קטע זה מופיע בתפילה בסוף התחנון ובפתיחה להוצאת ספר התורה בימים שני וחמישי. המקור העתיק ביותר נמצא במחזור ויטרי, כאשר שני הנוסחים מובאים בחלוקה שהראשון לחזן והשני לקהל. בסידורים לאחר מכן מובא רק אחד מהנוסחים, ומדפוס אמסטרדם (ת"ז) והלאה מופיעים שוב שני הנוסחים אך בחלוקה של "אשכנז" ו"פולין". שני הנוסחים מופיעים גם בסידורי עדות המזרח.
הקטע כולל בתוכו חלקי פסוקים ממקורות שונים בתנ"ך:
"אל ארך אפים ורב חסד ואמת" – שמות לד, ו;
"אל באפך תוכיחני" – תהלים ו, ב;
"חוסה ה' על עמך" – יואל ב, יז;
"אל תסתר פניך ממנו" – תהלים כז, א.
שאר הביטויים הם בלשון מנסחי התפילה ושכיחים מאוד בסליחות. הקטע כולו הוא מעין תמצית של התחנון: 13 מידות, הכרה בחטא, בקשות סליחה ורחמים מאת ה'. בכך מהווה קטע זה סיכום של תפילת התחנון הנאמרת לפני כן. גם העובדה שבימים שאין אומרים תחנון משמיטים קטע זה, מוכיחה את הקשר הברור בין תחנון לתפילה זו.
לעומת גישה זו, הרש"ר הירש, בפירושו לסידור התפילה, רואה בקטע זה פתיחה לקריאה בתורה:
בימים שני וחמישי, ימים בהם באו להתאסף לפני ה' ולשוב אליו, וכן בימי תענית, מעורר הרגע, בו אנו עומדים להוציא את ספר התורה לקריאת התורה בציבור, את הרעיון, כי אכן אי אפשר להתעלם מקוצר ידנו וסכלותנו, בשים לב אל החוקים והמצוות, רצון הבורא ית', הכתובים בספר התורה שעומדים להוציא. הן, אי אפשר להכחיש, כמעט ואיננו ראויים להמשיך להיות נושאי דגל תורת ה'. מתוך תודעה זו של חוסר כשרות וחשיבות נובעים דברי "אל ארך אפים". בדברים הללו אנו פונים אל מידותיו: ארך אפיים ורב חסד, טרם אנו פותחים את ארון הקודש, בו ספרי התורה (פירוש הרש"ר הירש לסידור תפילות ישראל, עמ' קיא).
כיוון שרוב הפסוקים מספרי שמות ותהלים מוכרים, נתמקד בציטוט שמקורו פחות מוכר "חוסה ה' על עמך".
ספר יואל עוסק בחלקו הראשון (פרקים א–ב) במכת הארבה שפקדה את ארץ ישראל, בצומות ובתפילות שהיו בעקבות מכה זו, ובתשובת הנחמה שניתנה לעם דרך הנביא יואל. פרשנים שונים דנים אם מדובר במכת ארבה "אמתית" או שזהו משל לתקופת הגאולה שבה יציפו גויים רבים את ארץ ישראל בדומה לארבה (וכחלק ממלחמת גוג ומגוג).
כתגובה למצב החירום הייתה קריאה של הנביא לתשובה, לצום ולבכי, "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". נוסף על כך נערך מעמד "עצרה" מיוחד בתוך בית המקדש שבו נקראו להגיע אליו: "זקנים [...] עולים ויונקי שדים, יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה" (פסוק טז). הציטוט לעיל מופיע בתוך פסוק המתאר את המעמד:
בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה', ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גוים למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם (ב, יז).
את מעמד התפילה המיוחד עורכים הכוהנים "משרתי ה' " בין האולם למזבח, שהוא מקום בעל קדושה מיוחדת בבית המקדש והעמידה בו מותרת לכוהנים בלבד, ולישראל רק לצורך סמיכה. הכוהנים באים לציין את ממד חילול ה' הכרוך בעונש לעם ישראל. ואכן עם ישראל נענה בהבטחה מהקב"ה שהוא יחמול על עמו וירבה את התבואה.
בפסוקי מענה הנחמה ניתן לראות מרכיבים הקיימים בנבואות גאולה אחרות המתייחסות לגאולה העתידה. ראשית, שמחת האדמה עצמה "גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות" (ב, כא). האנשת האדמה כאן דומה לנבואות נחמה של נביאים נוספים הכוללים ביטויים של "שמחת" האדמה, ציון וירושלים, הרי ישראל ועוד, בזמן הגאולה. שנית, דגש על "הגדיל ה' לעשות" (ב, כ–כא; כו): הייחודיות של גאולת עם ישראל מביאה להתפעלות הן של הגויים הן של עם ישראל, המוזכרת גם בפרקי תהלים ונביאים נוספים. שלישית, חשיבות התודה וההלל לה': "והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא" (ב, כו). לבסוף, מוטיב החוזר אצל נביאים שונים ובמיוחד אצל יחזקאל: "וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' אלוקיכם ואין עוד, ולא יבושו עמי לעולם" (ב, כז). הגאולה של עם ישראל באה לטעת את האמונה בה' בקרב עם ישראל ולחזק את הקשר בין העם לאלוקיו.
דברים אלו מחזקים את הסברו של הרש"ר הירש לתפילה הנ"ל. מכת הארבה חיזקה אצל עם ישראל את ההבנה ל"קוצר ידינו", ומצבו הרוחני "כמעט ואיננו ראויים להמשיך להיות נושאי דגל תורת ה' ". הצום והתפילה מבטאים את הרצון לתקן את המעשים ואת ההבנה כי כניעה בפני ה' היא הדרך לבקשת חמלה ורחמים מאלוקים, והעצמת התחושה "ואני ה' אלוקיכם ואין עוד".
בין אם תפילה זו היא סיום וסיכום לתחנון בין אם היא הקדמה לקריאת התורה, היא כוללת רעיונות מרכזיים של עמידתנו בפני אלוקים: הכרה בגדלות ה' ומתוך כך פנייה לבקשת חמלה ורחמים, סליחה וכפרה לעמו הנושא את שמו – עם ישראל.