגא" שיש בבני דורנו מצוי כח עצום של פיתוח ויצירה, רגישות וחמלה שהולכים ומתגברים[5]. לכן תפקידנו להאיר לו את הדרך "למען יוכל למצוא את הפתח" יש לו את הרגש החמלה הרצון להיות טוב אך  זה חבוי. הגסות שנמצאת בו כלפי חוץ מעורבת בטוב שמצוי בפנימיותו וזה מבלבל אותו ומקשה עליו לבנות את זהותו. עלינו להוסיף אורה על הטוב שמצוי בו כדי להראות לו שה"אני" האמיתי  שלו הוא אותו חלק נסתר חיובי שלא בולט עדיין כלפי חוץ בכל זהרו.

... "דור כזה לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה, שיראת הרוממות תתחבר עמה...  אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך "כבישה" כי אם לרוממם ולשגבם ולהראות לפניהם את הדרך של האורה הרוממה והאדירה." (מאמר הדור, אדר היקר עמ' קט)

הדרך החינוכית אותה מציע הרב קוק  תיעשה על ידי  הבלטת   הטוב שמצוי  במתחנך. אין להתמקד בכשלונות ובתיקונם, אלא לשים את הדגש על הכשרונות וההצלחות, להעצים את נקודות החוזק של הילדים ובכך "לרוממם ולשגבם ". גישה זו, הנובעת מהכרה בגודל אישיותם של ילדינו ואמונה  בטוב הצפון בהם, מסייעת לנער לראות בתוך עצמו את החיוניות שבו, היא נותנת לו תחושה אמיתית של ערך עצמי  ומרוממת את כל אישיותו.

הבטויים  "מקל נועם"   ו"מקל חובלים" לקוחים  מספר זכריה פרק יא' פס' ז':

".. וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן".

ה' הוא הרועה שמנהיג את עמו, לשם כך הוא משתמש ב-2 צורות הנהגה: מקל נועם ומקל חובלים, כל אחת במקום ובמצב הראוי. כך שמסביר זאת  הרד"ק  שם:

ואקח לי שני מקלות - דרך הרועה לנהוג צאנו במקל שבידו ואמר כי לרעות את ישראל לקח שני מקלות רמז בזה כי הנהגתו אותם לא היה בענין אחד רק לפי מעשיהם היה מנהיגם לפיכך זכר שני מקלות ואמר לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים ..ואמר כי לאחד מן המקלות קרא נועם ר"ל כי בנעימות נהג אותם על דרך שאמר דוד המלך ה' רועי לא אחסר .. על מי מנוחות ינהלני וזה היה בזמן שהיו ישראל שומרים דרך ה' שהיו מלכיהם ושופטיהם טובים ומדריכים אותם בדרך ישרה ואז היה האל מנהיג אותם בנעימות שבעים כל טוב אין שטן ואין פגע רע. ולאחד  מן המקלות קרא חובלים, והוא לשון השחתה כמו מחבלים כרמים ר"ל שהם השחיתו דרכם ועלילותם והוא נהג אותם על הענין הזה שלא חשש לשמור אותם מן האויבים אך היה נוהג אותם עדיין שלא סלק שכינתו ושמירתו מעליהם עד גלותם כי היו מלכים טובים ומלכים רעים אחריהם ובזמן שהיו רעים היה בא להם הרע והיה שם המקל חובלים ובזמן שהיו עושים טוב היה בא להם הטוב והיה שם המקל נועם

הרד"ק מדגיש שעל אף שה' העניש את בניו  כשחטאו (חובלים) זה היה בדרך פסיבית "לא חשש  לשמור אותם מן האויבים", בניגוד למצב של נועם בו הם "שבעים כל טוב אין שטן ואין פגע רע" שזו נתינה אקטיבית. בנוסף לכך השימוש במקל חובלים בענישה  לא הראה לעם ישראל שה' עזבם אלא אדרבה הראה להם  שעדיין אפשר לאחוז במקל ולקום ולהתפייס עם "הרועה"[6].

