You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
"ספק חשכה ספק אינה חשכה"
טללי אורות כרך יג
"ספק חשכה ספק אינה חשכה" *
ראשי פרקים
א. פתיחה
ב. תולדות חייו של ר' חיים כפוסי
ג. רבותיו וחיבוריו
ד. דרך כתיבתו
ה. תיאור התשובות
א. פתיחה
שלוש התשובות המתפרסמות במאמר זה לקוחות משו"ת ר' חיים כפוסי (להלן רח"כ), שהיה דיין ופוסק במצרים במחצית השנייה של המאה הט"ז וראשית המאה הי"ז (נפטר בשנת שצ"א, 1631). קובץ תשובותיו של רח"כ מצוי בידינו בשני כתבי יד: האחד הוא כתב יד הנמצא בבית המדרש לרבנים על שם שכטר בניו יורק (1454R) ומכיל ע"ט תשובות (א–עט) (להלן שו"ת רח"כ); השני הוא כתב יד קאופמן המצוי באוסף של מדעי המזרח 133 בספריית האקדמיה ההונגרית למדעים, וכולל לב תשובות (א–לב, התשובה האחרונה אינה שלמה). עד כה נדפסו תשע תשובות של רח"כ, ומתוכן שמונה על ידי, ארבע מהן מעל במה זאת.[1] התשובות במאמר זה לקוחות מכתב יד ניו יורק (1454R).
ב. תולדות חייו של רח"כ
על תולדות חייו של רח"כ ועל תיאור תשובותיו כבר עמדתי במקומות אחרים.[2] אף על פי כן למען הקורא של השנתון הנוכחי ראוי לחזור בקצירת האומר על כמה פרטים שכבר נכתבו בעבר ודברים שנתחדשו לי תוך כדי המחקר. רבנו התייחס כנראה לקהל ה"קופוסיין" או ה"כפוסיין", שגורשו מספרד בגירוש הקטן של שנת הקנ"א (1391), הגיעו לאלג'יר ונטמעו בקהל ה"מערביים" במקום.[3] לא ידוע מתי הגיעה משפחתו למצרים, אך נראה שהיה זה במסגרת תנועה מתמדת שהתנהלה מהמערב (צפון אפריקה) למצרים ולארץ ישראל מסיבות כלכליות, פוליטיות ודתיות.[4] על תולדות חייו אין לנו כמעט פרטים, וכל מה שנכתב עליו מבוסס על ר"י סמברי,[5] על החיד"א[6] ועל תעודות עבריות שנמצאו בגנזי הקהילה היהודית בקהיר.[7]
על פי הכרוניקאי ר' יוסף סמברי תאריך פטירתו של רח"כ הוא י"ב בשבט שצ"א (1631), אך טרם נודעה לנו שנת הולדתו. בכל מקרה הוא האריך ימים, כי יש בידינו עדות לפעולתו כבר מכ"ו בטבת שנת של"ג (1573).[8] על פי החיד"א באנציקלופדיה שלו "שם הגדולים" כיהן רח"כ כדיין. הוא התעוור מכיוון שחשדו בו כי לקח שוחד, אולם ראייתו חזרה אליו לאחר שנשבע ברבים, שאם לקח שוחד יישאר בעיוורונו, ואם לא יאורו עיניו. תפילתו נתקבלה והוא חזר לראות. המסורת על הנס שאירע לו גרמה לכך שקברו הפך למקום של עלייה לרגל עבור יהודים ומוסלמים.[9] זאת כנראה הסיבה לכך שקברו של רח"כ שמור היטב, בניגוד להזנחה השוררת בכל בית הקברות היהודי בבסאתין שבקהיר. גם כותב מאמר זה זכה בס"ד להשתטח על קברו בשנת תשמ"ב.
מתוך תשובותיו של רח"כ מצטיירת דמות של אדם סובל. לעתים קרובות הוא מתלונן על תחושת הבדידות, על הזרות ועל חוסר המרגוע. ואכן הוא לא התמיד לשבת במקום אחד: מאלג'יר מקום הולדתו נדד לקהיר, משם העתיק את מושבו לאלכסנדריה, מרכז החיים הכלכליים של מצרים,[10] ואחר כך לדמיאט.[11] נדודיו וחוסר שלוותו מתוארים בכתביו:
ומה גם עתה בהיותי גולה ממקומי וכלַי וספרַי, ידַי אסורות ועינַי עורות וטרדת הלב היא למעלה כמים לים מכסים [...] ה' יעזור לי לשוב אל מקומי, אז ינוח לי [...] כה מעתיר גולה ממקומו, אשר בעתוהו בלהות סביב, לבו חרד סר וזעף ועליו אמים.[12]
מה מקורה של אותה תחושת הבדידות והסבל? האם עיוורונו או שמא צער ושכול על מות בנו-ידידו אשר כלשונו "חלף הלך לו ושודד אהלו"?[13] פטירת בנו אין בה לבדה כדי להסביר את המרירות והדכדוך החוזרים ועולים בתשובותיו, שהרי היו לו עוד בנים ובנות משתי נשותיו, חנה ולונא.[14] אין זה כי אם העיוורון והמתיחות המתמדת עם חכמים בני דורו, הם שהותירו בו משקע עמוק של מרירות.[15]
מחלוקות קשות בענייני הלכה היו לרח"כ עם ר' יעקב קאשטרו, מרא דאתרא של מצרים.[16] לא פחות חריפה היא המחלוקת שלו עם ר' בצלאל אשכנזי,[17] אשר הדיה הגיעו לחכמי צפת,[18] קושטא,[19] אלג'יר[20] ופאס.[21]
ג. רבותיו וחיבוריו
מי היו רבותיו של רח"כ? על פי עדות עצמו הוא ישב בבית מדרשו של ר' יצחק בירב, אותו מזהים מ' בניהו וש' שטובר כבנו של ר' יעקב בירב, מחדש הסמיכה בצפת בשנת רח"צ, ואילו בעל "טוב מצרים" מספר שרח"כ "הוא מתלמידי רבינו האריז"ל בחכמת הנסתר כידוע".[22] מעבר לשתי עדויות אלה אין לנו עד כה פרטים נוספים על רבותיו.
