בעין חינוכית (26)

שערו בנפשכם שמורֶה הכועס על התנהגותו של תלמיד, ייגש אליו וישבור לו את הטלפון הסלולארי. ומה דעתך על מורה שיכעס על תלמיד וכתוצאה מכך ייגש ויקרע לגזרים את החומש שלו?!

עם שאלות דומות עלול להישאר מי שקרא את פרשתנו בצורה שטחית. משה רבנו יורד מההר ורואה את בני ישראל חוטאים בעגל. ברגעים אלו נדרש ממחנך וממנהיג לגלות שיקול דעת וקור רוח, אך לקורא נדמה שנוכח העגל מאבד משה רבנו את העשתונות. נדמה שהוא כועס ולכן מנפץ את הלוחות האלוקיים שזה עתה קיבל! כיצד ייתכן שכך יתנהג משה רבנו עליו השלום? זאת ועוד, דווקא עַם החוטא בעבודה זרה (של העגל) זקוק יותר מאי פעם ללוחות ולתוכנם, ובעיקר לשני הדיברות הראשונים! דווקא עכשיו צריך לתת להם אותם ולא לנפצם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות זו על דרכו ועל דמותו של מחנך ומנהיג?!

 

 

קריאה מדוקדקת בפסוקים, אשר תיעשה תוך הבנה שאין אנו עוסקים חלילה ב 'מנהיג' חסר דעת אלא בנביאם של ישראל, יוביל אותנו להבנה עמוקה בדבר פשר מעשיו של משה. הבנה אשר לִקחה עבורנו – בצִדה.

אך לפני ששואלים על משה ראוי היה להתפלא על התנהגות העם. כיצד ייתכן שארבעים יום אחרי המעמד הנשגב של הר סיני הם נופלים לדיוטה הנמוכה של עבודה זרה? המדייק בפסוקים יגלה, כפי שלימדונו רבותינו,[1] שבעגל לא חטאו בעבודה זרה במובן של עבודה לזר, אלא בעבודה שהיא זרה. במילים אחרות, הם האמינו בה' אך רצו לעבוד אותו בדרך מוחשית (ופסולה) המתאימה להם. לכן הם לא אמרו על העגל 'אלה אלילי הבעל' (כפי שהיה מתחייב אילו עבדו לאל זר), אלא "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (כי העבודה היא זרה, אך לא הנעבד). הם האמינו בקב"ה שהוציאם ממצרים, אך לא רצו לעובדו באופן מופשט, והעדיפו 'להתחבר' לסמל ממשי דרכו ניתן לתעל את עבודתם. כך עולה גם מדבריו של הקב"ה, שלא אומר שהם 'סרו מהרממני' אלא רק "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם".[2]

בעל ה 'משך חכמה'[3] מסביר שנוכח מצב זה הבין משה שהעם נפל לטעות יסודית ולסכנה גדולה. הם מתעלמים מהעיקר ומחפשים את המוחשי. מזניחים את המהותי ומעדיפים את המעשי. כמו אדם הקם ביראת כבוד לנשק את ספר התורה, אך אינו מקפיד לקיים את הכתוב בתוכו. כאדם המחלל בקביעות שבת, אך ביום כיפור משלם סכום עתק בשביל לזכות ב 'פתיחת הארון'. במקום לראות במוחשי ביטוי של הרוחני, הוא מהווה לו תחליף חיצוני.

במצב זה חשש משה, שאם ייתן להם כעת את הלוחות הם פשוט יתחילו לעבוד את הלוחות עצמם! ינשקו אותם, ירקדו לפניהם, ואולי אפילו יבנו להם ארון מהודר. הכול תוך התעלמות מתוכנם. הם יראו בעצם הלוחות קדושה תוך התעלמות מבשורתם. ניפוץ הלוחות נועד לנפץ את האשליה שהעיקר הוא בחפץ ולהזכיר את מרכזיותה של עבודת הלב.[4]

דא עקא, לא ייתכן לחיות רק על פי אמונת הלב. התורה כולה מלמדת אותנו שאת הרעיונות הגדולים צריך לחבר למעשים יומיומיים. את האהבה הגדולה שבחתונה מבטאים בפעולה קניינית ממשית עם 'טבעת החתונה'. את תחושות החירות בפסח אין משאירים רק ללב, אלא מבטאים אותן בכל פרטי המעשים, כולל אפילו עצם צורת הישיבה ('הלילה הזה כולנו מסובים'). זו הסיבה שבתוך הארון מונחים יחדיו לוחות שלמים (הלוחות השניים, כי לא יתכן בלי הדברים הממשיים) בצד שברי לוחות (הראשונים), המזהירים אותנו ממצב בו נתמקד רק בחפצים תוך שכחת הלב.

