עיונים בסידור התפילה - אמת ואמונה

רש"י עומד על משמעות הברכות שעיקרן הכרה והודאה על חסדי ה' עלינו הן בעבר הן בעתיד, וז"ל:

נראה לבאר שעבודת ה' בבוקר היא יציבה, חסדי ה' מוחשיים ועומדים לפנינו, הכול ברור, גלוי וידוע, "אמת ויציב".

אולם בלילה אין הכול נראה. על אף שמציאות ה' ואמיתתו אינן משתנות בין בלילה בין ביום לא תמיד העין האנושית יכולה להבחין בכך. לפיכך, כשמעריב הערב נדרשת מן האדם עבודה אחרת, "עבודת האמונה", שיקיים בנו את הבטחתו, "אמת ואמונה".

בעל עלי שור מסביר שהעבודות קוטביות ומנוגדות ושתיהן נדרשות לעבודת ה', וז"ל:[1] "האמת על העבר קובע עבודה אחרת מהאמת על העתיד, הראשון מחייב יציבות וקיימות, והשני – אמונה חיה ותמימה. הרי בזה שני קוטבים".

הרי לפנינו שתי ברכות המסמלות שתי דרכים שונות בעבודת ה' ואי אפשר לאחת ללא השנייה, ודבר בעתו מה טוב.

מתוך כך, דברי חז"ל[2] "תפילות אבות תקנום", תופסים משמעות באופן הבא:

·  אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית ונטע בנו בכך את הכוח של "שחרית", כוח הראשוניות. אברהם העברי היה ראשון לגילוי מציאותו ית'. כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר השני. הוא פרץ את הדרך לגילוי מציאות ה'. לאברהם אבינו האמת הייתה יציבה וברורה, "אמת ויציב".

·  יצחק בנו, ממשיך דרכו, תיקן את תפילת מנחה. כשהשמש במרכז העולם הכול ברור ומואר. יצחק הוא הבחינה של עבודת ה' מתוך ברכה. זהו ניסיונו והוא עומד בו.

גם אם יש לאדם את הכול, עליו לפנות לה' בהודאה על חסדיו עמו.

מהותה של תפילת מנחה להתפלל מתוך עוצמה וגבורה ולא ליפול בתחושה של "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".[3] זוהי תפילה של אמצע היום. כפי שהשמש נמצאת בשיא כוחה, כך גם אדם בשיא יומו, וברגעי השיא, במשאו ובמתנו עליו לעצור ולפנות בתפילה ובהודאה לבורא עולם.

יצחק אבינו זכה לירושה נכבדה מאביו, לברכה ולשפע רב מן השמים.[4] הוא יוצא לשדה, למקום המבטא את עוצמתו הכלכלית, כדברי הכתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה". הוא מודה לה' בתפילה.[5] יצחק אינו נגרר אחרי תחושת "כוחי ועוצם ידי".

 

יצחק עולה שלב נוסף בהכרה במציאות ה', שהכול ממנו ולא מאתנו. זוהי הקומה הנוספת של ברכת "אמת ויציב" מהבוקר.

·  יעקב בנו מתקן את תפילת ערבית בשעה של חשכה – סמל לייסורים שעבר במהלך חייו. יעקב נטע בנו את הכוח של תפילה בשעת צרה: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע".[6]

יעקב אבינו, בחיר האבות,[7] הוא היחיד מתוך כל האבות שמיטתו הייתה שלמה. הוא זכה שעם ישראל לגווניו יצא מכל יוצאי חלציו, ללא יוצא מן הכלל, בניגוד לאברהם ויצחק שהיה בזרעם גרעין וקליפה (אברהם – יצחק גרעין וישמעאל קליפה; יצחק – יעקב גרעין ועשיו קליפה).

דווקא הוא נוחל חיים קשים ביותר ביחס לשאר האבות, כדבריו לפרעה:[8] "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתי" (ייסורי יעקב: עשיו, אליפז, לבן, שכם, דינה, יוסף ועוד), וכדברי המדרש:[9] בקש לשב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.

בתיקונה של תפילת ערבית, המבטאת את הגלות ותעתועיה, יעקב מעביר מסר לדורות במהות הקשר לה' ברגעי משבר. אין ייאוש כלל. דווקא בזמן זה יש להתחבר לה' מתוך תפילה של הכרה באמת, מתוך אמונה בהבטחתו לגאולתנו, ב"אמת ואמונה".

חייו של יעקב אבינו הם הדומים ביותר למצבנו בגלות המרה. מי עוד כמוהו אשר צריך לעמוד נכוחה מול מצבו ולעורר את השאלות הנוקבות באמונתו בה'?

דווקא הוא מלמד אותנו יסוד גדול: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה' ". אין להתייאש ואין להישבר ממשברים חולפים, מתוך אמונה בטוב ה' שבא עלינו ושיבוא עלינו. למרות השאלה הנוקבת והמתבקשת: "זו תורה וזו שכרה?" יעקב אינו זז מאמונתו. הוא עולה שלב בעבודת ה' ומגלה לנו את חסדי ה' בחושך בתקנו את תפילת ערבית, "אמת ואמונה".[10]

במשך הקיץ שעבר עלינו, חושך וערפל אפפו אותנו, ושאלות רבות ניקרו במוחנו. למרות הקשיים של השנה שעברה – חטיפת שלושת הנערים ונפילתם של עשרות בנינו וחיילינו היקרים, בטוחים אנו בחסדי ה' יתברך שיגאלנו. עלינו להמשיך ולהגביר בתפילה של "אמת ואמונה".