דפי מאורות (5772-52)

מ"אבינו, מלכנו" ל"אבינו-מלכנו"

 

​מנהג רווח ברבות מקהילות ישראל לומר את תפילת "אבינו מלכנו" בימים הנוראים, מראש השנה ועד יום הכיפורים, בשחרית ובמנחה, להוציא שבתות (שבמחלוקת) כמו גם בימי תענית.

 

 

מקורה של התפילה במעשה שמתואר בבבלי (תענית כה ע"ב), ועניינו עצירת גשמים:

שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות (כדין משנת תענית פ"ב מ"ב) ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.

נוסח זה המציין רק "אין לנו מלך [...] למענך רחם" פותח והורחב ביותר במהלך השנים, עד הנוסחים המוכרים לנו כיום ואשר מכילים עשרות תחינות. הרחבת-מה מובאת כבר בפירוש רבנו חננאל על-אתר, כמו גם ב"עין יעקב" שם, ואולם הבסיס השלם ביותר והתואם ביותר את שמוכר לנו כיום נמצא בסדר רב עמרם גאון (מהדורת פרומקין, עמ' 295). נוסח זה כולל עשרים וחמש תחינות, במחזור ויטרי יש כבר שלושים וחמש, וכיום מוכרים נוסחים הנעים בין עשרים ושבעה בתים (תימנים) ועד ארבעים וארבעה בתים (פולין). בדין שיער ד"ר יעקב רוטשילד (מעינות א' – ימים נוראים, עמ' 250–259) שפרעות תתנ"ו ה"אשכנזיות" הן שהביאו להוספת הזכרת זכות ההרוגים על קידוש השם, הזכרה המוכרת רק בנוסחים האשכנזיים. זאת ועוד, הלבוש (לבוש החור, תקפ"ד) שת את לבו למקבילה שקיימת בין חלק מתכני "אבינו מלכנו" לתכני ברכות אמצעיות של תפילת העמידה: "אומרים אבינו מלכנו [...] שהוא נתייסד [...] כנגד ברכות אמצעיות של שמונה עשרה", אותן בקשות שאינן נאמרות בראש השנה ויום הכיפורים אך כן רוצים לבטאן, ולו בעקיפין. כך "חננו ועננו" כנגד "חונן הדעת"; "החזירנו בתשובה" כנגד "הרוצה בתשובה", וכן הלאה עד "שמע קולנו" שכנגד "שומע תפילה". ד"ר רוטשילד (שם) נימק בכך את מנהג הנמנעים מאמירת "אבינו מלכנו" בשבת, כשם שאין אומרים אותן "בקשות" בשבת (אלא שיש להעיר כי לאמתו של דבר יש תפילות בשבת אשר כל עניינן דווקא במקבילה זו, כדוגמת "מגן אבות"!). דיון מקיף בעניינו של "אבינו מלכנו", כולל אסופת הסברים מגוונים לתחינות, נערך על ידי הרב יששכר יעקובסון, נתיב בינה, ה (ימים נוראים), עמ' 78–93, ושם דן וסיכם בהרחבה את הנושא בכללו.

כאמור, נפח משמעותי ביותר במניין אמירות "אבינו מלכנו" במהלך השנה תופסים הימים הנוראים, והדבר כבר נזכר אצל הקדמונים. ההנמקה הבסיסית נעוצה כמובן בעצם היותם של ימים אלה "נוראים", ומה לך נכון יותר מהתמודדות עם מצב "נורא" זה מאחיזה בפלך של תפילה "מובטחת" כ"אבינו מלכנו"? עם זאת, לא למותר לציין את ההנמקה שבספר שבלי הלקט (סימן רפז): "ואומר אותו במקום הלל בראש השנה". ועדיין, יש להניח שמילות הפתיחה החוזרות ונשנות – "אבינו, מלכנו" – שימשו עילה משמעותית להכללת התפילה בימים הנוראים, ולא בכדי הן נדבך היסוד החוזר ונשנה של התחינה.