כבר העירו החוקרים ש"ז הבלין וא' שוחטמן, כל אחד ונימוקיו עמו, שהקו הבולט בתולדותיהם של רבים מן החכמים שישבו במצרים הוא כי אין בידינו ידיעות לא באשר לרבותיהם ולא באשר לתלמידיהם. אפשר שאחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שכל גדולי התורה שישבו במצרים באו הם או אבותיהם מחוץ למצרים ועיקר לימודם לא היה אפוא אלא מפי חכמים שמארצות אחרות.[23] רח"כ אינו יוצא דופן בעניין זה. בניגוד לחכמים אחרים בני זמנו שזכו להתפרסם ושחיבוריהם יודפסו כמו ר' בצלאל אשכנזי בעל שיטה מקובצת, שהוא אוסף מסודר ושיטתי של פרשנות הראשונים וקצת מהאחרונים לתלמוד, וכן שו"ת ר' בצלאל אשכנזי וקובץ דרשות שלו בכתב יד,[24] ר' יעקב קאשטרו בעל ערך לחם, שהוא חיבור של הגהות והשלמות לספר השולחן ערוך של המרן וכן שו"ת אהלי יעקב ודרשות שלו בכתב יד,[25] לא זכה רבנו שיצא טבעו בעולם. ייתכן שהדבר נעוץ בעובדה שלא השאיר לנו ספרי הלכה או חידושים רבים לתלמודים, וגם מה שהגיע לידינו, רובו עדיין בכתב יד. חיבוריו כוללים:
1. ספר "ביאור החיים": דרושים וביאורים על התורה בדרך פשט ורמז. נדפס לראשונה בשנת תרפ"ט, ולאחרונה נערך ונדפס מחדש על ידי מכון "אהבת שלום" בירושלים.[26]
2. "ספר חיים": פירוש על קצת ממכילתא, ספרא וספרי ותורת כוהנים, עודנו בכתב יד.[27]
3. קובץ דרשות בכתב יד: מצוי באוסף גינצבורג שבמוסקבה, מס' 1055.[28]
4. שו"ת רח"כ בכתב יד: שאנו עוסקים בהתקנתם לדפוס. הקובץ שלפנינו כולל ע"ט סימנים, מתוכם כשישים שאלות ותשובות בהלכה והשאר חידושים לש"ס ולפוסקים. בחלק מהתשובות יש התייחסות לכמה מן הבעיות שהעסיקו את יהודי מצרים בראשית ירידתה של האימפריה העות'מאנית. אכן הימים ימים קשים ליהודים במקום בתחום הכלכלי והביטחון האישי. בתשובותיו חוזר המוטיב של הקשיים הכלכליים עד שגם בעלי המונופולין למיניהם המכונים "מולתזמים" אינם בטוחים בפרנסתם. דברי רח"כ שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף "ומה גם בזמן הרע הזה" אינם שגרה דלישנא של דברי חז"ל (פסחים קיח ע"א) לתפארת המליצה, אלא הד לתמורות הכלכליות והביטחוניות שחלו באימפריה בסוף המאה הט"ז, ואשר הייתה להן השפעה שלילית גם על מצרים.[29]
גילויי אנרכיה ורצח בדרכים: משטר אימים הוטל על ידי הרוצחים והשודדים על כל מי שיעז להתלונן לפני השלטונות. רבות מהשאלות בענייני אישות דנות בדבר מעמדן האישי של נשים שלא נודע מה עלה בגורל בעליהן. אלה האחרונים סובבו בכפרים למכור תכשיטים ודברי סדקית.[30] רוכלים אלה המכונים בערבית "טוופון" צפויים היו לעתים קרובות למעשי שוד ורצח וגווייתם הושלכה לנהר או לבור סיד כדי לטשטש עקבות.[31]
רח"כ, בשבתו כדיין, עמל קשות למצוא דרך להתיר את הנשים הללו מכבלי העיגון.[32] ככלל, רגיש היה רבנו לסבלה של האישה ופסק לטובתה בכל מקום שניתן היה למצוא פתח בהלכה לעשות כן. כך לדוגמה הוא הצדיק אישה שסירבה לגור עם חמותה ותבעה מבעלה שיוציאנה מבית הוריו, הגם שאינם מצרין לה. נימוקו "פשיטא ופשיטא שיכולה לצאת כי אינה כפותה לפני ארי (על פי סנהדרין עז ע"א) ולחיים ניתנה ולא לצער (על פי כתובות סא ע"א).[33]
נושאים אחרים שבהם דן הקובץ הם סכסוכים ממוניים על רקע עיסוקיהם של היהודים במסחר,[34] טביעת מטבעות,[35] רכישת מונופולים מלכותיים שנקראו "אלתזאם"[36]. כמו כן נמצאות תשובות בודדות הדנות במנהגי אבלות,[37] משחק בקובייה[38]ופנייה לערכאות של גויים.[39]
תשובות שלמות או קטעים מתשובותיו של רח"כ נדפסו גם בקובצי תשובות של חכמים בני זמנו שעמד אתם בקשרים. כך למשל בשו"ת "חוט משולש" לר' שלמה דוראן,[40] בשו"ת "אהלי יעקב" לר' יעקב קאשטרו[41] ובאוסף תשובותיו של ר' מאיר גאויזון.[42] כן נמצאים בקובץ שלפנינו תשובות של חכמים אחרים, בני דורו של רח"כ.[43]
ד. דרך כתיבתו
מעניינת ומיוחדת היא דרך כתיבתו של רח"כ. חד וחריף היה בלשונו העשירה והמליצית. הוא שלט בלא מצרים בכל מכמני התורה, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה על גווניה הרבים: הלכה, אגדה, דרוש ופרשנות. הוא מצרף ומשלב פסוקים ומאמרי חז"ל בכפיפה אחת, ורוקם מהם יריעה מעשה חושב. הוא מרבה להשתמש בחלקי פסוקים לצורך פרפרזה. ציטוטם של הפסוקים והמאמרים מהתלמודים, מספרי השו"ת ומהפרשנים השונים נעשה לעתים קרובות בצורה חופשית תוך השמטת מילים.[44]אהובות עליו החריזה ולשון נופל על לשון עד שקריאת תשובותיו הופכת לקריאת שירה, דוגמת הפתיחה לתשובה כ"ח: קרא בגרון
שהשטר האחרון
זכה בו כה"ר אהרן
ורון ירון
שצדק בטענותיו
כי בו נכללו כל חובותיו והלכו להם
וזה השטר חדש ממש ונתחדשו גזרותיו.[45]
לעתים קרובות הוא מתאים לצרכיו מליצה מהתנ"ך, מהמדרש או מן התלמוד, וזאת גם כאשר אין כמעט דמיון בין המקור לבין הנושא שהוא דן בו.[46] צורתם של מטבעות לשון ופתגמים משתנית בכתיבתו, והם מקבלים משמעות חדשה, דוגמת לעגו למהריק"ש: "והנה הוא רמון מצא תוכו זרק קליפתו אכל".[47] השימוש במבעים דו-משמעיים חביב עליו, והוא נזקק לו לעתים קרובות כמו לשאר האמצעים הספרותיים שהזכרנו. למשל "ויסרקו אותו במסרקות של פיפיות" (על פי מסכת ברכות סא ע"ב), וכוונתו לחכם ר' חיים ן' סרוק, שנגדו נכתבה תשובתו של רח"כ בסימן טו.[48]
ה. התשובות
1. סימן נ (דף עט, ב)
בשו"ת דלהלן (סימן נ) נשאל רח"כ על כפל הלשון במשנה בשבת (ב, ז): "ספק חשכה ספק אינה חשכה דבחדא מינייהו סגי"? בתשובתו עושה רח"כ הבחנה בין שני זמנים – ספקות בכניסת השבת. "ספק חשכה" הוא ספק ראשון, כשעדיין היום חול והספק הוא אולי בכל זאת החשיך, על כן אין מעשרין את הוודאי וכו'. "ספק אינה חשכה" הוא זמן – ספק אחר, כלומר שקרוב להיות חשכה ואף על פי כן יש מקום להסתפק אם עדיין יום, ולכן מותר לעשות דברים שהם חומרא בעלמא כמצוין בטבלה:
ספק חשכה (ספק ראשון) ספק אינה חשכה (ספק שני)
1) אין מעשרין את הוודאי 1) מעשרין את הדמאי
2) אין מטבילין את הכלים 2) מערבין (עירובי חצרות)
3) אין מדליקין את הנרות. אסורים 3) טומנין את החמין (בדבר שלא
בשבת משום מתקן מנא והבערה[49] מוסיף הבל). חומרות בעלמא
שרבנן הקלו בהן.[50]
לכאורה השאלה שנשאלה מתבקשת מעצמה, ואילו התשובה מפליאה בפשטותה. אף על פי כן פרשני המשנה שבדקנו עד ימיו של רח"כ לא נדרשו לנושא (למעט אותו חכם אנונימי שנזכר בשאלה). חכמים מאוחרים יותר מהמאה הי"ח ואילך שלא הכירו את תשובות רח"כ, חזרו לדון בשאלה ונתנו לה תירוצים אחרים המצריכים עיון נוסף.[51]
שאלתני לפרש לך כפל הא דתנן[52]: "ספק חשכה ספק אינה חשכה" דבחדא מינייהו סגי, והודעתני כי פירשו לך דחדא בכניסת שבת והיא ספק חשכה ושמא שבת הוא וחדא ביציאתו והיא ספק אינה חשכה ושמא שבת הוא.[53] והוקשה בעיניך שביציאת שבת אין צורך לעשר ולא להדליק וכ"ש להטמין אם לא שנאמר דאשמועי' מתני' לצורך שעה, והוא פלא.