 

 

 

הביטויים הנ"ל הושאלו למושגים  חינוכיים[7]  כפי שעולה מפרשני המקרא. אביא דוגמא אחת לעניין.

התורה בספר שמות מתארת דיאלוג  המתנהל בין ה' לבני ישראל לפני מתן תורה, כשמשה הוא המתווך: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב  מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ד'. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ד'". (שמות יט' ט').

מפשט הפסוקים ברור שהמילים "וישב"  "ויגד" מתייחסות לדברי התווך של משה.  רש"י מקשה על כך  שהרי לא ברור מה הדברים שמשה מוסר לה' בשם העם בפסוק ט':

"ויגד משה - וכי מה הגיד להם משה לישראל שהגיד דבריהם להקב"ה, אלא בתחילה פירש מתן שכרה, דכתיב 'וישב משה', דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה, דכתיב 'ויגד משה', דברים שקשים לאדם כגידין [שבת פ"ז א']:

 

בעל התורה תמימה מסביר את רש"י ומקשר את דבריו לכתוב בספר זכריה :

ואע"פ דהלשון ויגד מוסב על דברי משה להקב"ה ולא לישראל, אך מדלא מצינו דברים חדשים שאמר משה לישראל נוסף על הדברים הקודמים שבפסוק ז', לכן דרשו דמה דכתיב בפסוק ח' וישב משה ובפסוק ט' ויגד משה הכל תשובה אחת היא, ומדכתיב פעם לשון וישב ופעם ויגד דרשו שבא לרמז שפעמים הסביר להם דברי ה', פעם בדברים שמשיבין דעתו של אדם ופעם בדברים קשים כגידים, והוא ע"ד לשון הכתוב (זכריה י"א ז') ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים וארעה וגו'."

(שמות פרק יט הערה טו)

 

בעל התורה תמימה מסביר שלרש"י היה קשה הפסוק "ויגד משה" שמתאר את מסירת דברי העם לה', אך לא מפורש בכתוב מה הם היו. לכן צריך לומר על דרך הדרש[8]  ששני הפסוקים הם דברי  ה' שנמסרו לעם ע"י משה. פעם הם נאמרו בנועם ופעם  בנחרצות וללא פשרות (חובלים). אכן הפסוק המזכיר את המילה "וישב" מתיחס לדברים חיוביים שאומר העם "כל אשר דבר ה' נעשה", והפסוק שמזכיר את המילה "ויגד" יש בו תוכחה והתראה "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". 

נמצינו למדים שמשה השתמש בשתי הדרכים שהזכרנו כדי לשכנע את העם לקבל את התורה,

מתן שכרה-"נועם", עונשה-"חובלים".

פסוקים ומאמרי חז"ל רבים עוסקים בדרכי החינוך הראויות, אך אנו נתמקד בדברי רבי יוחנן וריש לקיש המופיעים במסכת ברכות (ז', ב), ונידלה מתוכם רעיונות ומתודות בחינוך.

וא"ר יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנאמר (הושע ב', ט) 'ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'. וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי יז, י) 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה

 

במבט ראשון רבי יוחנן וריש לקיש אומרים את אותו העיקרון והוא שעדיפה דרך הנועם  על דרך החובלים - הענישה. אם כך, יש להבין מדוע הגמרא מזכירה את שתי הדעות  אם הן דומות?

התשובה לשאלה זאת היא: כנראה שבכל אחת יש חידוש ואולי הדעות אף חולקות.

