עיונים בסידור התפילה - איזהו מקומן – העולה

 

בהלכות מעשה הקרבנות (א, א) מונה הרמב"ם את סוגי הקרבנות השונים:

כל הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמישה מינין בלבד: מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים ומן התורים  ומן בני היונה. וכל הקרבנות, בין של ציבור בין של יחיד, ארבעה מינין: עולה וחטאת ואשם ושלמים. ועוד יש שם שלושה מיני קרבן יחיד והן הפסח והבכור והמעשר.

את מיני הקרבנות השונים ניתן לחלק לשלושה זוגות. החטאת והאשם הם קרבנות המכפרים על חטאים; העולה והשלמים הם קרבנות שאינם באים על חטא אלא מבטאים קרבת ה'; הבכור והמעשר הם קרבנות יחיד הבאים מרכושו של האדם.[1]

נתבונן מעט בסדרים הפנימיים בשניים מזוגות הקרבנות.

 

החטאת והאשם באים על חטא. קיים ביניהם דמיון רב בכמה עניינים והגמרא אף משווה ביניהם בגזרה שווה (זבחים י ע"א). הרמב"ן (ויקרא ה, טו) מציין שההבדל ביניהם הוא שהאשם בא על חטאים חמורים יותר מהחטאים שעליהם בא קרבן החטאת. כאשר אדם מביא קרבן הכפרה פועלת בשתי דרכים – על החטא ועל החוטא. לפי הרמב"ן, זהו ההבדל בין החטאת לאשם. בעוד שהחטאת מכפרת על החטא בלבד, האשם מכפר על האדם החוטא.

 

קרבת ה' באה לידי ביטוי בזוג הקרבנות עולה ושלמים. בקרבן עולה, עולֶה הקרבן כולו לה', ואילו בקרבן שלמים, "שמשימים שלום", כולם שותפים בקרבן – המזבח, הכוהנים והבעלים.

ניתן לזהות הקבלה בין זוגות הקרבנות. העולה והשלמים דומים לשני הצדדים הקיימים בחטאת ובאשם. החטאת דומה לשלמים, והאשם דומה לעולה, אלא שהחטאת והאשם הם בבחינת "סור מרע" והשלמים והעולה בבחינת "עשה טוב". נסביר דברינו. קרבן האשם בא לתקן את כל האישיות החוטאת של האדם. כך, באופן חיובי, קרבן העולה מעלה את כל האישיות של האדם לה'. בדומה לכריתת ברית שבה אדם נעשה שותף בכל אישיותו ועצמותו, עולה האדם כליל לה'. כך אף נאמר בקרבן עולה: "אדם כי יקריב מכם" – אדם מקריב את כולו ונותן את כל כולו למעלה.

גם באמצעות קרבן השלמים האדם מבטא את רצונו להתקרב לה'. אך לעומת העולה, השלמים משתפים את האישיות של המקריב. האדם המקריב אינו עולה כליל לה', אלא נשאר במציאות ונהנה מן הקרבן. בשלמים יש שותפות בין ה' ובין האדם המקריב ולכל אחד יש חלק בקרבן. בדומה לקרבן החטאת, המכפר על חטא ולא על עצם האישיות, כך באופן חיובי בשלמים, הקרבה לה' אינה מוסרת את האישיות הפרטית של האדם אלא משתפת אותה ומעלה אותה.

 

כשם שמהצומח צריך לתת מעשרות, ביכורים ותרומה, כך גם מבעלי החיים צריך לתת את הראשית לה' כקרבן. אלו קרבנות הבכור והמעשר. רק בעל רכוש חייב בהם ובכך הוא מבטא את שותפותו של ה' ברכושו, בבחינת: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט).

שלושת קרבנות היחיד שמונה הרמב"ם – הבכור, המעשר והפסח, דומים לקרבן השלמים בכך שהם נאכלים על ידי אדם. בכור בהמה נאכל לכוהן ולמשפחתו, מעשר בהמה נאכל לבעלים ולכל אדם בירושלים.

