דף הבית > עיונים בסידור התפילה - אמר ר' אלעזר... תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

עיונים בסידור התפילה - אמר ר' אלעזר... תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

דפי מאורות (5773-42)

כאנשים החיים בתקופה סוערת ומורכבת שבה המסגרות פרוצות והדעות מוקצנות, גם שיח הבריות נעשה קשה ולעתים אף בוטה. נציגי הציבור הדנים בנושאים מהותיים לא תמיד מגלים אחריות, והוויכוחים ביניהם, בין בעל פה בין בכתב, הופכים לוויכוחי סרק כשכל אחד מבקש להיות "מנצח", להיות "צודק".

 
 
​
על רקע דברים אלה, האמירה התלמודית (ברכות סד ע"א, וארבע פעמים נוספות בתלמוד הבבלי), "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ראויה לליבון.
האם מטרת האמירה לתאר מציאות אפשרית או שמא יש כאן חזון עתידי? ואולי תכונה זו נלווית לתלמידי חכמים שאחריות הציבור מונחת על כתפיהם והם מבקשים להרבות אהבה ואחווה בין איש לרעהו? או שמא זו תכונת יסוד המאפיינת את המקצוע המרכזי של תלמידי חכמים – לימוד התורה?
הרב קוק זצ"ל מציע פתרון לשאלות אלו מתוך תפיסה ייחודית על השלום, על תפקיד הלימוד, ובעיקר על תרבות המחלוקת.
טועים אלה החושבים שהשלום העולמי ייבנה על ידי צביון אחד בדעות ועל כן הם רואים את החוקרים בחכמה ובדעת תורה כמרבים מחלוקות. הרי טבעו של המחקר שהוא עוסק בדעות שונות ובגישות מגוונות. הדיון המחקרי מצטיין  בהבעת דעות ובסתירתן, בהבאת טיעונים ובדחייתם.
על כך משיב הרב קוק:
כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם, כי דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתברר איך לכולם יש מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו (עולת ראי"ה, עמ' של–שלא).
בכל מערכת חשיבתית חשוב שתהיינה דעות שונות ומחלוקות. ריבוי הדעות מפרה את החשיבה, מעמיק את ההבנה ותורם לליבון ראוי של הסוגיה.
מוסיף על כך הרב קוק: "שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק". הדעת צריכה לבוא ממקורות שונים, והאמת תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
על כן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי במה שהם מרחיבים, מבארים ומבנים דברי חכמה חדשים שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים – בזה הם מרבים שלום, שנאמר, "וכל בנייך לימודי ה' ". גם ההצעות ההפוכות לכאורה והדרכים השונות הם לימודי ה'.
היהדות אינה מעודדת אומרי הן. ידועות ומפורסמות מחלוקות התנאים והאמוראים, הגאונים והפוסקים, ובדורות מאוחרים גם החסידים והמתנגדים.
ריבוי הדעות מעשיר את החכמה וגורם להרחבתה. כך, לבסוף יובנו הדברים כראוי ויוכר שאי אפשר היה לבניין השלום אלא שייבנה על ידי כל אותן השפעות הנראות מתנצחות זו עם זו. ההתנגשות, הוויכוח והבירור בין דעות מנוגדות גורמים לכל טוען להתאמץ יותר, לברר, להסביר את עצמו ולגלות את כל כוחותיו במלוא העצמה. כתוצאה מכך האמת מתגלית מלאה שלמה יותר, כדוגמת המשנה והגמרא שהן יצירה משותפת של בית המדרש, של הרבים. בפרספקטיבה של זמן אפשר לראות גם במחלוקות שבין חסידים למתנגדים את תרומתן לחשיבה היהודית.
גישה הגותית זו יוצרת אתגרים חשובים למנהיגות חברתית ותורנית של קהילה ולמנהיגות חינוכית בבית הספר.
מערכת ההלכה היא מין סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים. בכך גדולתה ויופייה. מערכת כזו זקוקה בכל דור ודור למנצח, למנהיג דגול בעל השראה וחזון, שיגלה ביצירה זו, רבת הצלילים, את האמנציפציה שדורו ובעיותיו שומעים אותה וצריכים בה.
האמת היא שיש משהו קסום ומסעיר במחלוקות אנשים. בעיקר אם הנושא שבו דנים הוא אידאולוגי-ערכי. יש תחושה של אנשים חושבים, הם חולקים זה על זה, משמע שיש להם דעה. הם משמיעים אותה, מקשיבים לדוברים האחרים, מגיבים, בודקים מחדש את טיעוניהם, ואולי מרחיבים את דעתם בהשפעת האחרים.
על כך אומר הרב קוק: "סימן רע למפלגה אם היא חושבת שהאמת, החכמה והיושר הם רק אצלה, ואצל רעותה – הבל וראות רוח". המחלוקת כשלעצמה תורמת לא במעט לחידודה של תפיסת העולם של החולקים. הוויכוח מסייע לכל אחד מהצדדים להביא את השקפתו ואת עמדתו לידי ביטוי תוך מתן כבוד לדעותיו של האחר.
על כך אומר הרב קוק:
ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה. וריבוי הדעות דווקא הוא המעשיר את החכמה וגורם להרחבתה ולבסוף יובנו הדברים ויוכר שאי אפשר היה לבנין השלום, שבנה בלי אותן השפעות הנראות כמנצחות זא"ז והשלום – הוא התאחדות כל ההפכים, אבל צריך שימצאו הפכים, כדי שיהיה מי שיעבוד ומה שיתאחד.
בני החברה הלומדים להקשיב זה לזה בלי שיש בכך צמצום ביכולותיהם להביע את עמדתם בבהירות ובלי סייג, לומדים לחיות בשלום. זהו ריבוי השלום. שייפגשו כל הצדדים, שתושמענה כל הדעות ושיתברר שיש מקום לכולם, כל אחד לפי ערכו ועניינו. כך אמת החכמה תתגלה על כל צדדיה וגווניה.
לתלמידי חכמים למיניהם יש אחריות על התנהלות הדיונים. הם, המביעים את דעתם, ימתנו את לשונם, ייזהרו בדבריהם ויכבדו את האחרים גם אם אין הם מסכימים עמהם. זה שנאמר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
 