שני האמוראים מביאים פסוקים שונים להוכחת טענתם. רש"י מקשר בין הפסוקים לדברי האמוראים ומראה שההבדל בגישות נלמד מהפסוקים  שכל אמורא מביא. זו שלונו שם:

מרדות אחת - לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו:

ורדפה את מאהביה וגו' - וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון

הפסוק בהושע שאותו מציין רבי יוחנן  כהוכחה לדבריו  ממשיל את כנסת ישראל  לאשה בוגדת המגיעה להכרה שעדיף לה לחזור לחיק בעלה ולא להמשיך להתרועע עם מאהביה "כי טוב לי אז מעתה"[9]. הכרה  זאת,  מסביר רש"י,  חודרת לתודעתה של האשה (כנסת ישראל) מאליה ללא מתווך ומוכיח. היא מודה בטעותה, אעפ"י  שמסקנה זו נובעת בדרך השלילה מכך שמאהביה  דוחים  אותה "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם"[10]. עדיין היא בגדר "טובה מרדות אחת בליבו של אדם", כי זו היא למידה עצמאית[11] של המתחנך מתוך החוויה שעבר, והמסקנות ממה שעבר יעזרו לו לקבל החלטות נכונות לגבי עתידו ולגבי הקשר שלו עם הוריו. הוא יבין שגם דעתו המלומדת זקוקה לעצה מכוונת.

ניתן להרחיב מעט ולומר שגישתו החינוכית של רבי יוחנן מאפשרת לילד להתנסות בחוויות שונות תחת עינו הפקוחה של המורה/ ההורה[12] ועל אף החשש שמקורו בנסיונך וההכרות שלך עם ילדך שעל פיהם  אתה כבר "רואה את הנולד", זה אולי הזמן לתת לילד להתמודד בכוחות עצמו עם מצבים שונים, וללמוד מהם. כך רוכשים ניסיון, זהו חלק מתהליך ההתבגרות,  ובכך תשיג שבפעם הבאה הוא יתייעץ איתך.

וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי יז, י) 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה

תחת גערה במבין - תחת גערה באדם מבין, טובה מהכות כסיל מאה. תחת הטעם למעלה תחת התי"ו ולא כמו אל תירא ואל תחת (דברים א) שטעמו בחי"ת אלא למעלה תחת התי"ו ראשון, לומר שהוא שם דבר. שאי אפשר לפותרו לשון תפעל לומר תכניע את האדם אלא תכנע היא בעצמה. ולכך שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר

רש"י משלי יז' י': "..וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל."

בפסוק במשלי, אותו הביא ריש לקיש,  ישנה השוואה בין מבין לכסיל. למבין מספיקה גערה כדי לגרום לו להשתנות לטובה, אך הכסיל זקוק למאה מלקיות כדי לשפר את דרכיו  ואולי  גם זה לא יספיק.

ריש לקיש טוען שאין הגערה צריכה להכניע את אשיותו של הילד. הוא מוכיח דבריו בעזרת טעמי המקרא.  בביטוי "תחת גערה" הטעם בת' הראשונה, ויש לקוראה  בטעם מלעיל, ואז פירושו  הכנעת גערה כפי שרש"י  מציין  במשלי. אך כשהטעם בת' השניה פרושה הכנעת  האדם בדרך של  כפיה "קבלו דעתי". התביעה מהילד לעשות כפי שביקשת מוגדרת כהכנעת האדם, ואין היא רצויה.[13] ריש לקיש טוען שיש לפנות לילד ולהעיר לו, אך יש לתת לו את אפשרות הבחירה וההחלטה[14].

רש"י בהסבירו את דברי רבי יוחנן וריש לקיש משתמש במילים "מאליו" ו"בעצמה"  שמדגישות שאת מלאכת החינוך עושה המתחנך[15]   ולא המחנך.  תפקיד ההורה / מורה  הוא לעזור לנער להגיע לאותה נקודת רצון פנימית, שתגרום לו לעשות את השינוי המנטלי הרצוי והטוב מתוך רוגע  והסכמה.

הרב  טוען  שהשוני בין שני המאמרים  נעוץ  בסיפא של  הדברים. "כמה מלקויות" בדברי רבי יוחנן,  לעומת "יותר ממאה מלקויות" שבדברי ריש לקיש. אילו דברי הרב זצ"ל בנדון("עין איה" ברכות שם):

נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני עניינים בחינוך המוסרי, יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמידות טובות. ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו (סור מרע-מקרי ועשה טוב-תמידי)

והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכוונה שהוא טוב להשתדל שתהיה ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתובתמידות יותר מאלו נכהו ועל ידי זה נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. וריש לקיש אמר 'יותר ממאה מלקיות', הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות. האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם על זה יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב, אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.