תשובה: גם בעיני יפלא, עם היות שתכף ששמעתי הדבר וערב לי. האמנם אודיעך מה שחנני ה' בפי' כפל זה ו"ספק חשכה ספק אינה חשכה" תרוייהו בכניסת שבת הוו ותרי ספקות הם זה קודם לזה, ו"ספק חשכה" הוא הקודם והוא מבעי' "[54] שהקרוב לודאי הוא יום, אלא שיש להסתפק ולומר שמא נכנס שבת וזהו "ספק חשכה" שהקרוב לודאי הוא יום והספק הוא שמא החשיך. ו"ספק אינה חשכה" הוא זמן הספק הראשון,[55] והוא ספק ספק: ספק ראשון שהקרוב לודאי הוא לילה, והספק הוא אם עדיין הוא יום, וזהו "ספק חשכה ספק אינה חשכה". ומשום דתני תנא במתני' קולא וחומרא; חומרא דהיינו "אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין", וקולא דהיינו "אבל מעשרין את הדמאי וטומנין", אצטריך למתני "ספק חשכה וספק אינה חשכה". תני "ספק חשכה" לרבותא דחומרא, שאפי' שהקרוב לודאי הוא יום וחול מקרי, כיון שיש להסתפק שמא חשכה "אין מעשרין את הודאי ואין מדליקין", ותני "ספק אינה חשכה" לרבותא קולא שאפי' שהקרוב לודאי הוי לילה ושבת מקרי, כיון שיש עדיין להסתפק ולומ' שמא הוא יום וזהו "ספק אינה חשכה – מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין". כנ"ל[56] בפי' כפל זה והוא אמיתי ונכון אין לי בו ספק כלל,[57]חיים כפוסי.
2. סימן ו–ז (דף י, א– דף יא, א)
שתי התשובות הנ"ל שעניינן אחד, דנות באחת הבעיות האקוטיות של החברה היהודית באימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד ופורטוגל בשנת "מזר"ה ישראל" (1492) ו"עת הזמי"ר הגיע" (1497), הלוא היא תופעת הפלגנות והבדלנות וכך כותב גילת במאמרו על השתלשלות האיסור של "לא תתגודדו" לאחר גירוש ספרד:
התמוטטותם של המרכזים היהודיים הישנים והקמתם מחדש בארצות האיסלאם בשלהי המאה ה-ט"ו ובראשית המאה הט"ז, הפגישה תחת קורת גג אחת יוצאי תרבויות שונות, בעלי מסורות התנהגות מגוונות. מפגש חי זה הביא מדי פעם לידי עימות חריף בין הקבוצות השונות וערערה את החיים הדתיים והחברתיים של היישובים המתחדשים.[58]
הפרטיקולריזם בתחום החברתי מוצא את ביטויו בחלוקה לקהלים נפרדים. כל קהל שיקף ברוב המקרים את מקום המוצא של מרכיביו, כגון קהל המוסתערבים והרומניוטים (תושבי הארץ הקדומים), הספרדים, המערביים (יוצאי צפון אפריקה), הסיציליאנים, האשכנזים וכיוצא בזה. הקהלים היו שונים זה מזה במנהגים דתיים, בבתי כנסת, בשמות ובשפת דיבור, בשחיטה, בחברות קדישא – גחש"א, במוסדות צדקה ובתשלום מסים.[59]
התשובות דלהלן ממחישות את הפיצול בקיומן של כמה חברות גחש"א במקום אחד. אמנם לא מצוין בתשובות לאיזה קהלים השתייכו החברות, אך מתוך השוואה עם מקומות אחרים באימפריה סביר להניח כי הרקע הוא אכן כזה.[60]
ומעשה שלנו כך היה. בקהילת מניסה – עיר במערב תורכיה האסיאתית, התקיימה מקדמת דנא "חברת קברין".[61] ויהי היום, קמה חברה מתחרה לאותה מצווה. חברה חדשה זו גזרה על חבריה בחרם ובנידוי שלא לפרוש ממנה לחברה אחרת.[62] למרות זאת החליט אחד מהנשבעים לפרוש ולהצטרף לחברה הוותיקה. חכמים שלא פורש שמם, התירו לו את החרם שהיה תפוס בו. השאלה היא אם נדר שהודר על דעת רבים יש לו התרה?[63] רח"כ פוסק חד משמעית שיש לו התרה, תוך שהוא מטיף במילים קשות לחברה החדשה שהשיגה "גבול עולם אשר גבלו ראשונים"[64] וגורמת לחילוק ולפירוד בין הקהל "שאינו דומה עשרה העושים מצוה לי"א" "דברוב עם הדרת מלך".[65]
קריאה מעמיקה בתשובות מגלה לנו פן נוסף באישיותו הרב-גונית של רח"כ. אם עד כה הצבעתי על כתיבתו הסרקסטית והעוקצנית ועל מערכת יחסים קשה שהייתה לו עם כמה מחכמי דורו, כמו ר' יעקב קאשטרו ור' בצלאל אשכנזי, בבחינת "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח" (יומא, כג ע"א), הרי בתשובות שלפנינו הוא מתגלה כרודף שלום ומתנגד חריף לפלגנות ולמחלוקת "בקשו צדק, בקשו ענוה, העתירו אל ה', יטע ביניכם אהבה ואחוה ומה טוב ומה נעים אם תהיו נשמעים בהתאסף יחד השני חבורות לחברה אחת ואגודה אחת ושניכם כאחד טובים".[66]
התשובות כתובות בפרוזה מחורזת, ומצביעות על העושר הלשוני ועל הידע הרב שבו שלט רבנו.
