עיונים בסידור התילה - עירוב תחומין וברכתו

"מקום" מוגדר היישוב שבו הוא שוהה בין אם הוא קטן ובין אם הוא גדול כעיר נינוה,[1] ונוסף עליו הגדירו חכמים את טווח "מגרש העיר" אלפיים אמה.[2] לפי התלמוד הירושלמי, אם יחרוג אדם מטווח י"ב מיל[3] הוא יעבור על איסור תורה.[4] על ידי "עירוב התחום" יכול אדם להגדיר את מקום שביתתו שממנו ימדוד אלפיים אמה לכל כיוון אם ישהה בו בערב שבת בין השמשות וישאיר בו מזון שתי סעודות.[5]

עם ישראל מייחד את השבת באופנים שונים; בכל עדה וחברה לפי צביונה ובכל דור לפי עניינו, אך נראה שהמשותף לכולם, ובייחוד בחיינו כיום בארץ ישראל, הוא חסרונה של השביתה[6] במקום. מלבד מציאויות חריגות מאוד כמעט שאיננו מקיימים את דיני עירוב תחומין, ובכלל, רשויות השבת וכל דיני מלאכת הוצאה[7] מרשות לרשות התבטלו להם בכל מקומות היישוב בארץ. רק בני חו"ל וחיילי צה"ל מרגישים את מורכבות ההתנהלות בשבת ללא טלטול. ניתן לומר שאיסורי המוקצה (לפי פרשנות מסוימת)[8] הם אולי הדבר היחיד שאנו מקיימים בזיקה לאיסורי היציאה וההוצאה בשבת. דבר זה הוא פלא, שכן נראה שהציווי הראשוני והיסודי שאותו קיבל עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים לגבי יום השבת היה איסור היציאה. העם שהתלונן על תנאי המחיה הקשים במדבר קיבל את מתנת המן ודרכה למד על ייחודה של השבת:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ [...] רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

כל זאת עוד הרבה לפני מעמד הר סיני שבו נתייחד דיבר אחד מעשרת הדברות לשבת, ולפני הקמת המשכן שממלאכות בנייתו נלמדו מלאכת הבערה[9] ושאר מלאכות היצירה. לפי זאת היינו מצפים שאיסור שביתת המקום יקבל מקום מרכזי באופייה של השבת. כחידוד לדבר  זה  ניתן  לראות  את  הקראים  שבשבת  נהגו לא לצאת כלל מהבית לפי פרשנותם למושג "מקום".[10] מה אם כן עניינה של שביתת המקום, ומה פשר חסרונה?

ספר החינוך העומד על טעמה של כל מצווה מבאר שאיסור היציאה מהתחום נועד למנוחה:

משרשי מצוה זו, שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת [שם כ, יא] "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי", על כן לזכור הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב.

לפי ספר החינוך מושווית היציאה מהמקום וההליכה לשאר מלאכות השבת שביסודם נאסרו בגלל הטרחה הרבה שבהם וביטול המנוחה.

אך נראה שיש כאן סיבה עמוקה יותר: השהייה במקום אחד מהווה מרכיב חשוב ומהותי במנוחת האדם, מעבר לעובדה שהליכה למרחקים גדולים היא מאמץ גופני רב. יציאת האדם ממקומו היא בעצם ביטול של אחד משלושת הממדים המרכיבים את המציאות, המוגדרים בשפה הקבלית – עש"ן, ראשי תיבות של עולם, שנה ונפש,[11] ובלשוננו – מקום, זמן ואדם. מנוחת השבת ראוי לה שתשרה בכל הממדים האלו – מנוחה במקום, מנוחה בזמן המיוחד לכך, ומנוחת האדם ממעשיו הרגילים והיום-יומיים.

היום אנחנו רגילים להקדיש את זמן השבת למנוחה ואף שובתים מכל המלאכות והעבודות הרגילות. ראוי לנו גם לסגל לעצמנו במחשבה שיש ממד חשוב במנוחה במקום אחד לאדם ולכל חפציו.[12] בכך נגיע למדרגת ההתקשרות והשתייכות למנוחתו של חי העולמים "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".[13]