התנהלות דומה אמורה להתרחש בבית הספר. לכל אחד בקהילה הבית ספרית יש מקום, והוא רשאי ומוזמן להביע את דעתו, לחלוק על חבריו ולהציע הצעות יצירתיות לפתרון בעיות. דרך זו מאפשרת לפרוש את כל חלקי הנושא הנדון, כשהפסיפס – הם דברי המתדיינים. כך מתקבלת תמונה מלאה ועשירה המעצימה את סך כל חלקיה.
המנהיג–המנהל, ישמור מחד גיסא שהמסגרת לא תפורק, ומאידך גיסא ידאג שדעת היחיד תישמע ולא תיבלע בבליל הקולות האחרים, "ואין לאבד כל כשרון ושלמות",  לכל אחד יש למצוא מקום, כדברי הרב קוק. כל אלה יוצרים תפקיד ניהולי-מנהיגותי מן המעלה הראשונה.
יש צורך בעבודה ובהדרכה כדי להבנות תרבות-שיח חדשה הנשענת על האמון באדם, בכבודו ובדעתו. אלה באים לידי ביטוי מעשי בסובלנות, בנכונות לקבל את השונה ולכבד את דעותיו, בהקשבה אקטיבית למגוון הדעות וביכולת להעצים את המורים.
נכונות מנטלית וחשיבה מסדר גבוה היא היכולת למצוא את הרעיון או החוק הפנימי המתאימים לסוגיה. איתור מושגים מרכזיים בנושא הנדון ישמשו יתדות לבניית "האוהל" ויהפכו למארג אחד, צבעוני ומגוון. בזה יתיישרו הדברים ולא יהיו סותרים זה את זה.
זהו החזון של "בית מדרש" שבו מתרחש קרב מוחות לליבון דעות, שסופו שלום ואחווה.   
 
ד"ר עליה קולא
מרצה לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך
 
 

 

מחבר:
קולא, ד"ר עליה