3. סימן ו (דף י, א)
ראיתי בני עליה בני ציון היקרים[67] ק"ק[68] מגנצייא[69] והנם מעטים בכמות ורבים באיכות, היושבים ראשונה במלכות,[70]החרדים על דבר ה'[71] ובמצוותיו חפצים, בתורתו הוגים ויגעים שואלים ודורשים, ולאפרושי מאיסורא, לא שנא איסור חפצא, ולא שנא איסור גברא, ומה גם בחרמים ומצודות, בודקים עשר ידות, וחוטטין מפי סופרים ומפי ספרים, לא ממהדורי מילי ולא מסמרט"וטין,[72] ואפי' במלתא דפשיטא כביעתא בכותחא[73] טרחי למידע בה טעמא וריחא, כהאי עובדא דלקמן דאתו למבעי עלה.
במחניהם קדוש, יש בה חברת קברין, באיסרין קיימין ושרירין והסכמה קדומה שלמה זה כמה. ועתה מקרוב באו קצת מקצות עמא ועשו הסכמה וחברה אחרת למצוה הנזכרת, ונתקשרו יחד בקיום ואיסר על נפשם לבל יפרדו איש מעל אחיו והפורש מהם יהא מנודה ויבדלו ממנו וכו'. ואיש רש הולך בתומו[74] נתן אל נפשו להפרד מהם ולהסתופף בצל החברה הראשונה. ובמושב זקנים ובעצתם פתחו לו בחרטה והתירוהו במעמד שלשתם. והקול נשמע והנה איש מבני ישראל בא[75] ויתמרמר אליו[76] בכחו, ודחֹה דחהו, והודיעהו כי ברשת זו טמן, נלכדה רגלו,[77] וההתר לא הועיל לו ולא הצילו. והאיש הירא ורך הלבב[78] כמשמעו,[79] בקש לעמוד על אמתת הענין ועיקרו, אם הותר נדרו או אם עודנו עומד לפני ה'[80] באיסורו. וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבר[81] וישאל את פי חכמי שלומי אמוני ישראל, שלמים וכן רבים וישיבוהו דבר כלבבם הטהור, והמה בכתובים ודעת כולם פותחת ומסיימת ומסכמת להתרא.
וכי היכי דלמטי לן שיבא מכשורא[82] אכנס לפנים מהשורה ואען ואומרה, כי החברה השנית במחילה כלולה, מקטנם ועד גדולם עשו שלא כהוגן להסיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים[83] אבותיהם וזקניהם, כאשר מינו החברה הראשונה ומלאו את ידם להחזיק במצוה הנז' בימים קדמונים זה כמה ימים ושנים. והנה אף במה שאין בו חובת הגוף ולא זכות, הדריכונו רז"ל במעגלי יושר שאין ראוי לשנות, כאותה ששנינו בגיטין פ"ה[84] מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ומהרי"קו ז"ל ס' קי"ג[85] דקדק מל' רש"י ז"ל[86]שאפי' שיש קצת טעם שראוי לשנות אפ"ה אין משנין. וגדולה מזו מצינו באגדה[87] על והקמות את המשכן כמשפטו[88] קרשים שזכו לינתן בצפון אל יינתנו בדרום וכו', ואם בכלי עץ או באבן יד חשו חז"ל, כ"ש הכא בנ"ד דלאו מלתא זוטרתי היא וזכותה ושכרה אין לה שיעור, כי רבה היא. והחברה הראשונה שמשה בקדושה וזכתה במצותה ומצודתה פרושה על כל יושבי העיר ה' עליהם יחיו,[89] דפשיטא ודאי שאין ראוי לשנותם והמשנה ידו על התחתונה.[90] והן אמת אלו היו אז בהתמנות החברה הראשונה – הקהל אחת, ועתה נחלק לשתי כתות היה אפשר לומר דהואיל ונחלקו לשתי כתות יכולים הם ליחלק ג"כ במצוה זו, דאדעתא דהכי נחלקו, אך עתה אחר שמאז ועד עתה לא נשתנו מכמות שהיו, אין מקום לשינוי זה כלל. ואף אם נודה לבעל הדין לומר שהחברה השנית זכתה בשלה, ומקום הניחו לה להתגדר ולהתגדל ואיסרם איסר ונדריהם נדר. הנה נדר זה שהודר ברבים, לדעת התוס'[91] והרא"ש ז"ל,[92] יש לו התר לכתחילה, אפי' שלא לדבר מצוה, דלא (דף י, ב) מיקרי על דעת רבים, ואפי' להרמב"ן[93]והרשב"א ז"ל[94] דסברי דמיקרי עד"ר ואין לה התרה אלא לדבר מצוה, כדאי הוא ר"ת[95] ומאן דעימיה לסמוך עליהם דסברי ז"ל דאם התירוהו מותר. וכ"ש דלדידיה ז"ל[96] עד"ר אמרי' דלית ליה התרה, היינו דוקא כשפירש אותם, אבל בסתם ע"ד יש לו התרה לכתחלה ואפי' לדבר הרשות וכ"כ ז"ל.[97] נמצא דבנ"ד דלא פירש, אלא שהותר ברבים והתירוהו, אין אחר התרה כלום, והמערער פיו ועדיו לבלום,[98] ובמקום שהחזיק באזני[99] מאזני המחלוקת יחזיק במעוזי השלום.[100]
ואתם משרתי ה' כהני ה' תקראו,[101] באזננו שמענו ואם עינינו לא ראו, יושר כושר מעשיכם הטובים. ותקון המקום ההוא על טוב יזכר שמו,[102] כי ברוך הוא.[103]
אבותיכם הטהורים עשו סייג לתורה,[104] גדר לפנים מגדר וחומה לפנים מחומה. ועתה נהרסו באף וחימה, גבול אשר גבלו ראשונים,[105] זכרם לא יסוף[106] מחיי עלמא, במטותא מנייכו מלכי, מנייכו אפרכי,[107] בקשו צדק בקשו ענוה,[108] החזיקו במוסר אבותיכם ז"ל, והתנהגו בשלום וריעות, באהבה ואחוה למען תעמדו ימים רבים במנוחות שאננות, ובהשקט ושלוה, עד כי יבא שלה,[109] עיני כל ישראל עליו,[110] והתאוו תאוה[111] אז ימלא שחוק פינו[112] וקרננו ירים[113] עם כל ישראל חברים,[114] מקטנם ועד גדולם, אמן כן יעשה ה'[115] אלקים ומלך עולם. וכי תאמרו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו,[116] אשר באת כיום אלינו לרדותינו בתוך בתינו, העבודה[117] חיבת קדושתכם הכשרתני לבא עד הלום, כי לשמכם ולזכרכם תֵאוֹת נפשי,[118]ותורתכם הטהורה אשר היא עטרות לראשי, היא סמכתני. ודברתי עד הנה מרוב שיחי וכעסי,[119] ועמכם הסליחה,[120] ואשאל משמשי ורמשי,[121] נאם נרצע לעבודתכם, לא אצא חפשי,[122] הצעיר חיים כפוסי.
