דפי מאורות (5771-45.8)

איזהו מקומן של זבחים: קדשי קדשים שחיטתן בצפון. פר ושעיר של יום הכפורים שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן (משנה, זבחים ה, א–ב).

 

 

 

קטע זה, הכולל שתי משניות, פותח את הפרק החמישי של מסכת זבחים. בהמשך לברייתות העוסקות בקטורת, שהיו החלק הקודם בתפילה, הכניסו מסדרי התפילה את כל שמונה המשניות של הפרק לתוך התפילה.

את טעם הדבר אומר המחבר (אורח חיים, סימן נ): "קבעו לשנות אחר פרשת התמיד פרק 'איזהו מקומן' ו'בריתא דרבי ישמעאל' כדי שיזכה כל אדם ללמד בכל יום מקרא משנה וגמרא".

ומוסיף המ"ב (ס"ק ב): "ועוד: מפני שבפרק זה אין בו מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני".

הפרק עוסק בעיקר בשלושה פרמטרים הקשורים בקרבנות: מיקום ההקרבה, מקום הזיית/זריקת הדם, ודרך האכילה של הקרבן. כל קרבן המוגדר "קודשי קודשים" (חטאת, עולה, אשם ושלמי ציבור) נקרב בצפונו של המזבח. לעומת זאת, דרך ההזיה אינה זהה אצל כל קודשי הקודשים. ה"קודשים הקלים" (שלמי היחיד) שונים אף במיקום ההקרבה וחלקם הוקרבו אף על רצפת עזרת המקדש.

משנה א עוסקת בחריג הגדול ביותר: פר ושעיר של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. דמם של רוב הקרבנות היה מוזה על המזבח החיצון (מזבח העולה) בלבד, אולם דמם של שני אלה הוזה גם בתוך קודש הקודשים בין שני בדי אהרן, גם על הפרוכת וגם על מזבח הקטורת (הזהב) שהיה בתוך ההיכל. משנה ב מוסיפה חריגים נוספים שדמם הוזה על הפרוכת: פר העלם דבר של ציבור, קרי טעות הסנהדרין, ופר כוהן משיח (בלשון המשנה: פרים הנשרפים) וכן השעיר הבא על שגגת הוראת עבודה זרה על ידי בית דין (בלשון המשנה: שעירים הנשרפים) שהושוו בהלכותיהם לפרים הנשרפים.

ברור שהחריגות מבטאת את עצמת הנושאים המדוברים. יום הכיפורים מתאפיין בהעלאה בדרגה: אם בכל יום נעשית עבודת המקדש בקודש, ביום הכיפורים נעשות עבודות גם בקודש הקודשים. בכל יום מזים על המזבח החיצון, וביום הכיפורים מזים גם בקודש הקודשים ובקודש (גם הקטורת הוכנסה פנימה ביום הכיפורים) – בזאת עסקה משנה א. גם משנה ב עוסקת בחריגים שדרגתם הועלתה: פר העלם דבר של ציבור וגם חטאת כוהן משיח מוזים אף הם על הפרוכת ועל מזבח הזהב. מכאן שמן של אלה "חטאות פנימיות".

המשותף לשני אלה הוא שהם מבטאים משבר דתי של מערכת ההנהגה – הכוהן והסנהדרין.

מכנה משותף נוסף לשתי משניות אלה העוסקות במצבים המיוחדים, יום כיפור מחד גיסא, וחטאת העלם דבר של ציבור ושגגת הסנהדרין מאידך גיסא, שהם נשרפים בבית הדשן. כלומר, שלא כמו בחטאות רגילות שרובן נשרף על המזבח ומיעוטן נאכל לכוהנים, אילו, אימוריהם מוקרבים על המזבח אך שאר בשרם נשרף בבית הדשן מחוץ לג' מחנות. לגבי פרי הכוהן והסנהדרין מסביר הרב שמשון בן הרב רפאל הירש (ויקרא ד,יא) שאין אדם שראוי לאכול קרבנות אלו, שהרי במקרים אלו חטאו המורמים מעם – הסנהדרין והכוהן המשיח. לגבי קרבנות יום הכיפורים מתקיים הכלל שחטאת שנכנס דמה אל הקודש נשרפת.

הרש"ר עצמו (בסוף פירושו לויקרא ד, ג) מקשה, שלכאורה יש הבדל בין המקרים, שהרי הסנהדרין הטעו את הציבור אך הכוהן המשיח חטא רק לעצמו?

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי ר' עובדיה מספורנו (ויקרא ד, ג–ה).

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם 'המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו' (ברכות לד ע"ב) וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו 'ואשם' כמו שכתב בכל שאר החוטאים. כי אמנם באמרו 'ואשם' (למשל שם ד, כב) יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם. ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר 'ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל' (שם יג), שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר: 'חטאת הקהל הוא' (שם כא), כי לא יקרה זה בלתי עוון הדור גם כן".

 

כלומר, הן הכוהן המשיח הן הסנהדרין הם הבבואה של מצב העם, ושגגתם, בין אם פגעה באחרים בין אם פגעה רק בעצמם, נובעת משיקוף של המונהגים על ידם. אם כך הוא הדבר, ברור מדוע גם עלינו המתפללים לכלול בתפילתנו משניות אלה, שהרי חטא של מנהיגינו, אפילו בשוגג, נובע אף מהתנהגותנו אנו.

 

 

הרב ד"ר יוסף פריאל

מרצה לתנ"ך ומד"ף בקמפוס רחובות

 

 

 

 

 

 

מחבר:

פריאל, הרב ד"ר יוסף

דוא"ל:

[email protected]