עיונים בסידור התפילה - אשרי יושבי ביתך

 

חכמי התלמוד כבר ישבו על המדוכה מדוע נחשב מזמור קמה למזמור החשוב מכול והטעימו בו שני טעמים: המזמור בנוי על אקרוסטיכון, ויש בו פסוק בלעדי: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז). גם פרשני המקרא הציעו הסברים שונים לחשיבותו של המזמור והציעו הסברים נוספים. ראב"ע טען שרעיון המלכת ה' המופיע במזמור הוא הרעיון המרכזי במזמור: "והזכיר 'המלך' – כי הוא המלך באמת, וזהו יסוד כל התהילה הזאת". הרב אנטמן[1] ראה ברעיון המלכת ה' את הסיבה לשיבוצו הרב של המזמור בסידור התפילה. לטעמו, ראוי לו לאדם בישראל לקבל על עצמו את מלכות בוראו, בפרט לפני תפילת שמונה עשרה, ולכן שיבצוהו מסדרי הסידור כה הרבה. מסקנתו היא שעל ידי כך איכותו של המזמור קרובה לפרשת קריאת שמע. מ' וייס, בספרו מקראות ככוונתם[2] ניתח בהרחבה את המזמור והראה שרעיון המלכות הוא אמנם הרעיון המרכזי לאורך כל המזמור והמזמור בנוי בשני חלקים סביב רעיון זה: חלק ראשון פסוקים ג–ט וחלק שני פסוקים יא–כ. כל חלק מחולק לשני בתים, כשהראשון מציג את מידת הדין, התפארת, והעוצמה שבמלכות ה', והבית השני מציג את החסד, הרחמים והטוב שבמלכות ה'.

לדברי וייס, מטרתו המרכזית של המזמור היא לשבח את ה'. ההוכחה שזו מטרת המזמור מוכחת לדעתו מהפזמון השזור במסגרתו של המזמור: בשני הפסוקים הראשונים שלו "תהלה לדוד ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד" (שם, א–ב); באמצעו, בין החלק הראשון לשני "יודוך ה' כל מעשיך" (שם, י); ובסופו "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" (שם, כא). וייס נתן את הדעת שיש התפתחות בפזמון. בתחילה דוד מעיד על רצונו האישי להלל את ה': "אברכך ואהללה" (שם, ב), לאחר מכן קבוצת המברכים גדלה וגם החסידים מברכים: "וחסידיך יברכוכה" (שם, י), ובסיומו מתגשמת מטרת הבריאה כולה – כל האנושות מהללת את בוראה: "ויברך כל בשר". יוצא אם כך שמזמורנו מבטא את שאיפתנו היסודית ביותר – הכרה של כל הנבראים בבוראם.

משימה זאת היא למעשה משימה בלתי אפשרית. כיצד אדם בשר ודם יכול לעמוד על אפס קצהו של בוראו? והלא אין לו צל צילה של השגה בבוראו! היטיבו לתאר דילמה זו חכמים במדרש תהלים:

מי יוכל לספר שבחו של הקב"ה? אם בקש אדם לומר שבחו של הקב"ה מתבלע, שכן  אמר אליהוא "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע"' (איוב לז, כ). תדע לך שכן הוא משאמר דוד קמ"ז מזמורים קילס להקב"ה, שנאמר "תהלת ה' ידבר פי" (תהלים קמה, כא), תמצית כל הדברים קילוסו ברמ"ח איברים, שנאמר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (שם לה, י), לא הניח אבר שלא קילס בו להקב"ה. אמר להם: מה אתם סבורים, מפני שקילסתי להקב"ה בכל הדברים האלה שמא נגעתי באחת מרובי רבבות שבחו של הקב"ה, ועכשיו אני בראש קילוסיו. "תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך"' (שם, קמה א).

אמר רבי אף כשיעשה פיהם של צדיקים כמעיין הנובע שאינו פוסק שבחו של  הקב"ה, תאמר שהן נובעין שבחו כולו? לאו! אלא כתיב "זכר רב טובך יביעו" (שם, ז) (מדרש תהלים [בובר] מזמור קד, ב).

לדעת וייס, מחבר המזמור מצא פתרון לדילמה זאת, שעשה את הבלתי אפשרי, ובכך גדולתו של המזמור. הוא השתמש כאמור בכל אותיות הא"ב (למעט נו"ן) וגם הִרבה להשתמש במילה "כל": "בכל יוֹם" (שם, ב), "לַכל" (שם, ט), "כל מעשיו" (שם), "כל מעשיך" (שם, י), "כל עֹלמים" (שם, יג), "בכל דור ודור" (שם), "לכל הנֹפלים" (שם, יד), "לכל הכפופים" (שם), "עיני כל" (שם, טו), "לכל חי" (שם, טז), "בכל דרכיו" (שם, יז), "בכל מעשיו" (שם), "לכל קֹראיו" (שם, יח), "כל אֹהביו" (שם, כ), "כל הרשעים" (שם), "כל בשר" (שם, כא). מבחינה רעיונית עשה בעל המזמור את הלא יאומן. הוא הציג את מלכות ה' כמלכות הכוללת את כל המידות האפשריות על ידי הצגת הניגודים: האל הוא גם מלך חזק ותקיף, ובד בבד הוא רחמן וטוב, גם בחלק הראשון של המזמור וגם בשני. בשימוש באמצעים הסמנטיים הללו (כל האותיות, המילה "כל", והתוכן הכולל ניגודים) בעל המזמור עשה את הלא יאומן מבחינה אנושית והצליח 'לתאר' את ה' באופן (כמעט) מושלם.

גם קריאתו המדויקת של וייס עדיין מותירה בידינו אפשרות לדלות פן אחר במזמור. בפסוקים ח–ט מביע המחבר באופן ישיר את השבח לה': "חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד. טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (שם, ח–ט). בפסוק ח הוא מצטט חלק מי"ג מידות: "חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד" (שם, ח). הוא ציטט רק את תחילתן של המידות והשמיט מהציטוט המקורי למן המילה "אמת" ואילך: "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נֹצר חסד לאלפים נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות לד, ו–ח). תמורתן הוא הוסיף מידות הדומות לרישא: "טוב ה' לַכל ורחמיו עַל כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). למעשה הוא חזר להבטחתו של ה' למשה להופיע במידות אלו: " ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנֹתי את אשר אחֹן ורחמתי את  אשר ארחם" (שמות לג, יט). ייתכן שבעל המזמור מעיד כאן שאף על פי שמלכות ה' כוללת את כל המידות, ושאיפתנו היא להללו ולשבחו על כל מידותיו, אנו כבני אדם מסוגלים לשבח ולהלל את בוראנו בכל לב בעיקר בנוגע למידות החסד והרחמים, ומקווים שהופעת ה' בעולם תתבטא בעיקרה במידות הללו.

 

 

---