4. סימן ז (דף י, ב)
וזאת אשר שלחתי שנית לק"ק הנז' על הענין הנז'.
בני ציון היקרים,[123] מאירים ומזהירים דדיירין בארע מגנצייא, שלמכון יסגא. הלא מאז הגדנו והשמענו בשפה ברורה את כל דברי התורה האמורה מפי הרשב"א ז"ל, הביאה מהר"י קארו ז"ל ס' רכ"ח,[124] שאפי' שנדר עד"ר מפורשים אם התירו לו בדיעבד אפי' לדבר הרשות מותר, שכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו במי שעבר והתירוהו וכ"כ[125] מהרי"קו[126] בשם ה"ר אביגדור ז"ל.[127]וכ"ש הכא בנד"ד שנכנס בחברה הראשונה אשר היא קדומה וגדולה מהשנייה בכמות ובאיכות, דאיכא מצוה שאינו דומה עשרה העושים מצוה לי"א,[128] דברוב עם הדרת מלך.[129] ודובר משרים יסכים ויאמר שלא די שיש בהתרת חרם זה מצוה, אלא אדרבה יש בקיומה קצת עברה וביטול מצוה שגורמת חילוק ופירוד בין הקהל וע"י חרם זה נחלק הקהל לשנים וכמו שכתבו[130]בשם הראב"ד ז"ל. ובכה"ג אפי' ר"ת מודה דמתירין לכתחילה, ולא בעינן במקרי דרדקי, אלא כשאין בקיומה ביטול מצוה, אבל כשיש בקיומה ביטול בצד מה, אף[131] אם יש בקיומה מצוה בצד מה, כנד"ד מתירין אפי' לכתחילה, אפי' לדעת ר"ת.[132]והמתיר נמוקו עמו, ועל טוב יזכר שמו,[133] והמערער עורר עליו לויתן,[134] ויחוש פן תגע בו יד פרושים ויכוה בגחלתן.
כל זה כתבנו והודענו בתחלה להעמיד האמונה על תלה, ונוסף עליהם דברים רבים וקשים [דף יא, א] כגידין, מעמידים הפסח על רגליו, שמים אור לחושך[135] ומאירים את הסומים. חשבנו שמא ואולי יכוו בפושרין,[136] וישובו מהשמאל אל הימין, ועתה ראה ראינו כי ערלה אזנם[137] ואינם נכוין בחמין ולא בחמי חמין, אדרבה הגדיל כחו לחרף ולהאשים המתיר המותר, ועושה התורה פלסתר[138] ומטיל מום בקדשים,[139] לא בדעת ולא בחכמה,[140] רק בדברים שדימה ודמה, ויהי כמצחק[141] ושמעו לו לרחק כי ישראל קדושים,[142] והעיר פרוצה אין חומה[143] בחכמה תמימה שלמה לשמה, רק שלא לשמה, וכל הרוצה ליטול את השם יטול.[144] ואוי לעם שכולם ראשים. לכן עתה שבנו זה פעמים להתראות לפני חצרות קדשיכם בתר דנקיטנא רשותא ועיילנא כבר, משמיעים ביראה קול בדברי אלקים חיים,[145] קול ה' בכח[146] יריע אף יצריח על אויביו יתגבר,[147] מודיע שהאיש ההוא שהתירוהו מותר, אין כאן חרם, אין כאן קבלה, אין כאן שבועה.[148] והמחמיר חמר גמל יתקרי,[149] רבי לא יתקרי,[150] שהעיד על עצמו שלא הורה דעה ולא הבין שמועה.[151] ואתם ממלכת כהנים משרתי אלוקינו יאמר לכם[152] הקטנים עם הגדולים יוסף ה' עליכם,[153] קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים בית ה' אלקיכם[154] בקשו צדק בקשו ענוה,[155] העתירו אל ה'[156] יטע ביניכם אהבה ואחוה ומה טוב ומה נעים[157] אם תהיו נשמעים בהתאסף עם יחד,[158] השתי חבורות לחברה אחת ואגודה אחת, ושניהם כאחד טובים, ואם יהיו רבים כ"ש שתהיה חשובה והדורה, תאושר בארץ[159] לעטרת צבי ולצפירת תפארה,[160] והאל הגדול הגבור והנורא,[161] יראנו במהרה ירושלים נוה שאנן[162] וארמון, כנפשכם הטהורה וכנפש גולה ממקומו פה נא אמון,[163] הצעיר חיים כפוסי.
* תודתי נתונה למו"ר הרה"ג מ' פיליפ שליט"א, ולחבר ת"ח החפץ בעלום שם נר"ו לא יכבה, שעזרו לי בהכנת המקורות לדפוס.
[1] מ' ליטמן, סימן א, "תשובה אחת משו"ת ר' חיים כפוסי", בתוך א' בשן, א' רובינשטיין וש' שוורצפוקס (עורכים), ממזרח וממערב ב, רמת גן (תש"ם), עמ' 59–65 (להלן ממזרח וממערב ב); הנ"ל, סימן ב, "הקשרים שבין מצרים לקנדיה במאות הט"ז והי"ז", סיני פח (תשרי–חשוון תשמ"א), עמ' נה–נו; הנ"ל, סימן עז, "היחסים בין הקהלים במצרים במאות הט"ז והי"ז", פעמים 16 (תשמ"ג), עמ' 48–51. (להלן פעמים 16); הנ"ל, סימן סו, "מתשובותיו של ר' חיים כפוסי", בתוך א' דסברג וש' פישרמן (עורכים), טללי אורות ח, (תשנ"ח–תשנ"ט), עמ' 102–106; הנ"ל, סימן סט, "תשובה חדשה מכתב יד מאת ר' חיים כפוסי", בתוך א' שלוסברג (עורך), שנות חיים, שנתון קהילת "מקור חיים" פתח תקווה (תשס"ז), עמ' 45 (להלן שלוסברג, מקור חיים); הנ"ל, סימן מט, "חובת האישה ללכת אחרי בעלה בפסיקתם של חכמי מצרים בימי הביניים", טללי אורות ט (תש"ס), עמ' 140–143; הנ"ל, סימן ג–ד, "חובת האישה לגור עם הורי הבעל", טללי אורות י (תשס"ב), עמ' 65–81; מ' בניהו, סימן טו, "אניות טעונות צמר וכסף ששלחה קהילת קושטא לעזרתה של צפת", אוצר יהודי ספרד, ספר ה, עמ' 107–108 (להלן בניהו).