הלקחים החינוכיים העולים מקו פרשני זה עצומים. האם במו ידינו אנו מלמדים את הילדים להקפיד רק באופן טכני על מעשים ("למה אחרת לתפילה? תבוא מחר עשר דקות לפני הזמן!") או שבמקביל להצבת גבולות נחוצים, אנו עמלים לטפח אמונה הבוקעת מעומק הלב? במקביל, כיצד אנו פועלים עת מתגלות בעיות חינוכיות? איך ייתכן להתייחס לבעיות בנושאי תפילה או צניעות כבעיות משמעת אשר התגובה להן היא רק משמעתית?! בדומה, גם התנהגות תרבותית שאינה לרוחנו (מצורת התספורת ועד סוג המוסיקה ששומעים) איננה בעיית משמעת!! יש בה ביטוי למשהו עמוק שצריך להתמודד אתו בשורשו, מתוך עמל חינוכי מתמשך. כשם שאנו דורשים מחניכינו לגלות סבלנות בבואם לחוש את חדוות החיים על פי מצוות התורה, כך עלינו לגלות סבלנות בתהליך חינוכם. לעתים נדמה שיש גם מחנכים המעדיפים 'לברוח' אל עבר העיסוק בכפיית הכללים בלבד, במקום בטיפוח הרצון הפנימי לבחור בקיומם.

מצד שני, האם אנו משכילים לטפח את ההכרה שלא ניתן לחיות רק על פי מדד אישי-רגשי של שאיפה ל'התחברות'? האם אנו משכילים לסייע לתלמיד לתרגם את השאיפות הגדולות למעשים יומיומיים 'קטנים'? האם אנו פועלים כדי לטפח נכונות לעמול?

הבנה עמוקה של הלקח העולה ממעשיו של משה רבנו תסייע לנו לזכור תמיד לרכז מאמץ חינוכי משמעותי גם בפיתוח אמונה גדולה בלב תלמידינו.

שימו לב אל הנשמה.

[1]    בין השאר, אבן עזרא (הארוך) לשמות לב, א; כוזרי מאמר א, צז ועוד.

[2]    הבנה זו מסייעת לנו להבין את ההבדל בעשרת הדיברות בין האזהרה:  "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" לבין "לא

תעשה לך פסל". לכאורה זו חזרה על  אותו איסור. אך לאור דברינו עולה שהאיסור הראשון הוא על עבודה לזר ואילו השני על 'עבודה' לקב"ה בצורה זרה ולא רצויה.

[3]    רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (שבלטוויה) זצ"ל, תר"ג– תרפ"ו, 1843–1926, מחבר ספרי "אור שמח" על הרמב"ם

     ו"משך חכמה" על התורה. ראשי התיבות של שמו: מאיר שמחה הכהן, מסבירים את הכינוי 'משך חכמה'.

[4]    בלשונו  של המשך חכמה:  "והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות [...],  ולכך  חתרו  להם  מסילות

לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלוקות [...] (אמר להם משה) הלוחות מכתב אלקים המה אינם קדושים בעצם (מלשון עצמיות) רק בשבילכם, [...] המה נחשבים לנבלי חרש (כמו 'חרס') ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם ויוחס לו (=שצריך לייחס לו את) העבודה והכניעה רק השי"ת [...] וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [...] הבין טעותן 'ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות', ר"ל כי אין שום קדושה ועניין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה" (משך חכמה, שמות לב, יט).

 

​

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

מתי מחנך שובר את הכלים (ואת הלוחות...)

מחבר:

הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני

דוא"ל:

[email protected]