דפי מאורות (5774-12)

כיצד מברכין

עוללות על שרשיה של ברכת בורא פרי העץ

 

רבים מכירים את הכלל המופיע בטור אורח חיים, תחילת סימן רג:

על פירות הארץ בורא פרי האדמה. וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה – כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ, אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ, וצריכין לזורעו בכל שנה, נקרא פרי האדמה.

 

 

בהמשך דבריו מביא הטור מחלוקת בין ר"י הזקן לתשובת הגאונים ביחס לאילן שנותר ואין צריך לשותלו מחדש, אולם הוא מתייבש עד כדי כך שענפיו צומחים מחדש משורשיו. לפי ר"י הזקן (וכן נהג הרא"ש, אבי הטור) גם במצב כזה מברכים בורא פרי העץ, ואילו לאור תשובת הגאונים עולה שבמצב כזה יש לברך דווקא בורא פרי האדמה. מפתיע לגלות שבמחלוקת עקרונית זו, כמו גם הכלל הבסיסי שפתח בו הטור, נפקד מקומם מדברי מרן השלחן ערוך, שבסימן רג איננו מזכירם במאומה, ופונה ישר לעסוק בפרטי ההלכות של כל מקרה ומקרה ללא קביעת הכלל העקרוני. דווקא רבנו הרמ"א מזכיר את הכלל בהגהותיו לסעיף ב, לנוכח פסיקת השולחן ערוך כגאונים, שעל תותים יש לברך בורא פרי האדמה, וכך לשונו:

על התותים הגדלים בסנה, בורא פרי האדמה. הגה: דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים).

אכן יש להתפלא על מרן שנמנע מלהביא את העיקרון הבסיסי ופוסק רק את המקרה, את דין התותים. כלומר בעוד שהחל מסימן רב מונה השולחן ערוך את המינים הראויים לברכת בורא פרי העץ, אין הוא מגדיר מהו העץ ומה ההבדל בינו ובין שיח שעל פירותיו מברכים בורא פרי האדמה. הדברים קשים עוד יותר לנוכח הערתו של הגאון מוילנה על אתר, שלפיה המקור להוראת הגאונים בזה הוא תוספתא מפורשת (כלאים ג, טו): "זה הכלל – כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן". ואכן, דווקא בהלכות כלאים (יורה דעה רצו, טו) מביא השולחן ערוך הוראה זו הלכה למעשה: "זה הכלל – כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק. וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן". אם כן, מדוע בדיני כלאים בחר מרן להביא את הגדרת העץ ולא עשה כן בהלכות ברכות?

הדרך להבין הוראה זו שנשמטה, לכאורה, מהשולחן ערוך, וגם הרמב"ם בפרק העוסק בברכות הנהנין נמנע מלהביאה (הלכות ברכות, פרק ח), קשורה בסוגיית הבבלי. הבבלי מביא, דרך אגב, את הכלל המדובר בהתייחס למחלוקת התנאים על אודות זהותו של פרי עץ הדעת טוב ורע (ברכות מ, א–ב):

סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי יהודה חטה מין אילן היא, ליברך עליה בורא פרי העץ – קמשמע לן: היכא מברכינן בורא פרי העץ – היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא (רש"י – הענף של עץ) והדר מפיק (רש"י – פירי אחריני), אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.

הרי לנו הגדרה אחרת, בדומה להוראתו של ר"י הזקן המובאת בטור, שגם אותה לא הביא השולחן ערוך, וכן גם הרמב"ם. מי שעמד על נקודה זו הוא הגאון הגדול ר' יחזקאל סג"ל הלוי לנדא, רבה של פראג ומחבר חיבורים עצומים, כדוגמת דגול מרבבה ושו"ת נודע ביהודה. בפירושו המופתי על הבבלי, צל"ח (ציון לנפש חיה) הקשה מדוע הרמב"ם, כמו גם הרי"ף והרא"ש לא הביאו את ההוראה התלמודית הזו הלכה למעשה (ראו ברכות מ ע"א, ד"ה "עוד נלענ"ד"), ומסכם את דבריו ר' אברהם שלוזאובר בספרו בית יהודה על הרמב"ם על אתר, אך מציע פירוש נגדי:

והנה בטעמא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהשמיטו הך כללא הנאמר בגמ' [...] וכתב בעל הצל"ח דאינהו סברי דכלל זה לא צריך רק למ"ד דגם חטה מין אילן הוי, ואפילו הכי אינו מברך עליה בפה"ע, להכי צריך הך כללא, כיון דמ"מ אינו בהך כללא דאיתא לגווזא והדר מפיק [...] משא"כ לפי מי שסובר דחטה אינו מין אילן כלל, מהאי טעמא לא צריך להך כללא הנאמר בגמ' [...] וזה דחוק קצת.

ולפי עניות דעתי הי' נראה יותר דאינהו סברי דכלל זה לא נאמר רק אליבא דר' יהודה, דאמר דעיקר אילן ארעא הוי (ולכן היה מקום לברך בור פרי האדמה על פרי האילן, צ"ה), ואפילו הכי מברך ביה בפה"ע, מש"ה צריך לתפוס הך כללא הנאמר בגמרא [...] מה שאין כן כי לא אמרינן בזה כר' יהודה [...] דאפילו כי ליכא הך נמי דאיתא לגווזא והדר מפיק, מכל מקום שפיר מברך בפה"ע. ומעתה הרמב"ם דפוסק בפ"ה מהל' ביכורים דלא כר' יהודה, אלא דביבש המעיין ונקצץ האילן דמביא ואינו קורא, משום הכי סגי בזה לחוד, דכל דהוי מין אילן מברך בפה"ע.

שיטת הבאר יהודה היא שדעת ר' יהודה, הן ביחס לעיקר אילן (שרשיו) שהוא כקרקע הן ביחס לחיטה כמין אילן, היא דעה דומה ואולי אף זהה (מופיעה באותו מקום בתלמוד). למעשה עולה מכאן שר' יהודה מטשטש מעט את הפער בין אילן לאדמה. מנגד, שיטת הרמב"ם, וכנראה גם זו של הרי"ף, הרא"ש, ואף השלחן ערוך, היא שהכול מבחינים בין אילן לאדמה, בפרט בכל הנוגע לגידול פירות, ולכן אין צורך בהבחנה נוספת. אולם דווקא בהלכות כלאים יש מקום לחדד את ההבחנה, כיוון שהיא עוסקת בהוראה מדין תורה של איסור כלאיים, בעוד שחכמים דיברו בלשון בני אדם והורו לנו דרך שכל בר דעת עשוי ויכול להבינה, בכל הנוגע לדיני ברכות.

 

הרב יצחק הרשקוביץ

מרצה בהתמחות למחשבת ישראל

 

 

 

קבצים להורדה:

ויחי תשעד.pdf

מחבר:

הרשקוביץ, הרב יצחק