[2] מ' ליטמן, ממזרח וממערב ב, עמ' 54–57; הנ"ל, "תיאור תשובות ר' חיים כפוסי בכתב יד", בתוך א' חיים (עורך), חברה וקהילה, ירושלים תשנ"א, עמ' 25–33; הנ"ל, שלוסברג, "מקור חיים", עמ' 39–41.
[3] ר' דוד ב"ר שלמה ן' אבי זמרא, שו"ת רדב"ז, חלק ג, פיורדא תקמ"א, סימן תעב (להלן שו"ת רדב"ז). למקור השם "כפוסיין" ראו א' הרשמן, רבי יצחק בר ששת – הריב"ש, דרך חייו ותקופתו, ירושלים תשט"ז, עמ' כד, הערה 9; ח"ז הירשברג, "על בית הכנסת הקדום בעיר תוניס", בר אילן – ספר השנה למדעי היהדות ט (תשל"ב), עמ' 300–301, והערה 11 שם; למבנה הקהלים במצרים ראו מאמרי בפעמים 16, עמ' 29–47.
[4] רפאל אהרן ן' שמעון, טוב מצרים, רבני מצרים וגאוניה, ירושלים תרס"ח, דפים כ ע"ב – כג ע"ב (להלן טוב מצרים); ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, חלק א, ירושלים תשכ"ה, עמ' 209; שו"ת רדב"ז, ויניציה תק"ט, חלק א, סימן כו, סז; חלק ב, סימן תקצח; חלק ג, סימן תקכב; שו"ת מרבני מצרים במאה השבע עשרה, כתב יד בודליאנה Opp. Add 401, דפים קצח ע"א – רג ע"ב.
[6] החיד"א, שם הגדולים, ווארשא תרל"ט, מערכת הגדולים, אות ח, סימן לה; אות מ, סימן ט (להלן החיד"א, שה"ג).
[7] י"מ טולידאנו, "הכפוסים באלג'יר ורבי חיים כפוסי במצרים", סיני ל (תש"ב), עמ' עו–עט (להלן טולידאנו, הכפוסים); י' בן זאב, "התעודות העבריות שבגנזי הקהילה היהודית בקאהיר" ספונות ט תשכ"ה, עמ' ר–רעא (להלן בן זאב, גנזי).
[8] א' סמברי, במפתח; שו"ת רח"כ, סוף סימן מו, דף עה, א.
[9] טוב מצרים, דף טז, א; י' בן זאב, "התעודות העבריות שבגנזי הקהילה היהודית בקאהיר", ספונות א (תשי"ז), עמ' יא; י"מ טולידאני, הכפוסים, עמ' עז, הערה 7.
[10] שו"ת רח"כ, סימן יז, דף לח, ב; סימן ז, דף יא, א.
[11] שם, סימן כו, דף מח, א.
[12] שם, סימן מט, דף עח, א–דף עט, ב; סימן א, דף ב, א; סימן סו, דף קיד, א.
[13] שם, סימן עה, דף קכב, ב.
[14] בן זאב, גנזי, עמ' ער.
[15] וכבר רמז לכך מ' בניהו במאמרו "רבי משה קאסטילאץ מחכמי מצרים רבו של ק"ק אשכנזים בצפת", תרביץ כט (תש"ך), עמ' 74.
[16] ראו עליו בשו"ת מהרי"פ לר' יעקב פראג'י מהמה, אסכנדריה, תרס"א, סימן כג; החיד"א, שה"ג, מערכת הגדולים, אות יו"ד, סימן רנט; אנציקלופדיה יודאיקה, כרך ה, עמ' 245. על המחלוקות השונות בין רח"כ למהריק"ש ראו שו"ת רח"כ, סימן ל, דף נג, א; הנושא עצמו נדון שם, סימן כט, דפים נ, א–דף נא, ב, והמקבילה בשו"ת אהלי יעקב לר' יעקב קאשטרו, ליוורנו תקמ"ג, סימן קכב (להלן שו"ת אהלי יעקב); שו"ת רח"כ, סימן כא, דף מא, ב; הנושא עצמו נדון שם, סימן יט, דף לט, ב–דף מא, א, ובשו"ת אהלי יעקב, סימן יח; שו"ת רח"כ, סימן ד, דף ו, א–דף ח, ב; סימן ג, דף ד, ב–דף ו, א, והמקבילה בשו"ת אהלי יעקב, סימן נ.
[17] שו"ת רח"כ, סימן ח, דף יא, א–דף טו, א; סימן ט, דף טז, א–דף כ, א [=שו"ת] בצלאל אשכנזי, לעמבערג תרס"ד, סימן לב (אותה שאלה); כן שו"ת רח"כ, סימן יוד, דף כ, א–דף כח, ב. על ר' בצלאל אשכנזי ראו החיד"א, שה"ג, מערכת הגדולים, אות ב, סימן כח; טוב מצרים דף ט; אנציקלופדיה יודאיקה, כרך ג, עמ' 723–725.
[18] שו"ת מהר"ם גאלנטי, ויניצאה שס"ח, סימן פט.
[19] שו"ת מהרי"ט, חלק א, לבוב תרכ"א, סימן א.
[20] שו"ת רח"כ, סימן יב, דף כז, ב–דף לד, א; המקבילה בתשב"ץ, חלק ד, לעמבערג תרנ"א, סימן מג (להלן: תשב"ץ).
[21] שו"ת רח"כ, סימן יג, דף לד.
[22] שם, סימן ב, דף ד, א; מ' בניהו "כתב יד פירושי סוגיות בתלמוד בבלי מבית מדרשו של האר"י במצרים?", ספר היובל לר' חנוך אלבק, ירושלים תשכ"ג, עמ' 71–80. על ר' יצחק בירב ראו א' שוחטמן (מהדיר), שו"ת רבינו מאיר גאויזון, א, ירושלים תשמ"ה, עמ' 82 (להלן: שוחטמן). טוב מצרים בערכו. סמברי, עמ' 361. על האר"י במצרים ראו ש"ז הבלין, היצירה הרוחנית, בתוך י"מ לנדאו (עורך), תולדות יהודי מצרים בתקופה העות'מאנית (1517–1914), ירושלים תשמ"ח, עמ' 302, 304–305 (להלן הבלין). סמברי במפתח.
[23] שוחטמן שם, עמ' 32. כיו"ב עמ' 58–62. הבלין שם, עמ' 246–248, ובהפניות שם. כאן מקום אתי להודות לשני תלמידי חכמים אלה מקרתא דירושלים על נכונותם לעזור תמיד.
[24] שוחטמן שם, עמ' 71–72; הבלין שם, עמ' 252–253, 259–261, 265, 298; סמברי, עמ' 412, סמברי, עמ' 412.
[25] שוחטמן שם, עמ' 80–81; הבלין שם, עמ' 262–265, 301; סמברי, עמ' 414.
[26] יעקב משה הלל (עורך), ספר באור החיים לרבינו חיים כפוסי זלה"ה, ירושלים תשמ"ט (להלן ביאור החיים).
[27] הבלין שם, עמ' 263; סמברי, עמ' 414–415.