לאמתו של דבר, צירוף צמוד כזה של "אבינו מלכנו" לא מוכר לנו בתנ"ך. ברם, כבר מהרש"א (תענית, שם) ציין מקורות ל"אבינו" בנפרד (ישעיה סג, טז: "כי אתה אבינו" ועוד) ול"מלכנו" בנפרד (דברים לג, ה: "ויהי בישורון מלך" ועוד). על כך יש להוסיף שגם בתפילה מוכרים לנו התארים, אך שוב – נפרדים: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך"; "הוא אבינו הוא מלכנו" ועוד. מהרש"א הוסיף והעיר כי "על דרך זו יסד הפייטן: 'אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים...' ", פיוט שלא רק שנאמר בראש השנה ("היום הרת עולם"), אלא מבטא גם נאמנה את מעמד האדם בימים הנוראים בכלל ובראש השנה בפרט.

מעמד האדם בראש השנה וביום הכיפורים נע בין שני קטבים, קוטב ה"דחילו" וקוטב ה"רחימו" – היראה והאהבה, צד הריחוק וצד הקִרבה, בחינת "גילו ברעדה" (תהלים ב, יא). דא עקא, דומה שמבחינה זו היינו מצפים לא ל"אבינו מלכנו" אלא דווקא ל"מלכנו אבינו", שכן מלוכה היא עיקר עניינו של ראש השנה בעוד שרחמי האב וסליחתו הם עיקר עניינו של יום הכיפורים, ואם כן "מלכנו" תחילה ו"אבינו" לבסוף. מה ראה אם כן ר' עקיבא אז ומנסחי התפילה מאז להקדים דווקא "אבינו" ל"מלכנו"? יתרה מזו, שאלה זו מתחדדת לא רק על רקע סדרי הזמנים שראש השנה קודם ליום הכיפורים, אלא גם ביחס לסדר צעדי ההתקרבות לבורא עולם, שמטבע הדברים מתחילים בדרך כלל ביראה וממשיכים לאהבה (ולמצער מתחילים ביראה תתאה ומתעצמים ליראה עילאה), והרי זה ממש היפוכו של "אבינו" הקודם ל"מלכנו"!

אפשר שהדבר נעוץ במהות קדימות ראש השנה ליום הכיפורים. ידועה תמיהתו של ר' ישראל סלנטר, הכיצד זה נעשית ההמלכה לפני הסליחה בעוד שהיינו מצפים שיגיע אדם להמלכה רק אחר שהוא כבר זך ונקי? והשיב, כי ברוב חסדו אכן "ויתר" הקב"ה על מדרגה גבוהה של המלכה, כזו שתיעשה רק על ידי נקיי כפיים וברי לבב, ואִפשר גם לאדם שעדיין לא נסלח ולא התכפר להמליכו. כך ההמלכה עצמה הופכת לחלק מהותי מהחזרה בתשובה, בקבלת האדם על עצמו את פסגת עול מלכות שמים. לשון אחר: חס עלינו "אבינו" ואִפשר לנו את "מלכנו"!

אלא שכל זה רק בשלב התהליך. המגמה בסופו של דבר אינה לא "אבינו" נפרד ולא "מלכנו" נפרד אלא "אבינו מלכנו – מלכנו אבינו" כתרי ריעין דלא מתפרשין שהם "דבור אחד".

לא בכדי, למרות שופרו של חודש אלול המתריע ואומר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו) – בחינת יראה, בכל זאת אחד מראשי תיבות "אלול" כולו בחינת אהבה: "אני לדודי ודודי לי". אין זה אלא שכאמור, היא הנותנת: לא רק אימת הדין אלא ראש וראשונה "ואני קירבת אלהים לי טוב" (תהלים עג, כח) מלווה את האדם בימים שמראש חודש אלול ועד לשמחת חג הסוכות וה"פתקא טבא" של הושענא רבא.

 

גמר חתימה טובה לבית המכללה ולכל בית ישראל

 

הרב פרופ' נריה גוטל

נשיא המכללה

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

וילך תשעב.pdf

מחבר:

גוטל, הרב פרופ' נריה