"עולם חסד ייבנה" – אך מי יבנה את העולמות??

בעין חינוכית (12)
ברצוני לגעת בסוגיה שמטרידה אותי מאז סיימתי את שנת השירות, דרך ארבע שנות לימודיי במכללה.
אני גדלתי והתחנכתי באולפנא. לאחר סיום תקופה זו, כשהייתה לי את האפשרות להביט אחורה, היה דבר שבלט לי מאוד בתוכני החינוך ובכיוונו, והדבר בלט לי אחר כך בעוד מוסדות חינוך שהכרתי, השייכים לציבורנו היקר.
כיוצאי בית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, חרתנו על דגלנו את ערך ה'כלל ישראליות' כערך עליון. אהבת ישראל, הערבות ההדדית והחסד הפכו להיות אבני יסוד בתכנים אותם היינו רוצים להנחיל לתלמידינו.
 
 
אין ספק שתורת הרב קוק מתייחדת בעניין ה'כלל ישראליות' ובדגש הרב המושם על עניין זה. יש אומרים שההבדל המאוד בולט בין תורת הרב קוק לחסידות היא נקודת הכלל, כאשר בחסידות מושם דגש רב על עבודת ד' הפרטית, ואילו הרב קוק מתייחס לסוגיות רבות מתוך הסתכלות 'כלל ישראלית'. ניתן לומר שהתייחסות זו היא נחלה כמעטבלעדית של הרב קוק זצ"ל.
ואכן, על פי תורות עמוקות אלו, מתנהלת מערכת החינוך שלנו: דגש רב מושם על מושג ה'חסד', על כל המשתמע מכך: פרויקטים מרשימים, התנדבויות, שיעורים, ימי עיון, מפגשי דתיים-חילוניים. כוחות ומשאבים רבים מופנים למימוש החזון הגדול – 'עם הפנים לכלל ישראל'.
כמי שגדלה בחינוך זה, ובע"ה רוצה ושמחה לחנך בחינוך זה, עלו לי מספר תהיות בנוגע לדרכינו בעניין. תחושתי העמוקה היא שנורא נוח לנו לעסוק בעניינים הנוגעים ל'כלל ישראל'.
המבט עם 'הפנים לכלל ישראל' מאפשר לנו במובן מסוים להפנות את המבט אל הכלל, אל החוץ.
הרבה יותר פשוט לנו, הן כמחנכים והן כמתחנכים, להתעסק עם עשייה חיובית הקשורה לכלל (שהיא ברוכה בפני עצמה ללא שום ספק), להתעסק עם מה שנמצא מחוצה לנו, מאשר להתעסק בעבודת ד' הפרטית שלנו, עם הבניין העצמי שלנו - האישיות והמידות על כל נספחיהם.
יבוא מי שיאמר: "חסד זה חלק בלתי נפרד מבניין האישיות". מי שיאמר זאת – צודק! לא באתי לומר שצריך לבטל לחלוטין את עשיית החסד וליצור חממות של אנשים אגואיסטיים, המוכנים לקיים מצוות לבד על אי בודד. אין זו כוונתי כלל ועיקר.
אך גם אין לי ספק שהמינון הופר מאוד. הכוחות והמשאבים המושקעים בנושא זה, גדולים ועצומים לאין ערוך מאשר ההשקעה שאנו כמערכת משקיעים בבניין האישיות הפרטית באופן ישיר, ולא דרך פרויקטים ענקיים של חסד.
יתרה מכך, מגמה זו גורמת לחסד להפוך לפרויקט ולא למידה קבועה בנפש, וזה חמור עוד יותר.
הרב קוק זצ"ל ודאי לא התכוון שמציאות ה'כלל' תמחק את מציאות ה'פרט'. ההפך – כתביו מלאים בעבודה פנימית ובכלים לעבודת ד' הפרטית, והוא עצמו התעסק רבות בכיסופים אישיים לתיקון פנימיותו ועצמיותו. זאת יוכיח ספרון קטן (שהוא גדול מאד...) 'חדריו', המתאר כולו את חדרי נפשו הפנימיים של הרב זצ"ל, שהיו מלאי התבוננות ועבודה פנימית.
שנות ההתבגרות הן השנים המשמעותיות ביותר לבניין הנפש הפרטית. אז מונחות כל אבני היסוד של האישיות והמידות. כל קומת הבסיס של האדם תלויה בשנים אלו. על כך נראה לי, שראוי לשנות את ההדגשים ולהקדיש הרבה יותר את שפת הפרט. 
גם בעיניי כלל ישראל זה דבר חשוב, וחסד זו מידה חשובה מאוד בנפש, אך אנו רוצים לבנות אנשים שמידת החסד טבועה בהם כחותם, ולא אנשים שעושים מעשי חסד. לשם כך צריך לעבור מסר ברור מאתנו כמחנכים שעיקר העניין כרגע הוא השקעה בבניין הפרטי של כל נפש ונפש, וממילא כחלק מבניין זה אנו רוצים להיות 'עם הפנים לכלל ישראל'. הכול עניין של גישה. השאלה המרכזית היא: במה אנו משקיעים יותר? התלמידים רואים במה המחנכים מתעסקים כל כך הרבה ומה מטריד אותם, והדבר חודר כמסר לנימי נפשם.
לסיכום, חשוב שנזכור כמחנכים את עיקר 'חובת התלמידים' בגיל בו הם נמצאים. צריך לשים דגש רב על העצמה אישית ומידותית, ותוך כדי לדעת ללוות תהליכים של 'יציאה החוצה' (במינונים הנכונים!) כדבר שיהווה חלק בלתי נפרד מבניין האישיות, ולא רק לצִדה.
ובע"ה עולמות חסד ייבנו: בחסד שאנו נעשה עם נפשות התלמידים לתת להם מרחבים וכלים להתפתחות אישית. נזכור – כשהכוס מלאה עד אפס מקום, המים נשפכים החוצה באופן טבעי...
יהי רצון שיפוצו מעיינותינו חוצה, אמן!
 
 



 

 

מחבר:
חגית רחימי, שנה ד' ומחנכת באולפנת 'דרכי נועם' פ"ת