[28] מספרו במכון לתצלומי כתב יד בירושלים 28017. על דרשות נוספות של רח"כ ראו שוחטמן שם, עמ' 75; הבלין שם, עמ' 298.
[29] שו"ת רח"כ סימן ח דף יא, א; סימן מט דף עח, ב.
[30] שם, סימן יט, דף לט, ב–דף מא, א; סימן כג–כה, דף מה, א–דף מח, א.
[31] שם, סימן סו, דף קיג, ב. כיוצא בזה ראו גם בשו"ת אהלי יעקב, סימן נב; שו"ת דרכי נעם אע"ה, ויניצאה תנ"ז–תנ"ח, ד"צ ירושלים תש"ל, סימן סג. ראו גם מאמרי "מתשובותיו של ר' חיים כפוסי" (לעיל הערה 1).
[32] שם, סימן כט, דף נ, ב–דף נג, א.
[33] שם, סימן ד, דף ז, ב. כיו"ב סימן ס, דף ס דף פט; סימן עו, דף קכב, ב. ראו מאמרי "חובת האישה לגור עם הורי הבעל", טללי אורות י.
[34] שם, סימן ה, דף ט; סימן לו, דף נט, ב–דף ס, א; סימן סא, דף פט, ב–דף צ, ב; סימן סד, דף קט, א–דף קיב, א.
[35] שם, סימן כ–כא, דף מא, א–דף מד, א; סימן לד, דף נח, ב–דף נט, א; סימן עח, דף קכד, ב–דף קכו, א.
[36] שם, סימן ח–יג, דף יא, א–לד, ב.
[37] שם, סימן מ, דף סג, ב–סד. ראו א' זימר, "עטיפת הראש באבל", סיני צו (תשמ"ה), עמ' קסד–קסה.
[38] שם, סימן סה, דף קיג. תשובה זאת נדפסה בצורה בהירה יותר בסוף שו"ת רדב"ז, סדילקאב תקצ"ו.
[39] שם, סימן עט, דף קכו, א–קכז, א.
[40] שו"ת תשב"צ, חלק ד, חוט משולש, סימן נא [=שו"ת רח"כ סימן יו, דף לה, א–דף לז, ב].
[41] שו"ת אהלי יעקב, סימן קכב [= שו"ת רח"כ, סימן כט, דף נא, א–דף נב, א].
[42] א' שוחטמן, כרך א, סימן ב [= שו"ת רח"כ, סימן ס, דף פט, ב; סימן לד [=שו"ת רח"כ, סימן עט, דף קכו, א–דף קכז, א], כרך ב, ירושלים תשמ"ה; סימן סא (סז) [= שו"ת רח"כ, סימן עח, דף קכד, ב–דף קכה, ב]. על תשובות אחרות של רח"כ שמופיעות בשו"ת ר' מאיר גאויזון בכ"י שבגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 8,127 ואשר לא נדפסו על ידי המהדיר, ראו במבוא לכרך א, פרק ד, עמ' 93, הערה 16.
[43] שו"ת חוט המשולש, ח"ד, סימן מג [מובא בחלקו בשו"ת רח"כ, סימן יב, דף כז, ב–דף לד,א]; שו"ת בצלאל אשכנזי, סימן לב [מובא בשו"ת רח"כ, סימן ט, דף טו, א–דף כ, א]. חלק משו"ת אהלי יעקב, סימן נ, נזכר בשו"ת רח"כ, סימן ג, דף ד,ב–דף ו,א.
[44] למשל שם, סימן עב, דף קיז, א – ציטוט חופשי של פסוק מויקרא יג, מו; סימן ט, דף יז, א – ציטוט חופשי ממסכת שבועות כט ע"א; סימן ח, דף יג, א – ציטוט חופשי של פירוש רש"י במסכת נדרים כז ע"ב.
[45] דף נ, א. כיוצא בזה שם, סימן ד, דף ז, א: "כתב כל זה בסכלות ובלי הסתכלות"; שם, סימן ד, דף ז, ב: "כמו שכתבתי והוא הנכון ושפת אמת לעד תכון". הקדים לעד" ל"תכון" לצורך החריזה. וכן שם: "קושיא זו אמרה כסומא בארובה", וכן סימן ל, דף נג, א.
[46] שם, סימן מו, דף עה, א: "יורישני נחלה בלי מצר"ים" (על פי מסכת ברכות נא ע"א; מסכת שבת קיח ע"א). כוונתו כנראה לעלות לארץ ישראל ולא להישאר במצרים. ראו בפירושו לתורה "באור החיים", עמ' שג.
[47] שם, סימן ד, דף ז, ב; הפך האמור במסכת חגיגה טו ע"ב: "ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק". כיוצא בזה שם, סימן א, דף ג, ב: "הרשות בידם לפקח על שוקיו", על פי האמור במסכת סוטה ח, ו, כשכוונת המחבר, שיש רשות ביד אנשי אלכסנדריה לשים פיקוח על השווקים. המאמר במשנה במסכת סוטה הוא: "וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור [מהמלחמה] הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחילת ניסה נפילה".
[48] תשובה ט"ו משו"ת רח"כ, דף לד, ב–דף לה, א. פורסמה על ידי בניהו, ראו הערה 1.
[49] שו"ע, או"ח סימן רסא. ובמשנה ברורה שם.
[50] שו"ע, שם.
[51] ראו הערה 53 להלן וכן בנימין אריה הכהן ווייס, שו"ת אבן יקרה עם הערות מלואת אבן. מהדורא תליתאה, דראהאביטש, רע"ג, סימן עה, ר' נתנאל וייל בהגהותיו נתיב חיים על שולחן ערוך, או"ח סימן שמב.
[52] שבת ב, ז.
[53] לא עלה בידינו לברר מי הוא שפירש כך לראשונה. מאוחר יותר במאה ה-י"ח היה זה ר' שמשון חסיד (בלוך, נפטר ב-1737) מאלטונה, בעל תוספות חדשים שייחס זאת לעצמו, ור' עקיבא אייגר (1761–1836) קילס את פירושו (תוספות חדשים למשניות שבת ספ"ב, תוספות רעק"א שם. מובא גם בשו"ת יביע אומר לר' עובדיה יוסף, חלק ו, יו"ד, ירושלים תשל"ו, סימן כג.
[54] מבעוד יום.
[55] (אבל מאוחר יותר. ואולי צ"ל השני. מ"ל).
[56] כך נראה לי.
[57] רומז לנושא השאלה. לא מצאנו בשאר תשובותיו סיום כזה.
[58] י"ד גילת, "לא תתגודדו", בר אילן, ספר השנה למדעי היהדות ומדעי הרוח, יח–יט, רמת גן תשמ"א, עמ' 89–90.
[59] ראו על כך במאמרי על מצרים, פעמים 16, עמ' 29–55.
