דפי מאורות (5771-46)

המלחמה בעכו"מיות הפגאנית בדרך הרמב"ם

 

משנה, זבחים ה, ג:

חטאת הציבור והיחיד אלו הן חטאות הציבור, שעירי ראשי חודשים ושל מועדות שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון ארבע מתנות, על ארבע קרנות.

 

 

​

כבר למדנו (משנה א) ש"קודשי קודשים שחיטתן בצפון". משנתנו מוסיפה שלא רק חטאות הפנימיות (של מזבח הזהב), אלא גם החטאות החיצוניות שהן חטאת הציבור, שעירי ראשי חודשים ושל מועדות וחטאת היחיד – שחיטתן וקיבול דמן בצפון. מדוע דווקא בצפון? האם רק כדי להבדיל בין קודשי קודשים וקודשים ובין קודשים קלים?

באנציקלופדיה המקראית, בערך "צפון", עמ' 751 כותב החוקר נחום סרנה:

הדעת נותנת שבחירת מקום השחיטה הייתה מותנית בשיקולים מעשיים בלבד, שהרי השחיטה לא הייתה מן המעשים החשובים ביותר בעבודת הקרבנות (שהרי שחיטה כשרה בזר שאינו כהן). גם קביעת לשכת הכהנים בני צדוק, שומרי משמרת המזבח, בצפון בית מקדשו של יחזקאל (יחזקאל, מ',46) קשורה הייתה, כנראה, למקום השחיטה. ואין לראות בה שום מגמה יסודית לאוריינטציה צפונית. אף הנחת לחם הפנים על שולחן הזהב, על ירך המשכן צפונה לפני ה', אין בה כדי לערער מסקנה זו, כי גם בזיקה להעמדת המנורה כתוב : "לפני ה' תמיד" (ויקרא, כ"ד 3) והיא הונחה על ירך המשכן נגבה, בדרום (שמות מ', 24).

נראה שיש לדחות טיעונים אלה מפני שהתורה מייחסת לכך חשיבות רבה ובעקבות התורה חכמינו במשנה ובתלמוד הקדישו פרק שלם ל"איזהו מקומן של זבחים". וכך כותב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (ה, ב–ג):

כיצד: קודשי קודשים אין שוחטין אותן, ואין מקבלין את דמן, אלא בצפון המזבח, בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה; וקודשים קלים שחיטתן וקיבול דמן, בכל מקום מן העזרה. ומניין שאין שוחטין קודשי קודשים אלא בצפון:  שהרי נאמר בעולה "ושחט אותו על ירך המזבח, צפונה" (ויקרא א, יא), ובחטאת הוא אומר "במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת" (ויקרא ו, יח); וכשם שהחטאת נקראת קודש קודשים, כך העולה קודש קודשים.  ובאשם הוא אומר "במקום, אשר ישחטו את העולה, ישחטו, את האשם" (ויקרא ז,ב). ושלמי ציבור הוקשו לחטאת, שנאמר "ועשיתם שעיר עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים" (ויקרא כג, יט); ולפיכך הן קודשי קודשים כחטאת, ונשחטין במקום שחיטתה.  ומקום שחיטה, הוא מקום הקבלה.

מכאן יוצא שיש חשיבות רבה לצפון, ושהמקום גורם. לכן יש לנסות לשער השערות יצירתיות, ומקום הניחו לנו להתגדר בו.

בטרם נשיב, נשאל עוד שאלה שנשאלה על ידי רבותינו ונוגעת למשנתנו: "אלו הן חטאות הציבור – שעירי ראשי חדשים ושל מועדות". מדוע בכל המועדות כתוב "ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם" (במדבר כח, כב) ובראש חודש כתוב "ושעיר עיזים אחד  לחטאת לה' " (כח, טו)?

רש"י מביא את דברי רבותינו במדרש:

כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, ונשתנה שעיר ר"ח שנאמר בו לה'? ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא רק הקב"ה בלבד. ושאר השעירים למדים ממנו.

