עיונים בסידור התפילה - איזהו מקומן – שלמים

 

משנתנו ממשיכה את הסדר ההדרגתי היורד, כפי שבנוי הפרק כולו, ומתארת את קרבן השלמים השייך למשפחת הקדשים הקלים. אמנם גם התודה ואיל הנזיר המוזכרים במשנה הקודמת שייכים למסגרת של קרבן השלמים, אך כיוון שזמן אכילתם קצר יותר הם מוזכרים לפני קרבנות השלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, קרי שני ימים והלילה שביניהם.

שמו של הקרבן נגזר בדרך כלל מהפונקציה שאותה הוא ממלא – פסח, תודה, עולה, חטאת וכדומה. אך מהי משמעות שמו של קרבן השלמים? המדרש מתייחס לעניין זה וקובע ששלמים מכונים כך על שום האופן שבו הם נאכלים: האמורים (האברים הפנימיים) עולים על המזבח, החזה והשוק נאכלים על ידי משפחות הכוהנים ויתר הבשר נאכל על ידי הבעלים. ההנאה המשותפת והחיבור בין היהודי שהביא את השלמים, הכוהן והקב"ה יוצרים שלמות והרמוניה. מכאן נגזר שמם – שלמים,[1] "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים".[2]

התודה ואיל הנזיר כמו גם הפסח, הבכור והמעשר שיוזכרו במשנה הבאה מובאים למקדש בשל סיבה ספציפית ברורה. אך מתי צריך להביא קרבן שלמים? ככל הנראה אין סיבה קונקרטית להבאת קרבן השלמים. רוב ככל הקרבנות מובאים על ידי אדם המרגיש שנכשל בתחום מעשי או רוחני (חטאת, אשם, עולה) או על ידי אדם שחווה את קיומו המעורער (תודה), אך קרבן השלמים מובא על ידי אדם לא מתוך תחושת מצוקה וחיסרון אלא פשוט על מנת לזכות בקרבת ה' מתוך תחושת שמחה וסיפוק.

זו הסיבה שכאשר התורה מתארת קרבנות ללא ציון מיוחד היא מתכוונת לקרבן השלמים. יתרו שומע ממשה על נִסי יציאת מצרים ומיד מקריב קרבן: "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים"[3]. רש"י מפרש מיד למען הסר ספק ש"הזבחים אלו שלמים". כאשר בני ישראל מצויים למרגלות הר סיני מציינת התורה שהם הקריבו קרבנות: "ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".[4] גם בעת המלכתו המחודשת של שאול בגלגל הוקרבו קרבנות: "וילכו כל העם הגלגל וימלִכו שם את שאול לפני ה' בגלגל ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד".[5]

 

בשני המקרים המוזכרים השלמים ביטאו את תחושת השמחה והרוממות של העם במלכו ובאלוקיו. גם כשהיו בני ישראל במדבר ורצו לאכול בשר היה עליהם להקריבו קודם

כל כקרבן שלמים וליהנות מבשר התאווה כאוכלים משולחן גבוה.[6]

נראה שניתן להעמיק כיוון זה ואף לטעון שהשלמים- הזבחים, הם ככל הנראה עיקר מטרתו ותכליתו של המזבח. על המזבח נאמר שהוא "מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים"[7] ואף השלמים נקראים כך משום "שמטילים שלום בעולם".[8] יתרה מזו, במדרש תורת כוהנים נאמר בשם רבי יהודה שמהשלמים ניתן ללמוד שלמעשה כל קרבן מביא שלום לעולם.[9] יוצא אם כן שדווקא קרבן השלמים החסר לכאורה זהות ומגמה קונקרטית, מבטא בצורה המעולה ביותר את מטרת עבודת הקרבנות שהיא יצירת הקִרבה שבין ישראל לאביהם שבשמים.

הרב הירש[10] מוצא גם בחובה ההלכתית לאכול את קרבן השלמים בשני ימים ולילה אחד ביטוי למהותו של הקרבן ולשלום ההרמוני הטבוע בו. לדעת הרב הירש אין זו רק הרמוניה סמלית המוצאת את ביטויה בהנאה מחלקי הקרבן. השלום המדובר מאחד ויוצר הרמוניה בין עולמות שונים.

הרב הירש בביאורו לויקרא (ז, יח) מסביר שלמעשה כל קרבן נאכל באופן בסיסי ליום ולילה שכן במקדש הלילה הולך אחר היום. יוצא שלקרבן השלמים נוסף עוד יום אחד מעבר לדין הרגיל. למעשה יש כאן חיבור בין היום של העולם המקדשי המתחיל ביום ומסתיים בלילה, ובין היום ההלכתי של העולם שמחוץ למקדש המתחיל בלילה ונמשך ביום (ויהי ערב ויהי בוקר). חיבור מיוחד זה בין העולם החוץ-מקדשי לעולם המקדש בא לידי ביטוי גם בעובדה שהקרבן נאכל בכל העיר. קדושת המקדש נמשכת כביכול אל העיר כולה וכך יכול גם יהודי רגיל להיות שותף לאכילת הקרבן ולאכול משולחן גבוה.

נמצאנו למדים שבכוחו של קרבן השלמים לבטא את השותפות הרחבה בין האדם לאלוקיו. שותפות זו מביאה לידי שמחה והתקרבות בבחינת דבריו של נעים זמירות ישראל בספר תהלים: "ואני קרבת אלקים לי טוב".[11]

 

 

 

 

 

---