גם כאן ניתן למצוא הקבלה בין זוגות הקרבנות: הבכור דומה לעולה ולאשם והמעשר דומה לשלמים ולחטאת. בקרבנות מן הרכוש אנו מבטאים את שייכותו האמתית של רכושנו לה'. כאשר אדם מביא את בכור בהמתו למקדש, הוא מכריז בכך כי באמת אין בהמה זו שייכת לו כלל. הבכור קדוש מרחם. אפילו בפטר חמור, שאין מקריבים אותו, יש קדושה. אפילו החומר עצמו, החמור, אינו שייך לנו. הבכור מובא לה' והוא נאכל לכוהנים, ולאדם אין שייכות אליו כלל. הכוליות שבקרבן הבכור דומה לקרבנות עולה ואשם. כפי שקרבן בכור נעשה שייך כולו לה', כך קרבן עולה עולֶה כליל לה' ואין לאדם שייכות בו. כך קרבן אשם מכפר על כל אישיותו של האדם. לא כך המעשר שאינו קדוש אלא חולין. הוא נעשה קודש מחמת קריאת השם ונאכל על ידי הבעלים. בדומה למעשר שני וביכורים, כך במעשר, אדם בא אל המקדש ומצרף את רכושו, ובכך אף את עצמו, להיות נוגע אל הקודש. כך קרבן השלמים, שלא נעשה קדוש לגמרי, אלא רק נוגע בקודש ונעשה שותף. כך גם קרבן החטאת שבא לכפר על החטא שבאדם אך לא על האדם עצמו.

  

ראינו שיש שני צדדים בזוגות הקרבנות. בחסידות חב"ד מבארים שני צדדים אלו בביטויים "ביטול במציאות" ו"ביטול היש". בעוד שבדרגת "ביטול היש" עדיין מורגשת מציאות עצמית, המכירה בהכרה גמורה את שייכותה לבורא, בדרגת "ביטול במציאות" אין מורגשת מציאות נפרדת כלל ומתגלה כי "אין עוד מלבדו" ממש.

שני צדדים אלו בקרבנות באים לידי ביטוי גם במילים "רצוא ושוב", כשתי תנועות נפש מנוגדות המבטאות את עצם הקיום. מצד אחד – "רצוא", כמו קרבן העולה, שהאדם נותן בו את הכול לה'. מצד שני – "שוב", כמו קרבן השלמים שיש בו קיום לאדם במציאות העולם הזה.

 

מנקודת מבטנו בעולה יש מעלה ובשלמים יש שלמות. מה גדול יותר – מעלה או שלמות? 

בקרבן עולה אין שלמות, אלא חלקיות. הקרבן הוא לה' בלבד ואין שיתוף לאדם. חוסר השיתוף יוצר נתק ולכן יש בו מעלה בלבד. לעומת זאת, בשלמים יש שלמות ושותפות בין כל הצדדים. לשלמים אמנם אין את אותה מעלה כמו לעולה, אבל זוהי גופא השלמות שלהם, שאינם עולים כליל, אלא שיש בהם שיתוף של כל הצדדים. נמצאנו למדים שהשלמות גדולה יותר מן המעלה.

מהי השלמות שבשלמים? הנתינה המוחלטת לה' באופן כזה שמבטלת את המציאות בעולם הזה, היא המעלה של קרבן העולה. מעלה גדולה יותר קיימת בקרבן השלמים, שיש בו נתינה והתקרבות לה' לא מתוך ביטול המציאות, אלא מתוך קיום המציאות המתעלה אל האלוקות.

מעלתו של קרבן העולה היא כנגד הקדושה שמעל הטבע ואילו שלמות קרבן השלמים היא כנגד הקדושה שבתוך הטבע. בספר האורות (אורות התחיה כח) מלמדנו מרן הרב קוק זצ"ל, כי הקדושה שבטבע כוללת בקרבה את הקדושה שמעל לטבע. לכן הראשונה עליונה על השנייה.

 

 

---