דפי מאורות (5771-51)

הבכור, המעשר והפסח

 

הבכור והמעשר והפסח, קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שייתן כנגד היסוד. ושינה באכילתן: הבכור נאכל לכוהנים, והמעשר לכל אדם; ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. והפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות; ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי (זבחים ה, ח).

 

 

 

הבכור, המעשר והפסח הם קדשים קלים. סוג זה של קדשים הוא במדרגה הנמוכה יותר של הקרבנות. הם נשחטים בכל מקום בעזרה, זמן האכילה שלהם הוא שני ימים ולילה (חוץ מקרבן נזיר שהוא יום ולילה וקרבן פסח שנאכל עד חצות), הם נאכלים בכל העיר ירושלים ועור הבהמה לבעליה ולא לכוהנים.

יש להם גם מספר הלכות המבדילות אותם משאר קרבנות היחיד. ראשית, בניגוד לרוב קרבנות היחיד, שבהם הבעלים סומך את ידיו על ראש הקרבן לפני שחיטתו, במעשר בהמה אין סמיכה. שנית, מאחר שאין מדובר בקרבן נדבה אין צורך להוסיף לו נסכים. ייחוד נוסף של מעשר בהמה הוא בצורה שבה דמו נשפך על המזבח. הדם ניתן בפעם אחת בלבד, בחלקו התחתון של המזבח, על הקיר שמעל ליסוד המזבח.

בקרבנות אלו יש מכנה רעיוני משותף. נסביר את המיוחדות של כל קרבן מהקרבנות שמנינו ונעסוק במכנה המשותף ביניהם.

הבכור ניתן לישראל בעקבות הבחירה שנעשתה על ידי ה' במצרים: מצד אחד "והכיתי כל בכור בארץ מצרים" ומצד שני בכורות ישראל ניצלו בזכות הקרבן. בביכורים באה לידי ביטוי הבחירה האלוקית שאינה תלויה בהתנהגות העם. זו הבחירה העליונה ממקום שבו אין סיבתיות, כקשר של אב לבנו. בכור השה מסמל את עם ישראל ופטר חמור מסמל את עולם החומר המצרי, שאם לא נתקן אותו על ידי פדיון עלינו לערפו.

בבכור הבהמה מתגלה הראשוניות בעדר. הראשון הוא קודש לה' ונאכל על ידי הכוהנים, כי הבכורה היא הבסיס והמבוע של הקודש המתפשט אל עולם החול. קדושה טבעית וראשונית זו הייתה גם אצל בכורי ישראל וניטלה מהם בעקבות חטא העגל. הבכור הוא הסמל לקדושה הטבעית הראשונית.

במעשר בהמה, כל עשירי בעדר הוא קודש לה' כי הרכוש של האדם, המקבל ביטוי בעדרו, מקבל את השפע שלו מה'. אין ממונו של אדם שלו. הכול מתנה מאת ה'.

בעוד שהבכור הוא לכוהנים כי הוא הראשון, מעשר הבהמה הוא העשירי המסיים את ממונו של האדם, בחינת פרט וכלל. למספר עשר יש משמעות, שהוא למעשה אחד ואפס, לומר לנו כי בנסתר יש בריבוי התאחדות אל ה'. לכן גם הוא קודש לה', כי המעשר מהווה את ההתפשטות הגשמית אל העולם. לכן קרבן

 

 

זה נאכל על ידי המביא עצמו ולא על ידי הכוהנים, לבטא כי זו קדושה בעולם המעשה, בעולם הריבוי.

קרבן הפסח מוסיף נדבך נוסף. קרבן הפסח הוא לא רק קרבן יחיד, אלא יש בו גם מסממני קרבנות הציבור, יש קבוצה המנויה עליו, וגם בשבת מקריבים אותו כדוגמת קרבנות ציבור. קרבן הפסח בא לסמל את עם ישראל המורכב מיחידים, ומנגד הוא עם אחד כללי, שאין הפרטים בו מובדלים האחד מן השני. יש קשר פנימי ועמוק ביניהם עד כדי כך שניתן לומר כי עם ישראל זו נשמה אחת המתפרטת לחלקים שונים, שכולם אגודים באגודה אחת. לכן קרבן הפסח נצלה כולו ואין לשבור בו עצם, להורות על שלמותו הכללית.

ההגנה של עם ישראל במצרים הייתה בדם הפסח שהתערבב עם דם המילה, כי שניהם מסמלים את הבחירה האלוקית בעם להוציא לו גוי עובד עבודה זרה מקרב גוי. גם כאן אנו למדים על הקשר המיוחד של העם עם אלוקיו, קשר כללי, לאומי. זו המדרגה הנוספת של הקִרבה שיוצר לנו הקרבן. קרבן זה לא נאכל על ידי אדם פרטי אלא למנויו, לבני המשפחה, לבטא את הכלליות של הקודש הלאומי.

נמצאנו למדים כי קרבנות אלו אינם קרבנות כפרה על חטאים, אלא קרבנות לגילוי ולחיזוק הקשר בין האדם לאלוקיו; בין העם לבורא עולם. לכן אין בהם סמיכה כי אין צורך להתוודות על הקרב; אין בהם נסכי יין שהוא הגורם להביא את החטא האנושי על האדם; אין העור ניתן לכוהנים אלא לאדם, כי קדושת הקרבן מתפשטת על עולם החול, על האדם; אין אפשרות להמיר אותם בקרבן אחר, כי את הקשר הזה אי אפשר להחליף. זהו קשר בלתי מותנה. לכן אלו קרבנות שלמים נאכלים, לבטא את התפשטות הקודש אל המציאות.

קדשים קלים אלו הנאכלים בכל העיר, אין הכוונה שאינם חשובים, אלא הם מהווים כלי ביטוי להתפשטות הקדושה האלוקית: על האדם – בבחינת בכור; על הממון – בבחינת מעשר; על העם – בבחינת הפסח; על הזמן – בחג הפסח; ועל המקום – בהתפשטות הקדושה באכילת הקרבנות בכל העיר כולה.

יהי רצון שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, מקרבנות של קדשי קדשים, ובמיוחד מקדושתם של קדשים קלים, בציפייה להתפשטות הקדושה העליונה בעולם, בקריאה גדולה של "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 

 

הרב חיים רטיג

ראש ישיבת ההסדר בינות ברעננה

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

נצבים וילך תשעא.pdf

מחבר:

רטיג, הרב חיים