[60] סמברי, עמ' 404–405; שו"ת אהלי יעקב, סימן פח, קב; שו"ת רח"כ, סימן יח, דף לח, ב; סימן סז; דף קיד, ב–דף קטו, א. השוו שו"ת רבי אישטרוק ב"ר דוד אבן שאנג'י, מהדורת מ' עמאר, רמת גן תשמ"ב, עמ' 58, 102–103. להלן: שו"ת שאנג'י.
[61] כך הוא במקור = "חברת גחש"א". על תפקידיה המגוונים של חברה קדישא עמדתי במקום אחר ועוד בדעתי להרחיב במאמר נפרד. ראו הערה 59 לעיל, עמ' 41–42.
[62] על דרך ההשבעה ראו שו"ת שאנג'י, עמ' 50.
[63] נושא זה נדון בהרחבה בבית יוסף, טור יו"ד סימן רכח.
[64] שו"ת רח"כ, סימן ו, דף י, א.
[65] שם, סימן ז, דף י, ב.
[66] שם, שם, דף יא, א.
[67] על פי איכה ד, ב.
[68] קהל קדוש.
[69] Manisa היא עיר במערב תורכיה האסיתית, מופיעה בשו"ת כמגניציאה, מגאנצא ועוד. 38.36. צ', 26. 27 מז' באטלס אוקספרד. פרטים על עברה ההיסטורי ראו ב-Webster's Geographical Dictionary עמ' 667.
[70] על פי אסתר א, יד.
[71] על פי ישעיהו סו, ה.
[72] על פי ברכות נא ע"ב.
[73] על פי עירובין סב ע"ב.
[74] על פי משלי יט, א.
[75] על פי במדבר כה, ו.
[76] על פי דניאל ח, ז.
[77] על פי תהלים ט, טז.
[78] על פי דברים כ, ח.
[79] סוטה מד ע"א.
[80] על פי בראשית יח, כב.
[81] על פי הגדה של פסח נוסחת רב סעדיה גאון, יו"ל על ידי ישראל דודזון, שמחה אסף, יששכר יואל, מהדורה שלישית, ירושלים תש"ל, עמ' קלח.
[82] על פי סנהדרין ז ע"ב.
[83] על פי דברים יט, יד.
[84] גיטין ה, ח.
[85] שו"ת מהרי"ק השלם, מהדורת ש' דויטש וא' שלזינגר, ירושלים תשמ"ח, שורש קיג.
[86] גיטין ס ע"ב, רש"י ד"ה "והא שופר".
[87] מדרש רבה, מגילת אסתר, פרשה ד, ד, ירושלים תשס"א.
[88] שמות כו, ל.
[89] על פי ישעיהו לח, טז.
[90] על פי בבא מציעא ו, ע"ב.
[91] גיטין לו ע"א תוספות ד"ה "אבל לדבר מצוה".
[92] רא"ש גיטין, פרק ד, סוף סימן יא, וכן שו"ת הרא"ש מהדורת י"ש יודלוב, ירושלים תשנ"ד, כלל יוד, סימן א.
[93] חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין לו ע"א ד"ה "אבל לדבר מצוה יש לו הפרה". ועיינו חידושי הרמב"ן על מכות טז ע"א ד"ה "ודעת ר"ת".
[94] חידושי הרשב"א על מסכת גיטין לו ע"א ד"ה "על דעת רבים אין לו הפרה".
[95] שו"ת הרשב"א, חלק ג, מהדורת א' זלזניק, ירושלים תשנ"ז, סימן ד"ש.
[96] ר"ת בתוספות גיטין שם (הערה 91 לעיל).
[97] חידושי הרשב"א על מסכת גיטין לו ע"א, סוף ד"ה: "ועל דעת רבים".
[98] על פי תהלים לב, ט.
[99] אולי רומז למשלי כו, יז.
[100] על פי ישעיהו כז, ה.
[101] על פי ישעיהו סא, ו.
[102] על פי ברכות לג ע"ב.
[103] על פי במדבר כב, יב.
[104] על פי אבות א, א.
[105] על פי דברים יט, יד.
[106] על פי אסתר ט, כח.
[107] על פי מגילה יב ע"א.
[108] על פי צפניה ב, ג.
[109] על פי בראשית מט, י.
[110] על פי מלכים א א, כ.
[111] על פי במדבר יא, ד.
[112] על פי תהלים קכו, ב.
[113] על פי תהלים פט, יח.
[114] על פי שופטים כ, יא.
[115] על פי דברים ג, כא.
[116] על פי שמות ב, יד.
[117] לשון שבועה, על פי תענית כד, ע"א ועוד.
[118] על פי שמואל א א, טז.
[119] על פי ישעיהו כו, ח.
[120] על פי תהלים קל, ד.
[121] מבוקר עד ערב.
[122] על פי שמות כא, ה.
[123] על פי איכה ד, ב.
[124] בית יוסף על הטור, יו"ד סימן רכח, סעיף כא סוף ד"ה "וכתב בספר המצות בשם רבינו תם".
[125] וכן כתבו.
[126] שו"ת מהרי"ק השלם, שורש נ"ב, ד"ה: "ואשר כתבת דאדרבא".
[127] ר' אביגדור מוינא, ראו עליו: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תש"ם, במפתח.
[128] לאחד עשר.
[129] על פי משלי יד, כח.
[130] ספר ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, מהדורת מ' שלעזינגער, חלק ג, ברלין תרנ"ט, עמ' 493.
[131] במובן של "כל שכן".
[132] גיטין לו ע"א תוספות ד"ה "אבל לדבר מצוה".
[133] על פי ברכות לג ע"ב.
[134] על פי איוב ג, ח.
[135] על פי ישעיהו ה, כ.
[136] על פי ברכות טז ע"ב.
[137] על פי ירמיהו ו, י.
[138] על פי ברכות לא ע"ב.
[139] על פי עבודה זרה יג ע"ב.
[140] על פי קהלת ב, כא .
[141] על פי בראשית יט, יד.
[142] על פי שבת פו ע"א.
[143] על פי משלי כה, כח.
[144] על פי ברכות טז ע"ב.
[145] מתוך תפילת ברכת יוצר אור.
[146] על פי תהלים כט, ד.
[147] על פי ישעיהו מב, יג.
[148] על פי תפילת כל נדרי, ספר רב עמרם גאון, מהדורת שלמה גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, עמ' קסב–קסג.
[149] על פי עירובין לח ע"ב, נב ע"ב.
[150] על פי בבא מציעא פו ע"א.
[151] על פי ישעיהו כח, ט.
[152] על פי ישעיהו סא, ו.
[153] על פי תהלים קטו, יג–יד.
[154] על פי יואל א, יד.
[155] על פי צפניה ב, ג.
[156] על פי שמות ח, ד.
[157] על פי תהלים קלג, א.
[158] על פי דברים לג, ה.
[159] על פי תהלים מא, ג.
[160] על פי ישעיהו כח, ה.
[161] על פי דברים י, יז.
[162] על פי ישעיהו לג, כ.
[163] Alexandria , הנקראת במקורות נא אמון הייתה חלון הראווה של מצרים והנמל החשוב שלה לחופי הים התיכון.
קבצים להורדה:
