דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח [...] וכיוון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת [...] ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים [...] ומלמדין אותו כל התורה כולה [...] וכיון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה [...] ואינו יוצא משם עד שמשביעין אות [...] ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך.
(בבלי, נדה ל ע"ב)
מדרש נפלא זה מציג את חייו של העובר במעי אמו. אלה ימיו הטובים ביותר של האדם, שבהם הוא לומד תורה שאותה משכיח ממנו המלאך טרם צאתו לאוויר העולם. המדרש מתאר כיצד טרם הלידה משביעים את הוולד להיות צדיק ולשמור את נשמתו בטהרה. קריאה במדרש זה מזכירה לנו מיד שתי ברכות שנאמרות בכל בוקר עם הקימה: ברכת אשר יצר וברכת אלוקי נשמה הסמוכה לה. בברכת אשר יצר הדגש הוא על הגוף החומרי ואילו בברכת אלוקי נשמה שבאה מיד לאחריה הדגש הוא על הנשמה שבתוך הגוף.
התפיסה המובעת במדרש ובברכת אלוקי נשמה היא שהנשמה טהורה, וטהרה זאת נובעת מעצם העובדה שהנשמה ניתנה מאת הקב"ה. האדם מקיץ משנתו בבוקר ואחד הדברים הראשונים אותו הוא אומר היא ברכה זו, המביעה הכרה בכוחו של הקב"ה שנתן בנו את הנשמה, ותלות מוחלטת בו. הקב"ה ברא את הנשמה, נפח אותה באדם, משמר אותה בו והוא שעתיד ליטול אותה ממנו בסוף ימיו ולהשיבה בתחיית המתים. תיאור זה מקיף את כל ימיו של האדם טרם לידתו ועד לאחר מותו. לכאורה, אין לאדם חלק בהימצאותה של הנשמה והשפעה על הישארותה, כלומר על העובדה האם יחיה או ימות. כל שנותר לו הוא להודות לקב"ה על המתנה הנפלאה שנתן לו.
הרש"ר הירש מפרש את המילים "מודה אני לפניך": "מלפני ה' אין לי מה להעלים. דבר אשר נשמתי יודעת, גלוי הוא לפני ה' ".[1]בפירוש זה הרש"ר הירש מוסיף עוד ממד לתלות בקב"ה, שלא רק עצם קיומה של
הנשמה הוא מאת ה', אלא גם תוכנה הפנימי גלוי לפניו. לכן מוטל על האדם להתנהג בצורה שתתאים לאותה נשמה טהורה.
דרך אחרת להבנת המילים "מודה אני לפניך" היא שזוהי מעין הצדקה לעצם קיומו של האדם ולהישארות הנשמה בקרבו. רק כאשר האדם חי הוא יכול להודות לקב"ה: "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ" (תהלים ו, ו).
המדרש שבו פתחנו מציג תפיסה שונה מעט מזו שבברכה. בשבועה בה משביעים את הולד טרם לידתו נאמר: "אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך". כלומר, מעשיו של האדם יכריעו האם הנשמה תישאר בו אם לאו. לאדם יש אחריות על חייו במעשים שיבחר לעשות, והנשמה היא למעשה פיקדון שניתן על ידי הקב"ה על תנאי שהאדם יהיה ראוי לאותו פיקדון טהור ומיוחד.
הברכה חותמת במילים: "המחזיר נשמות לפגרים מתים". נראה כי הברכה מכוונת לשתי משמעויות. באופן יום-יומי – בכל בוקר אדם מתעורר משינה שהיא "אחד מששים למיתה" (בבלי, ברכות נז ע"ב), והרי הוא בבחינת מת שקם לתחייה. באופן כללי יותר – הברכה מכוונת גם לתחיית המתים לעתיד לבוא. דבר זה בא לידי ביטוי בגוף הברכה במילים: "ולהחזירה בי לעתיד לבוא", המכוונות באופן מובהק לתחיית המתים.
זכור לי שכילדה ברכת "אלוקי נשמה", שאותה היינו שרים יחד בתפילה, הייתה אחת הברכות הראשונות שהבנתי ונתתי את דעתי עליה. ניתן לראות בה את אפסות האדם מול ריבונו של עולם, "אדון כל הנשמות", אך גם את גדולתו של האדם שזכה לקבל פיקדון כה יקר מאלוקיו.
ד"ר מיכל דל
מרצה ליהדות
[1] רש"ר הירש, סידור תפילות ישראל, תרגום: יצחק פרידמן, ירושלים תשנ"ב, עמ' י'.