עיונים בסידור התפילה - איזהו מקומן – זבחי ציבור ואשמות

 

שלמי ציבור וקרבנות האשם הם הקבוצה האחרונה בין הקרבנות המוגדרים כקודשי קודשים. סדר הקבוצות בסדר קדושה מתחיל בקרבנות יום הכיפורים שמזים מדמם בקודש הקודשים, וממשיך בחטאות פנימיות שמזין מדמם בהיכל. הקבוצה השלישית היא חטאות היחיד והציבור שיש בהן ארבע זריקות דם על גבי המזבח (לעומת העולה שיש בה רק שתי זריקות), והקבוצה הרביעית היא קרבנות העולה המקטרות כולן על גבי המזבח. לבסוף שלמי ציבור ואשמות.

בעלי התוספות במסכת זבחים (מח ע"א, ד"ה "איידי") מסבירים שאשם מופיע אחר שלמי ציבור מפני שאשם הוא לעולם קרבן יחיד, שכל שהוא כללי יותר הרי הוא מקודש יותר.[1]

שלמי הציבור הם הקרבנות – שני הכבשים – הבאים עם מנחת שתי הלחם בחג השבועות.

והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים, יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה'. ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לשלמים" (ויקרא כג, יח–יט).

כל קרבנות החגים (קרבנות ציבור) המוספים ואחרים, הם עולות או חטאות. רק בחג השבועות מביאים קרבן ציבור המוגדר כשלמים. בדרך כלל, קרבן השלמים הוא קרבן יחיד שבא בחובה או בנדבה. הפעם היחידה ששלמים מוגדרים כקרבן ציבור היא בחג השבועות. הגדרת קרבן השלמים כקרבן ציבור משפיעה על מיקום השחיטה, אופן קבלת דמו, על הראויים לאכלו, זמן האכילה, ומקום האכילה כפי שמפורט במשנה. שונים לחלוטין פרטים אלו בקרבן שלמים ציבורי מקרבן שלמים רגיל, ודומה לגמרי לקרבן אשם. אם כן, מה בכל זאת עושה אותו קרבן שלמים?

נוסף על כך, השם "שלמים" מקורו בכך שיש בקרבן "שלום למזבח, לכהנים ולבעלים" (רש"י, ויקרא ג, א). כולם נהנים ממנו. לעומת זאת, בקרבן דנן מתחלקים רק המזבח והכוהנים. למה אם כן בכל זאת נחשב כקרבן "שלמים"?

בקרבן שלמים יש עניין מיוחד שונה מקרבנות אחרים, שהחלקים הנאכלים על ידי הכוהנים הם החזה והשוק, ולפני נתינתם לכוהן מקיימים בהם מצוות הנפה: "מוליך ומביא, מעלה ומוריד". זה הקרבן היחיד שמקיימים בו הנפה לאחר השחיטה. כך גם הדין בשלמי ציבור. גם בהם מונפים החזה ושוק ואחרי כן הם נאכלים על ידי הכוהנים יחד עם שאר הבשר, מה שאין כן בקרבן שלמים רגיל שם שאר הבשר נאכל על ידי הבעלים. מדוע להניף ולהפריד את החזה והשוק בשלמי ציבור אם בסופו של דבר הם חוזרים ומתערבבים עם שאר הבשר הנאכל על ידי הכהנים?

 

ייתכן שההסבר לכך הוא שהשם "שלמים" גם בקרבן בציבור מחייב שותפות של המזבח, העם והכוהנים, שאוכלים מבשר השלמים בשני כובעים שונים: את החזה ואת השוק הם אוכלים ככוהנים כמו בכל קרבן שלמים, ואת שאר הבשר הם אוכלים כנציגי העם.

הראי"ה קוק זצ"ל כותב: "עיקר המגמה של השלמים הוא להבליט להשפיע ברכת השלום בחיים מכל צדדיהם" (עולת ראי"ה, עמ' קעו). הקרבן בא לחבר את חיי עולם המעשה של בעל הקרבן אל הקודש והוא מתחבר באכילתו אל הכוהנים, אל המזבח ואל ריבונו של עולם. בדומה לכך, שלמי הציבור מרוממים את הציבוריות הישראלית במסגרות חייה החברתיות והממלכתיות אל הקודש, וממלאים אותה באור ה' בברכת השלום.

עילוי זה של החיים בכללותם אל הקודש והמקדש שייכים במיוחד לחג השבועות. בגמרא במסכת פסחים (כה ע"ב) נאמר שבעוד שביום טוב רגיל יש מחלוקת אם אפשר שיהיה כולו לה' או שמא נחלקו חציו לה' חציו לכם, הרי בחג השבועות "הכל מודים דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שנתנה בו תורה לישראל". קדושתו המיוחדת של היום שבו ניתנה התורה לעם ישראל מחייבת שנבטא זאת גם בשמחה של אכילה ושתייה, שהרי ניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכי השרת. על כן גם במקדש, קרבן חג השבועות הוא שלמים, שיש בו אכילה של הבעלים (עם ישראל) על ידי שלוחיו הכוהנים.

בשני מקומות נוספים בתורה מצאנו הקרבה של שלמים כקרבן ציבור כהוראת שעה. בהר סיני בעת כריתת הברית כתוב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים לה' פרים". (שמות כד, ה); "ויקח את סדר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ז). בהמשך מתואר בראשי העם (עדיין לא נבחרו הכוהנים) "ויחזו את האלוקים ואכלו ושתו".

פעם נוספת נפגשנו עם הקרבת שלמי ציבור בעת הקמת המשכן, ביום השמיני לימי המילואים: "ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה עליכם" (ויקרא ט, ה). יום הקמת המשכן הוא יום התגלות שכינה בישראל, המהווה חזרה של מעמד הר סיני (רמב"ן, תחילת פרשת תרומה).

ההמשך לדורות הוא בחג השבועות, שבו משתלבים שמחה של יום טוב ושמחה של הקרבת שלמי ציבור המבטאת את קדושתן המיוחדת של ישראל הממלאה את החיים האישיים והציבוריים.

מתוך זיקוקם של מערכות חיים אלו נתעלה למדרגת חיים של ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

 

---