הרב מבחין בין מעשים לא נאותים (שאולי מגיע עליהם עונש), המוגדרים בלשון רבי יוחנן "כמה מלקויות" (דהיינו: מספר קטן של מלקות), למעשה חמור של השחתת מידות ("השחית דרכו בחטא ופשע חמור") המוגדר בלשון ריש לקיש  "יותר ממאה מלקויות" והכוונה למעשה שמפאת חומרתו מחייב עונש כבד של הרבה מלקויות.

רבי יוחנן וריש לקיש מסכימים שבמעשה לא נאות אין להעניש אלא להסביר חומרתו ולעורר בילד חרטה אמיתית על מעשיו וקבלה לעתיד שלא ינהג כך שוב.[16] הרב טוען שרבי יוחנן  וריש לקיש חולקים בשאלה האם יש להלקות את המחונך כשבאופן מקרי "השחית דרכו בחטא ופשע חמור". רבי יוחנן סובר שדרך החינוך בנועם עדיפה מדרך החובלים, אבל לדעתו לעיתים כשצריך להסירו מדרך הרע ניתן להשתמש במקל חובלים. אולם ריש לקיש שולל אפשרות זו, ולדעתו גם במקום שמגיע למתחנך ללקות הרבה עדיפה "מרדות שכלית" - לדבר על ליבו ולא להכותו. גם מי שסר מן הדרך הוא אדם, ובתור שכזה, השכל הוא מרכז אישיותו, ויש הכרח להאיר לו את הדרך הישרה, "ולהעלותו במעלות נבונים".

הסיפור בו רבי יוחנן משכנע את ריש לקיש לחזור בו מדרכו הרעה יכול  לשמש  דוגמא להעלאת החוטא "למעלת נבונים".[17] בדו-שיח המפורסם אומר רבי יוחנן לריש לקיש "חילך לאוריתא",  שפירושו כוחך הרב יעזור לך לסבול עול תורה. עונה לו ריש לקיש בהתרסה "שופרך לנשי", יופייך ראוי לנשים. רבי יוחנן לא נסוג אחור אלא "זורם" עם ריש לקיש, ומציע לו: חזור בך  ואתן לך את אחותי שיפה ממני. ריש לקיש מסכים לעיסקה, (אע"פ שבשלב זה כנראה מתוך לא לשמה) הסכמה זו מנעה ממנו  מלעבור את הנהר בקפיצה כמקודם (לפני שהסכים). "הירידה" של רבי יוחנן לעולם המושגים והשאיפות של ריש לקיש יכלה להעלותו לדרגה גבוהה של "חכם ומבין מדעתו"[18].

 

ראינו תובנות יסוד לגבי דרך החינוך הרצויה והאפקטיבית. הדברים הם בגדר של כווני חשיבה ויש לבחון את דרך יישומם בכל מקרה לגופו.

אך יש חשיבות שהמבוגר המחנך יפתח בתוכו יכולת של "הכלה", לגבי "הדמות האחרת" שנגלית לעיתים  לעיניו, בעת התבוננותו בתלמידו  המתבגר.

הספור שאציג בפניכם מיוחס לחוזה מלובלין והוא מבהיר היטב את צורת החשיבה המתבקשת לאור הדברים.

"כשהפלגתי ללכת בעובי היער נזדמן לי לראות אדם המקים לעצמו בקתה מן העצים שחטב,

ובכל עץ שהיה בו גדם ובליטה  לא טרח לישר ולהחליק, אלא נקב חור בזולתו - למול בליטה –

וכך חיבר את העצים אחד לאחד.

לאהוב - פירושו להתאים את עצמך לזולתך ולא ע"י קיצוץ בליטותיו!

עליך לקדוח חור כדי לקלוט ולשבץ אותו בתוכך, ועל ידי זה שאתה מחבר אותו אליך - אתה מחובר אליו!"

---