גם לרמב"ם הרציונליסט יש הסבר מעניין. במורה נבוכים (ג, מו) הוא מסביר תחילה מדוע אין מקריבין קרבנות אלא מבקר ומצאן, וכותב שעובדי עבודה זרה הקדומים עבדו לשדים, שמתדמים בצורה של עזים, ולכן היו קוראים לשדים שעירים, וכדי להתקרב אל ה', יש להילחם כנגד אותן דעות ולהתרפא מאותן "מחלות" על ידי הקרבתם לה'.

בהמשך לאותה מגמה של מלחמה באלילות היה חשש שמישהו יחשוב ששעיר קרבן החטאת של ראש חודש הוא קרבן לירח. לכן התורה הדגישה שזה ציווי לה' ולא לירח. בשאר הרגלים לא חששה התורה מפני שהם נקבעו בתאריך היסטורי שאין בהם כל סימן בטבע הכוכבים.

נשוב לשאלה הראשונה. הצפון, כידוע, הוא מונח גאוגרפי המסמן את הכיוון שמשמאלו של אדם הפונה אל השמש בעת זריחתה. משום כך שם נרדף לצפון הוא שמאל. גם בערבית צפון נקרא שמאל ודרום – ימאן. אכן, במקרא צפון בא כהיפוכו של נגב, של תימן ושל דרום.

בכל זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסמוך לקריעת ים סוף בני ישראל מצווים לחנות דווקא "לפני בעל צפון" (שמות יד, ב). הר צפון זה שימש בימי קדם לפולחן אלילי המכונה "בעל צפון". כמו כן באיוב (לז, כב) כתוב "מצפון זהב יאתה על אלה נורא הוד". במיוחד בדברי הנביאים מסוף בית ראשון יש גוון של אימה ופחד ברוח הצפון: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ), "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד) ועוד יותר מעשרים מקומות.

לגבי הפנייה למערב כנגד עובדי השמש, הרמב"ם במורה נבוכים (ג, ה) כותב:

וידוע כי עובדי ע"ז היו משתדלים לבנות היכליהם ולהעמיד פסיליהם במרומי המקומות שמוצאים שם, על ההרים הרמים, לפיכך קדש אברהם אבינו הר המוריה, מפני שהוא ההר הגבוה ביותר שם, ופרסם בו את הייחוד וקבע הרוח שמתפללים כנגדה והגבילה לפאת מערב לפי שקודש הקודשים במערב, והוא עניין אומרם שכינה במערב. וכבר ביארו חכמים במסכת יומא שאברהם אבינו קבע את הרוח שפונים אליה בתפילה, כלומר בית קודש הקודשים. וטעם הדבר לדעתי כיוון שהייתה ההשקפה המפורסמת בעולם אז עבודת השמש ושהיא האלוה, ואין ספק שהיו כל בני אדם פונים למזרח, לפיכך פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי שיהיו אחוריו לשמש. הלוא תראה ישראל בזמן רשעם וכפירתם ושיבתם לאותן ההשקפות הקדומות הנפסדות מה עשו, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש, והבן דבר נפלא זה.                                                                               

המסקנה היא ששתי השאלות משלימות אחת את רעותה. גם השחיטה והקבלה בצפון, וגם החטאת לה' הם מלחמה בפגאניות העכו"מית. דווקא בצפון, הכיוון שנחשב כמקור לעבודה זרה, שם אנו שוחטים את קרבנות קודשי הקודשים לריבונו של עולם.

בכך אנו מצהירים למעשה פעמיים בכל יום "שמע ישראל  ה' אלקינו ה' אחד". מוסיף בעל השולחן ערוך (אורח חיים סא): "וצריך להאריך בחית של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ (כולל השמש והירח) [...] ויאריך בדלית [...] שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות השמים (כולל הצפון)".

 

הרב מרדכי זמיר

רב מועצת עמק יזרעאל

וחבר בחבר הנאמנים של המכללה

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

עקב תשעא.pdf

מחבר:

זמיר, הרב מרדכי